מערכת COL
|
יום כ"ד אב ה׳תשע״ב
12.08.2012
התורם שאמר: תודה רבה לכם ● "בקהילה" בפרופיל על רוהר
הגביר האגדי שהיה הפילנתרופ הראשי של עולם השליחות החב"די התאפיין בכך שלא היה תורם שנחלץ להוזיל מהונו כשהוא נדרש לכך אלא היה שותף מלא שדואג אישית למצבו של כל שליח בכל נקודה ● הרב משה קוטלרסקי מספר ל'בקהילה' על המפגש הראשוני והמפתיע עם ר' שמואל רוהר ז"ל ● והרב זלמן וישצקי, שליח חב"ד בבאזל, מספר על הרגע שבו שב הנגיד לבית הכנסת שלו בימי נערותו לסיפור המלא
(צילום: חב"ד ברלין)
יצחק הלוי
אי שם במערב סיביר, על הרי אורל, מצויה עיר שמן הסתם לא תמצאו אותה על המפה. זו העיר טיומן שבמחוז טיומנסקיה ברוסיה. העיר יושבה לראשונה על ידי שבטים טטאריים ומונגוליים. מזג האוויר בה נורא. בחורף מכסים שלגים כבדים את העיר ומי שיוצא מביתו מסתכן בצניחה להררי שלג וקפיאה בקור הנורא. בקיץ אתה עשוי לטבוע בים של לחות או יתושים.
המקום הנידח הזה עלה לרגע לכותרות השנה כאשר מטוס רוסי התרסק מעל העיר הקפואה ומוכת השלגים. קפיאת מנועי המטוס וההתרסקות אירעו שעה שאתם הסבתם לכם בליל הסדר במזג אוויר אביבי.
זהו מקום מוכה רוחות וגורל, שרק אסירים ושפוטים למאסר עולם הראויים לעונש כבד במיוחד נשלחו אליו, כמו גם קנטוניסטים ופושעי המשטר הסובייטי שנשפטו לגירוש.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים תקפו את רוסיה ועמדו בשערי מוסקבה, נמלטו פליטים רבים, בהם גם יהודים, לעיר הרחוקה. עד שם, היו בטוחים, אפילו הגרמנים עצמם לא ירצו להגיע. גם גופתו החנוטה של מייסד מדינת הפועלים ולדימיר איליץ לנין, נלקחה מהמוזוליאום שבכיכר האדומה בקרמלין ונשלחה לטיומן. יש אומרים שלנין החי לא היה מסכים לעולם להגיע לעיר הזו.
אכן, אין זה המקום שאדם שפוי יבחר מרצונו החופשי להגיע אליו. אלא אם כן יש פה יהודים ואתה שליח חב"ד.
ואכן, כן. במקום הזה, שבעבר שימש כמושבת עונשים ואשר שימש כארץ מקלט במהלך מלחמת העולם השנייה, קיימת קהילה יהודית דועכת וגוססת. שרידי קהילת הפליטים היהודית וה'סיליני' מגורשי הצאר והמשטר הסובייטי.
כבר אמרנו, מקום בו יש ולו יהודי אחד שנשמה באפו, לא יוותרו עליו שם, במרכז השלוחים של חב"ד בניו יורק. בדקו שם במרכז ומצאו אברך צעיר, נמרץ ופעיל, הרב ירחמיאל גורליק שמו, שהביע נכונות להישלח לארץ הגזירה הזו בסיביר כדי ללבות על קרקע הטונדרה הקפואה מעט אש יהודית.
ישב שם ירחמיאל חודש וחודשיים, פתח את בית הכנסת והחל לזמן את יהודי העיר למקום. אט אט התאספו להם לאחר עמל גדול שני יהודים שניאותו לפקוד את בית הכנסת בשבת.
"יש כאן לא מעט יהודים שרובם כלל אינם יודעים שהם יהודים", מספר גורליק, "צאצאים של מגורשי הצאר. אבל מעל פני השטח קשה להגיע אליהם. לחלק מיהודים אלו היה אסור להיות בקשר עם בני משפחתם עד שנות השמונים המאוחרות, ובבית הקברות היהודי יש תופעה מוזרה של מצבות חלקות וריקות. אלו הן מצבותיהם של המגורשים שאסור אפילו היה לציין את שמם אחרי פטירתם על מצבתם הם". לך תשכנע יהודים כאלה שיהדותם קפאה זה מכבר בטונדרה הסיבירית, לבקר אצלך בבית הכנסת.
אך למרות הקושי נאחז ירחמיאל במקום, בעקשנות ראויה לציון, שבוע אחר שבוע, יום אחר יום עד שעברו שנתיים והמבקרים בבית הכנסת התרבו עד לכלל שמונה איש שלמים.
ואז יום אחד מצלצל הטלפון בביתו של ירחמיאל. מעברו השני של נשמע קול חם של יהודי קשיש ומבוגר. "שלום הרב גורליק", אמר הקול, "מדבר סמי".
"סמי?"
"כן סמי רוהר, ואתה, אני מבין, השליח בטיומן".
"כן", ענה גורליק וקולו נשנק. ר' סמואל רוהר, הנדיב האגדי, המיליארד התומך במאות מוסדות חב"ד ומוסדות חינוך ברחבי העולם. הנה הוא כאן על הקו.
"נו עוד לא ברחת משם?", שאל רוהר.
"לא", ענה גורליק, "נשלחתי לכאן על ידי הרבי לקרב יהודים ולא אטוש את המקום עד לבוא המשיח במהרה בימינו".
"דבר ראשון", אמר סמי, "הבה נדאג לך, לאיש של הרבי בסיביר. שנתיים אני מממן את כל הפעילות שלך, שלא יהיו לך דאגות אחרות חוץ מאשר איך לקרב יותר. שתהיה 'געזונט און רוהיג', בריא ושליו. ועכשיו ספר איך המצב עד כה, מצליחים?".
גורליק, שזה מכבר כאב לו המצב חסר התקווה בעיר, שפך את ליבו על הקשיים והמאבק על כל נפש יהודית בעיר.
"הבה אתן לך עצה", אמר רוהר, "בשבת הקרובה לך לשוק וקנה את הוודקה הכי יקרה והכי משובחת, לך תזמין מיקטרינבורג את הבשר המהודר המשובח ביותר ותכין את המעדנים המשובחים ביותר, ותערוך בבוקר השבת קידוש ואחריו סעודה שטיומן לא ראתה מיום היווסדה. בשבת שאחרי הקידוש הזה כבר תהיה נהירה לבית הכנסת ובשבת שאחריה ובשבת שאחרי, תמשיך ותערוך קידוש כיד המלך. אל תחשוש. אני מממן הכול".
גורליק אימץ את העצה ומאז החל לערוך את 'קידושי סמי', הדלת אצלו בבית הכנסת אינה נחה על ציריה.
תמיהה של גביר
את הסיפור הזה מספר לנו בן משפחתו של גורליק, הרב זלמן וישצקי, שליח חב"ד לבאזל, שזכה והיה מיודד וקרוב במיוחד לפילנתרופ והשותף המרכזי במפעל השלוחים החב"די, הר"ר שמואל (סמי) רוהר ז"ל.
בסיפור הזה הוא בעצם משרטט את דמותו השלמה של הנדיב שהלך לעולמו השבוע. "הוא, סמי, לא היה סתם אחד שתרם וזהו. הוא היה אדם שהיה אכפת לו מכל שליח בכל קהילה יהודית. הוא התעניין אישית לדעת כיצד ואיך מתנהלים העניינים, חשב תמיד איך משפרים את המצב במקום ואיך מחזקים את היהדות. הדבר בער בעצמותיו והוא ראה את עצמו כאב לכל שליח, לכל מי שקירב יהודים בכל נקודה שהיא על הגלובוס.
"יום אחד הוא שח לי את אשר על לבו ואמר לי בזו הלשון: זה קל? זה לא קל, אבל אני שולח 120 צ'קים לחודש לשליחים ובתי חב"ד בכל רחבי העולם, עוד שמונים צ'קים כל חודש לבתי קירוב ליהדות בקמפוסים באוניברסיטאות בכל רחבי העולם ועוד עשרות צ'קים לפעילויות חינוך ויהדות נוספות על פני הגלובוס. איך אני יכול להפסיק זאת?".
אדם אחר אולי היה רואה זאת כעניין של בחירה ונדיבות. הוא ראה זאת כחובה - אם הוא לא יעשה זאת, מי יוכל לעשות זאת? ולא יעלה על הדעת שהדבר לא ייעשה.
"כאשר יירשמו דפי ההיסטוריה היהודית", אומר הרב משה קוטלרסקי, מראשי המרכז לענייני חינוך של חב"ד ומראשי המפעל הגדול של שלוחי חב"ד, "נגלה עד כמה היו אחראים ר' סמי ובני משפחתו לפריחתן המחודשת של קהילות יהודיות רבות בכל רחבי העולם.
"הייתי נוהג", מספר הרב קוטלרסקי, "שבכל חודש בערך הייתי מתקשר אל ר' שמואל ומציע לו לתמוך בפרויקט או בשניים-שלושה פרויקטים חדשים. הוא היה לוקח את העט שלו ומסמן על ההצעות בזו אחר זו 'done' (בוצע). הגיעה תקופה שהשוק הגלובלי נכנס למיתון קשה, רבים לא הצליחו לתרום בשל המצב הכלכלי החמור ולכן לא רציתי להתקשר אליו ולהכביד עליו.
"יום אחד הוא מתקשר אלי ושואל אותי: 'הרב קוטלרסקי, האם אתה כועס עליי?'
"אמרתי לו: 'חס ושלום'.
"שואל אותי ר' שמואל: 'האם פתאום אין לך שום דבר 'למכור' לי?'.
"חשתי שאני נאלץ לומר לו את האמת וסיפרתי לו שהמצב בשוק הכלכלי כל כך קשה, שלא נעים לי להכביד עליו. ואז הוא לימד אותי מסר חשוב מאוד בחיים: 'זה לא קונץ לתת רק כשיכולים לתת וקל לתת, הקונץ הוא לתת גם במצבים הקשים'".
"אין פלא", מוסיף הרב וישצקי, "שכאשר היינו מנסים להודות לו הוא היה אומר תמיד וחוזר ואומר: 'אל תודו לי, אני מודה לכם על שאתם עושים את העבודה הזו'. הוא באמת חש כך, כשותף בעבודת קודש גדולה. פעם אחת דיברתי בטלפון והארכתי עמו בדברי תודה והוא החזיר לי: 'הרב וישצקי, שיחת הטלפון עולה הרבה כסף, דבר קצר...".
חתימה של נער
הר"ר שמואל רוהר נולד בברלין לפני 86 שנה למשפחה מגזע תרשישים, מצאצאי הש"ך והט"ז, שמוצאה מלבוב ואשר הייתה מחסידי הרבי מטשורקוב בגליציה.
הוא קיבל חינוך תורני והמשפחה חיה על מי מנוחות עד שהצורר אדולף היטלר ימ"ש עלה לשלטון. בליל הבדולח, בט"ז בחשוון תרצ"ט, הותקפו הקהילות היהודיות ברחבי גרמניה והמרכז היהודי בברלין הותקף והוחרב, בתי הכנסת הועלו באש, חנויות יהודיות נבזזו ויהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.
למחרת, נטלה משפחה רוהר את מיטלטליה ואת בניה, בהם שמואל הצעיר, שהיה קרוב לגיל מצוות, ונמלטה לבלגיה ומשם לצרפת. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת תרצ"ט, כבשו הנאצים את צרפת והמשפחה החלה שוב לנדוד בדרכים עד שבשנת תש"ב הצליחה להבריח את הגבול אל תוך שוויץ הנייטרלית, בה שררו שקט ושלווה.
"המדיניות השוויצרית הייתה באותם ימי מלחמה", אומר הרב וישצקי, "שכל פליט יהודי שנלכד על הגבול הוחזר היישר לזרועות הגסטפו. אולם מי שהצליח להימלט לתוככי המדינה לא הוחזר אלא נשלח למחנות ריכוז ועבודה שהיו קרויים 'כשר קמפ', משום שהאכילו בהם את הפליטים במזון כשר.
"כאשר ר' סמי היה כאן", מספר וישצקי, "הוא נפגש עם ראש הפרלמנט של קנטון באזל, דניאל גאופפרט. הנשיא נשא נאום היסטורי וציין את העובדה שכעשרים אלף יהודים מצאו מקלט בשוויץ באותם מחנות עבודה וחייהם ניצלו, אך לא הסתיר את העובדה שרבבות יהודים נרצחו משום שנלכדו בגבול והוחזרו לידי הנאצים על ידי שלטונות שוויץ. רבבות יכלו להינצל לו השוויצרים היו מאפשרים להם למצוא מקלט במדינה, שגובלת בכל אזורי הכיבוש הנאציים".
"כדור שלישי של פוליטיקאים ואנשי ממשל", אמר הנשיא השוויצרי, 'אני מתבייש בעברנו, מתבייש בעובדה שלא קיבלנו את היהודים שביקשו לבוא בשערינו, החזרנו אותם היישר לידי אנשי האס. אס, כשהמשמעות היא משלוח לאושוויץ. עם זאת, אני גאה על כך שאותם אלו שכן הצליחו להיכנס לשוויץ ניצלו, והיו כעשרים אלף כאלו".
ואכן משפחת רוהר ראתה סייעתא דשמיא וזכתה להימנות עם עשרים האלף המאושרים. היא הצליחה להבריח את הגבול השוויצרי, להימלט אל תוככי שוויץ ולהגיע לז'נבה.
בעיר נלכדו ההורים על ידי המשטרה השוויצרית ונשלחו למחנה הפליטים. את הבן הצעיר הסכימו השלטונות לשחרר בתנאי שיאומץ על ידי משפחה אומנת ואכן משפחה כזו נמצאה בבית משפחת הר"ר שלמה ומרת רעכא פלדינגר ז"ל - יהודים חמים, אוהבי ישראל ומכניסי אורחים, מעמודי התווך של הקהילה בבאזל. המשפחה אימצה אל ליבה את הנער הצעיר וקיבלה אותו אל שורותיה.
לימים סיפר סמי: "הייתי ילד פליט מברלין, נע ונד ומגורש מכל מקום. הגעתי לבית משפחת פלדינגר ועדיין הרגשתי זר, נכרי ואורח. ר' שלמה והאם קיבלו את פניי בחיבה ורעות ועשו מאמץ לתת לי תחושה שאני ממש כמו ילד שלהם אך עדיין העבר העיק וחשתי זר. אבל אז הגיעה השבת וכל ילדי המשפחה התיישבו במקומותיהם. היה להם נוהג שהילדים ישבו לפי סדר הגיל, כאשר הבכור יושב ליד האב והשאר לפי סדר הגיל עד לקצה השולחן. ואז האב עשה חישוב של הגילאים והתברר שאני יותר גדול מהבן הבכור. הוא התבקש לקום, אני הושבתי אחר כבוד קרוב אל האב וכל שורת הילדים זזה אחורה לכבודי. אז חשתי סוף סוף שאני אכן בן משפחה".
משפחת פלדינגר אימצה בחום את הנער וסיפקה לו את כל מחסורו במסירות. הוא למד במוסדות הקהילה, וכך בלב המלחמה שהשתוללה סביב באירופה מצא הנער הפליט פינה של שלווה. אך שוויץ היא שוויץ והשלטונות לעולם לא שכחו לו שהוא זר ופליט, תנועותיו הוגבלו ונאסר עליו לצאת מהעיר.
למעשה אף נאסר עליו לצאת מבית המשפחה האומנת בשעות הערב ללא אישור מיוחד, וכך מצוי עד היום בגנזך רשויות באזל מסמך מביש ומרתק כאחד שבו הנער סמי רוהר בן ה-17 נאלץ להצהיר ולחתום על כך שלא ייצא מביתו מהשעה עשר בערב עד שבע בבוקר. לאחר מאמצים קיבל אישור מיוחד לצאת מביתו בשבתות בשעה שש בבוקר לשם תפילה בבית הכנסת.
"השנה, לראשונה", מספר הרב וישצקי, "שב ר' שמואל לבית הכנסת הזה. הוא מייד נכנס והראה לי היכן ישב כנער והתפלל. הוא רעד מהתרגשות עצומה. למרות שעברו למעלה משישים שנה מאז הוא זכר הכול".
דאגה של מקומי
שנתיים לאחר הבריחה לשוויץ הסתיימה מלחמת העולם השנייה ובני המשפחה חיפשו היכן יוכלו להתמקם. לברלין לא רצו עוד לשוב, שוויץ הערימה קשיים ומזרח אירופה חרב כולו.
המשפחה התמקמה בפריז אך ר' שמואל, שכבר היה בתחילת גילאי העשרים שלו, החליט לנסוע לדרום אמריקה. לשם נסעו פליטים יהודים רבים, בעיקר יהודים יוצאי גרמניה.
ר' שמואל התמקם בבוגוטה, בירת קולומביה, התערה בקהילה היהודית ושלח ידו בעסקים שונים. הוא הקים חברת בנייה גדולה ומצליחה, היה אחד ממנהיגי הקהילה היהודית והקים בית כנסת גדול במרכז העיר בשם 'עדת ישורון'. אלו היו ימי פריחה לקהילה, והיא מנתה יותר מרבבת יהודים.
ר' שמואל עשה ככל שביכולתו לחזק את היהדות בעיר. לילדיו העניק חינוך יהודי תורני והוא עצמו, שהיה בר-אוריין, אף העניק מדי פעם שיעור בתנ"ך. כפי שמספרים, בית הכנסת האשכנזי אותו הקים התרוקן כל כך מיהודים עד שרב הקהילה הספרדית, הרב שרבני, נהג מדי סיום תפילתו בבית הכנסת לסור אל בית הכנסת של ר' שמואל כדי לוודא שיש לו מניין. ר' שמואל נהג לממן מורה ללימודי יהדות לצורך חיזוק הידע התורני של בני הקהילה.
למרות זאת, אט-אט התנתקו היהודים משורשיהם וניתקו את קשריהם עם יהדותם. "הקהילה התרחקה מהמסורת", סיפר לימים סמי, "אך יש לציין שבנוגע לנדיבות ומסירות לאחיהם הם היו עדיין בדרגה העליונה ביותר. כל יהודי שהיה זקוק לעזרה ידע שבקולומביה יזכה לסיוע רב".
בשנות החמישים והשישים, כשישראל נזקקה לסיוע ביטחוני דחוף, יהודי קולומביה היו אלה שהעניקו את העזרה הגדולה והמרכזית ביותר ותרמו רבבות דולרים במגביות שונות שעניינן עזרה ליהודים ולישראל. אין פלא שרבנים מישראל ומרחבי העולם, נהגו דרך קבע לפקוד את העיר וערכו סבבים של איסוף תרומות בקרב בתי היהודים.
"פעם אחת", סיפר לימים ר' שמואל, "ישבנו בבית הכנסת בתפילה והנה הודיע הגבאי שהגיע רב מישראל שעומד לדרוש. ידענו מה עומד להיות תוכן הדרשה – כרגיל, בקשה למתן תרומות. אני זוכר שהיה אז 'קרעכץ קולקטיבי', הנה עוד רבי שבא לבקש כסף. ואז חברי שישב לידי אמר לי: 'עדיפים מאה רבנים מחוקר מס אחד'. זה היה הלך הרוח של הקהילה היהודית".
בין משלחות הרבנים ומגייסי הכספים בלטה דמותם השונה של שלוחי חב"ד. הללו, למרבה התימהון, לא ביקשו תרומות אלא קודם כול ביקשו לדעת אם זה שעומד מולם לומד תורה, אם הניח תפילין והיכן הוא עומד בהיבט של יהדותו.
"זה היה מפליא", אמר ר' שמואל. "הייתה לי חברה גדולה לבנייה שבה העסקתי אדריכלים, עורכי דין ומהנדסים יהודים רבים. באו אליי רבנים וביקשו רשימה של היהודים בחברה כדי שיוכלו לגשת אליהם ולגבות את הח"י דולרים שלהם. את חב"ד ותורת חב"ד לא הכרתי קודם לכן בכלל אך התפלאתי לראות שהחב"דניקים היו שונים. הם ביקשו רשימה של היהודים בחברה ואז פנו אליהם והתעניינו לדעת אם הם מקיימים מצוות, אם הניחו תפילין, אם הם נשואים, אם יש להם ילדים והיכן הם מתחנכים. כך גיליתי את חב"ד".
הבטחה של רבי
ר' שמואל כמעט ולא דיבר בפומבי אך במעמד השלוחים של תשס"ח חשף לראשונה את סיפור התקרבותו והתעניינותו בתורת חב"ד ודבקותו בכ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. הוא סיפר כי לאחר שחסידי חב"ד עוררו את התעניינותו הוא פגש בעת נסיעה לישראל יהודי שכמוהו היה מוצאו מגרמניה, הרב אפרים וולף זצ"ל, שהיה במשך שנים בא כוחו של האדמו"ר בארץ.
"הוא היה יהודי גרמני אך חסיד חב"ד", סיפר ר' שמואל, "ולשמוע אחד כמוהו מדבר על הרבי בכזאת אהבה, היה פלא. החלטתי שעליי לחקור את הנושא. התחלתי ללמוד 'תניא' והגעתי לאיגרת הקודש של האדמו"ר הזקן זי"ע המודפסת בסופו. כאשר קראתי את איגרת הקודש כ"ב, ידעתי: זה הרבי שלי. האדמו"ר לא התיימר לספר שיש לו כוחות מופלאים לדעת עתידות. הוא רק התעניין ברווחת כל חסיד וחסיד".
כך החל ר' שמואל ללמוד יותר על תורת חב"ד ובאופן פלאי למדי הצטלבו הדרכים ור' שמואל נפגש עם ראש מערך השלוחים העולמי של חב"ד, הרב קוטלרסקי, כפי שסיפר לימים במעמד השלוחים.
"זה היה בשנת תשל"ח", נזכר הרב קוטלרסקי, "הרב חדקוב חיפש אותי וביקש שאכנס למשרדו. הוא אמר לי שהרבי ביקש ממנו לומר לי שהגיע הזמן להתחיל להתרכז בעבודה בדרום-אמריקה ולכן עליי לנסוע לשם. הרב חדקוב המשיך ואמר לי: 'שאלתי את הרבי לאן תיסע, והוא ענה לי שתיסע לבוגוטה שבקולומביה'. כאשר הרב חודקוב שאל מה אעשה שם, הרבי הוסיף: יבוא יום ויבין.
"נסעתי לבוגוטה. כשהגעתי לשם. יצרתי קשר עם הרב אברהם גולדשמיד, הרב הראשי לקולומביה, והוא סיפר לי בין היתר על מישהו שמשמש מורה לתורה עבור ילדי בוגוטה, והציע לי לפגוש אותו. שאלתי מי משלם משכורת למורה, והוא ענה: 'זה לא תלוי בי, אלא ביהודי בשם סמי רוהר'.
"רציתי לפגוש את רוהר אבל הוא היה בארה"ב. אמרתי לו: 'תן לי בבקשה את מספר הטלפון שלו ואתקשר אליו', אך הוא אמר לי: 'אפילו לי אין את המספר שלו. אם ברצונך לפגוש אותו, עליי לשלוח לו מסר'. אמרתי לו: 'אם כן, שלח לו מסר ובקש ממנו שיואיל להתקשר אליי'.
בינתיים המשכתי במסעי במדינות דרום אמריקה, מבלי שאדע לאן מועדות פניי ושבתי לניו יורק. לא חלפו עשר דקות מהרגע שנכנסתי הביתה וכבר הטלפון מצלצל. על הקו היה ר' שמואל, ששאל אותי: 'מתי תהיה בפעם הבאה במיאמי?'. ממש במקרה הייתי אמור להיות שם בעוד מספר ימים. הגעתי לפגישה ואז דיברנו לראשונה".
ר' שמואל ביקש שיישלח שליח אל עירו בוגוטה, שהפעילות היהודית בה הלכה ודעכה. באותה פגישה הוחלט שיישלח שליח חב"ד, הרב יהושע בנימין רוזנפלד, לקולומביה.
ר' שמואל נרתם לסייע למפעל השלוחים הגדול, שהיה באותם ימים רק בחיתוליו, "זכיתי להכיר את ר' שמואל למעלה מארבעים שנה", אומר הרב קוטלרסקי, "הוא היה שותף מרכזי בכל המפעל הגדול הזה. היו מקומות שישבנו ביחד וחשבנו להיכן לשלוח שליח; הוא הציע לי לשלוח למקום פלוני או אלמוני וכך עשינו. הוא העמיד מאות שליחים על הרגליים. המסירות שלו והדאגה שלו לכל קהילה יהודית היו מופלאות.
"שנים רבות לא ידעתי למה התכוון הרבי בזמנו כאשר אמר על שליחותי לקולומביה 'יבוא זמן שהוא יבין זאת'. עם הזמן הבנתי שבאותה שליחות שהרבי שלח אותי לבוגוטה הוא דאג לעתידם של השלוחים ברחבי העולם".
מאז מימן ר' שמואל תקציבי ענק לשלוחי חב"ד בעשרות ומאות ערים ברחבי העולם ושילם משכורות למאות שלוחים. בנה בתי כנסת, מימן פעילות בקמפוסים של אוניברסיטאות ועוד. בעיקר פעל למימון שליחים בכל רחבי הגוש הסובייטי שקרס ודאג למימון מאות שלוחים נוספים.
שאלה של תלמיד
מסיבות כלכליות היגר בינתיים ר' שמואל לבל הרבור שבפלורידה. כאן אימץ את מנהגי חב"ד והחל להתפלל בבית הכנסת החב"די בעיר. ועדיין ר' שמואל לא העז לבקר אצל הרבי.
"תמיד רצו שאפגוש את הרבי", סיפר, "אבל הרגשתי לא בנוח לקחת את זמנו שיקשיב לי. קראתי איגרות קודש והבנתי שהתפקיד של הרבי אינו לעסוק בייעוץ עסקי ומעולם לא העליתי נושאים כאלה בפניו. ומופתים? המופת הגדול של הרבי הוא הצלת יהדות רוסיה, אוקראינה, בלרוס ואמריקה.
"אך באחת השנים ביקש הרב שלום בער ליפסקר, השליח בבל הרבור, שאמסור שיעור בפרשת השבוע. הכנתי שיעור עם רש"י ורמב"ן ובמהלך מסירת השיעור נתקלתי בשאלות טובות וגם ב'קלאץ קשיות'.
"החלטתי להיות מוכן לפעם הבאה והתחלתי ללמוד לא רק מ'מקראות גדולות'. בשנה הזו למדתי יותר מכל שנה אחרת והרגשתי שאני רוצה להודות לרבי על הוראותיו שגרמו לי ללמוד יותר. רציתי להודות לו על שבזכותו למדתי באותה השנה יותר מכל שנה בחיי", סיפר.
"הרבי היה מרוצה, חייך ונתן לי יד לזמן ארוך ולא הוציא את ידי מידו, כך לזמן ארוך".
גם את בני משפחתו חינך ר' שמואל לחסד. בראשם בנו, ר' יקותיאל יהודה (ג'ורג') רוהר, המנצח ביד רמה וביתר שאת על כל מסכת הפילנתרופיה של אביו; בתו ליליאן, רעיית הנגיד ר' משה טבצ'ניק, ובתו אוולין, רעיית הנגיד ד"ר ר' שמואל כ"ץ מבל הרבור, פלורידה.
בדיוק השנה חנך הרב וישצקי מרכז יהודי בבאזל על שם בני משפחת פלדינגר. ר' שמואל שב לבאזל עם בני משפחתו והשתתף בהתרגשות עצומה במעמד. באותו יום, מספר הרב וישצקי, התקיים אירוע גדול לכבודו שגם שודר בכלי התקשורת ור' שמואל אמר שבדיוק אמר באותו בוקר את פרק התהילים שבו הפסוק: 'מקימי מעפר דל מאשפתות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים.
תודה ויישר כוח למזכיר צעירי אגודת חב"ד, הר"ר דובער לויטין, על עזרתו הרבה בהפקת הכתבה
אי שם במערב סיביר, על הרי אורל, מצויה עיר שמן הסתם לא תמצאו אותה על המפה. זו העיר טיומן שבמחוז טיומנסקיה ברוסיה. העיר יושבה לראשונה על ידי שבטים טטאריים ומונגוליים. מזג האוויר בה נורא. בחורף מכסים שלגים כבדים את העיר ומי שיוצא מביתו מסתכן בצניחה להררי שלג וקפיאה בקור הנורא. בקיץ אתה עשוי לטבוע בים של לחות או יתושים.
המקום הנידח הזה עלה לרגע לכותרות השנה כאשר מטוס רוסי התרסק מעל העיר הקפואה ומוכת השלגים. קפיאת מנועי המטוס וההתרסקות אירעו שעה שאתם הסבתם לכם בליל הסדר במזג אוויר אביבי.
זהו מקום מוכה רוחות וגורל, שרק אסירים ושפוטים למאסר עולם הראויים לעונש כבד במיוחד נשלחו אליו, כמו גם קנטוניסטים ופושעי המשטר הסובייטי שנשפטו לגירוש.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים תקפו את רוסיה ועמדו בשערי מוסקבה, נמלטו פליטים רבים, בהם גם יהודים, לעיר הרחוקה. עד שם, היו בטוחים, אפילו הגרמנים עצמם לא ירצו להגיע. גם גופתו החנוטה של מייסד מדינת הפועלים ולדימיר איליץ לנין, נלקחה מהמוזוליאום שבכיכר האדומה בקרמלין ונשלחה לטיומן. יש אומרים שלנין החי לא היה מסכים לעולם להגיע לעיר הזו.
אכן, אין זה המקום שאדם שפוי יבחר מרצונו החופשי להגיע אליו. אלא אם כן יש פה יהודים ואתה שליח חב"ד.
ואכן, כן. במקום הזה, שבעבר שימש כמושבת עונשים ואשר שימש כארץ מקלט במהלך מלחמת העולם השנייה, קיימת קהילה יהודית דועכת וגוססת. שרידי קהילת הפליטים היהודית וה'סיליני' מגורשי הצאר והמשטר הסובייטי.
כבר אמרנו, מקום בו יש ולו יהודי אחד שנשמה באפו, לא יוותרו עליו שם, במרכז השלוחים של חב"ד בניו יורק. בדקו שם במרכז ומצאו אברך צעיר, נמרץ ופעיל, הרב ירחמיאל גורליק שמו, שהביע נכונות להישלח לארץ הגזירה הזו בסיביר כדי ללבות על קרקע הטונדרה הקפואה מעט אש יהודית.
ישב שם ירחמיאל חודש וחודשיים, פתח את בית הכנסת והחל לזמן את יהודי העיר למקום. אט אט התאספו להם לאחר עמל גדול שני יהודים שניאותו לפקוד את בית הכנסת בשבת.
"יש כאן לא מעט יהודים שרובם כלל אינם יודעים שהם יהודים", מספר גורליק, "צאצאים של מגורשי הצאר. אבל מעל פני השטח קשה להגיע אליהם. לחלק מיהודים אלו היה אסור להיות בקשר עם בני משפחתם עד שנות השמונים המאוחרות, ובבית הקברות היהודי יש תופעה מוזרה של מצבות חלקות וריקות. אלו הן מצבותיהם של המגורשים שאסור אפילו היה לציין את שמם אחרי פטירתם על מצבתם הם". לך תשכנע יהודים כאלה שיהדותם קפאה זה מכבר בטונדרה הסיבירית, לבקר אצלך בבית הכנסת.
אך למרות הקושי נאחז ירחמיאל במקום, בעקשנות ראויה לציון, שבוע אחר שבוע, יום אחר יום עד שעברו שנתיים והמבקרים בבית הכנסת התרבו עד לכלל שמונה איש שלמים.
ואז יום אחד מצלצל הטלפון בביתו של ירחמיאל. מעברו השני של נשמע קול חם של יהודי קשיש ומבוגר. "שלום הרב גורליק", אמר הקול, "מדבר סמי".
"סמי?"
"כן סמי רוהר, ואתה, אני מבין, השליח בטיומן".
"כן", ענה גורליק וקולו נשנק. ר' סמואל רוהר, הנדיב האגדי, המיליארד התומך במאות מוסדות חב"ד ומוסדות חינוך ברחבי העולם. הנה הוא כאן על הקו.
"נו עוד לא ברחת משם?", שאל רוהר.
"לא", ענה גורליק, "נשלחתי לכאן על ידי הרבי לקרב יהודים ולא אטוש את המקום עד לבוא המשיח במהרה בימינו".
"דבר ראשון", אמר סמי, "הבה נדאג לך, לאיש של הרבי בסיביר. שנתיים אני מממן את כל הפעילות שלך, שלא יהיו לך דאגות אחרות חוץ מאשר איך לקרב יותר. שתהיה 'געזונט און רוהיג', בריא ושליו. ועכשיו ספר איך המצב עד כה, מצליחים?".
גורליק, שזה מכבר כאב לו המצב חסר התקווה בעיר, שפך את ליבו על הקשיים והמאבק על כל נפש יהודית בעיר.
"הבה אתן לך עצה", אמר רוהר, "בשבת הקרובה לך לשוק וקנה את הוודקה הכי יקרה והכי משובחת, לך תזמין מיקטרינבורג את הבשר המהודר המשובח ביותר ותכין את המעדנים המשובחים ביותר, ותערוך בבוקר השבת קידוש ואחריו סעודה שטיומן לא ראתה מיום היווסדה. בשבת שאחרי הקידוש הזה כבר תהיה נהירה לבית הכנסת ובשבת שאחריה ובשבת שאחרי, תמשיך ותערוך קידוש כיד המלך. אל תחשוש. אני מממן הכול".
גורליק אימץ את העצה ומאז החל לערוך את 'קידושי סמי', הדלת אצלו בבית הכנסת אינה נחה על ציריה.
תמיהה של גביר
את הסיפור הזה מספר לנו בן משפחתו של גורליק, הרב זלמן וישצקי, שליח חב"ד לבאזל, שזכה והיה מיודד וקרוב במיוחד לפילנתרופ והשותף המרכזי במפעל השלוחים החב"די, הר"ר שמואל (סמי) רוהר ז"ל.
בסיפור הזה הוא בעצם משרטט את דמותו השלמה של הנדיב שהלך לעולמו השבוע. "הוא, סמי, לא היה סתם אחד שתרם וזהו. הוא היה אדם שהיה אכפת לו מכל שליח בכל קהילה יהודית. הוא התעניין אישית לדעת כיצד ואיך מתנהלים העניינים, חשב תמיד איך משפרים את המצב במקום ואיך מחזקים את היהדות. הדבר בער בעצמותיו והוא ראה את עצמו כאב לכל שליח, לכל מי שקירב יהודים בכל נקודה שהיא על הגלובוס.
"יום אחד הוא שח לי את אשר על לבו ואמר לי בזו הלשון: זה קל? זה לא קל, אבל אני שולח 120 צ'קים לחודש לשליחים ובתי חב"ד בכל רחבי העולם, עוד שמונים צ'קים כל חודש לבתי קירוב ליהדות בקמפוסים באוניברסיטאות בכל רחבי העולם ועוד עשרות צ'קים לפעילויות חינוך ויהדות נוספות על פני הגלובוס. איך אני יכול להפסיק זאת?".
אדם אחר אולי היה רואה זאת כעניין של בחירה ונדיבות. הוא ראה זאת כחובה - אם הוא לא יעשה זאת, מי יוכל לעשות זאת? ולא יעלה על הדעת שהדבר לא ייעשה.
"כאשר יירשמו דפי ההיסטוריה היהודית", אומר הרב משה קוטלרסקי, מראשי המרכז לענייני חינוך של חב"ד ומראשי המפעל הגדול של שלוחי חב"ד, "נגלה עד כמה היו אחראים ר' סמי ובני משפחתו לפריחתן המחודשת של קהילות יהודיות רבות בכל רחבי העולם.
"הייתי נוהג", מספר הרב קוטלרסקי, "שבכל חודש בערך הייתי מתקשר אל ר' שמואל ומציע לו לתמוך בפרויקט או בשניים-שלושה פרויקטים חדשים. הוא היה לוקח את העט שלו ומסמן על ההצעות בזו אחר זו 'done' (בוצע). הגיעה תקופה שהשוק הגלובלי נכנס למיתון קשה, רבים לא הצליחו לתרום בשל המצב הכלכלי החמור ולכן לא רציתי להתקשר אליו ולהכביד עליו.
"יום אחד הוא מתקשר אלי ושואל אותי: 'הרב קוטלרסקי, האם אתה כועס עליי?'
"אמרתי לו: 'חס ושלום'.
"שואל אותי ר' שמואל: 'האם פתאום אין לך שום דבר 'למכור' לי?'.
"חשתי שאני נאלץ לומר לו את האמת וסיפרתי לו שהמצב בשוק הכלכלי כל כך קשה, שלא נעים לי להכביד עליו. ואז הוא לימד אותי מסר חשוב מאוד בחיים: 'זה לא קונץ לתת רק כשיכולים לתת וקל לתת, הקונץ הוא לתת גם במצבים הקשים'".
"אין פלא", מוסיף הרב וישצקי, "שכאשר היינו מנסים להודות לו הוא היה אומר תמיד וחוזר ואומר: 'אל תודו לי, אני מודה לכם על שאתם עושים את העבודה הזו'. הוא באמת חש כך, כשותף בעבודת קודש גדולה. פעם אחת דיברתי בטלפון והארכתי עמו בדברי תודה והוא החזיר לי: 'הרב וישצקי, שיחת הטלפון עולה הרבה כסף, דבר קצר...".
חתימה של נער
הר"ר שמואל רוהר נולד בברלין לפני 86 שנה למשפחה מגזע תרשישים, מצאצאי הש"ך והט"ז, שמוצאה מלבוב ואשר הייתה מחסידי הרבי מטשורקוב בגליציה.
הוא קיבל חינוך תורני והמשפחה חיה על מי מנוחות עד שהצורר אדולף היטלר ימ"ש עלה לשלטון. בליל הבדולח, בט"ז בחשוון תרצ"ט, הותקפו הקהילות היהודיות ברחבי גרמניה והמרכז היהודי בברלין הותקף והוחרב, בתי הכנסת הועלו באש, חנויות יהודיות נבזזו ויהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.
למחרת, נטלה משפחה רוהר את מיטלטליה ואת בניה, בהם שמואל הצעיר, שהיה קרוב לגיל מצוות, ונמלטה לבלגיה ומשם לצרפת. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת תרצ"ט, כבשו הנאצים את צרפת והמשפחה החלה שוב לנדוד בדרכים עד שבשנת תש"ב הצליחה להבריח את הגבול אל תוך שוויץ הנייטרלית, בה שררו שקט ושלווה.
"המדיניות השוויצרית הייתה באותם ימי מלחמה", אומר הרב וישצקי, "שכל פליט יהודי שנלכד על הגבול הוחזר היישר לזרועות הגסטפו. אולם מי שהצליח להימלט לתוככי המדינה לא הוחזר אלא נשלח למחנות ריכוז ועבודה שהיו קרויים 'כשר קמפ', משום שהאכילו בהם את הפליטים במזון כשר.
"כאשר ר' סמי היה כאן", מספר וישצקי, "הוא נפגש עם ראש הפרלמנט של קנטון באזל, דניאל גאופפרט. הנשיא נשא נאום היסטורי וציין את העובדה שכעשרים אלף יהודים מצאו מקלט בשוויץ באותם מחנות עבודה וחייהם ניצלו, אך לא הסתיר את העובדה שרבבות יהודים נרצחו משום שנלכדו בגבול והוחזרו לידי הנאצים על ידי שלטונות שוויץ. רבבות יכלו להינצל לו השוויצרים היו מאפשרים להם למצוא מקלט במדינה, שגובלת בכל אזורי הכיבוש הנאציים".
"כדור שלישי של פוליטיקאים ואנשי ממשל", אמר הנשיא השוויצרי, 'אני מתבייש בעברנו, מתבייש בעובדה שלא קיבלנו את היהודים שביקשו לבוא בשערינו, החזרנו אותם היישר לידי אנשי האס. אס, כשהמשמעות היא משלוח לאושוויץ. עם זאת, אני גאה על כך שאותם אלו שכן הצליחו להיכנס לשוויץ ניצלו, והיו כעשרים אלף כאלו".
ואכן משפחת רוהר ראתה סייעתא דשמיא וזכתה להימנות עם עשרים האלף המאושרים. היא הצליחה להבריח את הגבול השוויצרי, להימלט אל תוככי שוויץ ולהגיע לז'נבה.
בעיר נלכדו ההורים על ידי המשטרה השוויצרית ונשלחו למחנה הפליטים. את הבן הצעיר הסכימו השלטונות לשחרר בתנאי שיאומץ על ידי משפחה אומנת ואכן משפחה כזו נמצאה בבית משפחת הר"ר שלמה ומרת רעכא פלדינגר ז"ל - יהודים חמים, אוהבי ישראל ומכניסי אורחים, מעמודי התווך של הקהילה בבאזל. המשפחה אימצה אל ליבה את הנער הצעיר וקיבלה אותו אל שורותיה.
לימים סיפר סמי: "הייתי ילד פליט מברלין, נע ונד ומגורש מכל מקום. הגעתי לבית משפחת פלדינגר ועדיין הרגשתי זר, נכרי ואורח. ר' שלמה והאם קיבלו את פניי בחיבה ורעות ועשו מאמץ לתת לי תחושה שאני ממש כמו ילד שלהם אך עדיין העבר העיק וחשתי זר. אבל אז הגיעה השבת וכל ילדי המשפחה התיישבו במקומותיהם. היה להם נוהג שהילדים ישבו לפי סדר הגיל, כאשר הבכור יושב ליד האב והשאר לפי סדר הגיל עד לקצה השולחן. ואז האב עשה חישוב של הגילאים והתברר שאני יותר גדול מהבן הבכור. הוא התבקש לקום, אני הושבתי אחר כבוד קרוב אל האב וכל שורת הילדים זזה אחורה לכבודי. אז חשתי סוף סוף שאני אכן בן משפחה".
משפחת פלדינגר אימצה בחום את הנער וסיפקה לו את כל מחסורו במסירות. הוא למד במוסדות הקהילה, וכך בלב המלחמה שהשתוללה סביב באירופה מצא הנער הפליט פינה של שלווה. אך שוויץ היא שוויץ והשלטונות לעולם לא שכחו לו שהוא זר ופליט, תנועותיו הוגבלו ונאסר עליו לצאת מהעיר.
למעשה אף נאסר עליו לצאת מבית המשפחה האומנת בשעות הערב ללא אישור מיוחד, וכך מצוי עד היום בגנזך רשויות באזל מסמך מביש ומרתק כאחד שבו הנער סמי רוהר בן ה-17 נאלץ להצהיר ולחתום על כך שלא ייצא מביתו מהשעה עשר בערב עד שבע בבוקר. לאחר מאמצים קיבל אישור מיוחד לצאת מביתו בשבתות בשעה שש בבוקר לשם תפילה בבית הכנסת.
"השנה, לראשונה", מספר הרב וישצקי, "שב ר' שמואל לבית הכנסת הזה. הוא מייד נכנס והראה לי היכן ישב כנער והתפלל. הוא רעד מהתרגשות עצומה. למרות שעברו למעלה משישים שנה מאז הוא זכר הכול".
דאגה של מקומי
שנתיים לאחר הבריחה לשוויץ הסתיימה מלחמת העולם השנייה ובני המשפחה חיפשו היכן יוכלו להתמקם. לברלין לא רצו עוד לשוב, שוויץ הערימה קשיים ומזרח אירופה חרב כולו.
המשפחה התמקמה בפריז אך ר' שמואל, שכבר היה בתחילת גילאי העשרים שלו, החליט לנסוע לדרום אמריקה. לשם נסעו פליטים יהודים רבים, בעיקר יהודים יוצאי גרמניה.
ר' שמואל התמקם בבוגוטה, בירת קולומביה, התערה בקהילה היהודית ושלח ידו בעסקים שונים. הוא הקים חברת בנייה גדולה ומצליחה, היה אחד ממנהיגי הקהילה היהודית והקים בית כנסת גדול במרכז העיר בשם 'עדת ישורון'. אלו היו ימי פריחה לקהילה, והיא מנתה יותר מרבבת יהודים.
ר' שמואל עשה ככל שביכולתו לחזק את היהדות בעיר. לילדיו העניק חינוך יהודי תורני והוא עצמו, שהיה בר-אוריין, אף העניק מדי פעם שיעור בתנ"ך. כפי שמספרים, בית הכנסת האשכנזי אותו הקים התרוקן כל כך מיהודים עד שרב הקהילה הספרדית, הרב שרבני, נהג מדי סיום תפילתו בבית הכנסת לסור אל בית הכנסת של ר' שמואל כדי לוודא שיש לו מניין. ר' שמואל נהג לממן מורה ללימודי יהדות לצורך חיזוק הידע התורני של בני הקהילה.
למרות זאת, אט-אט התנתקו היהודים משורשיהם וניתקו את קשריהם עם יהדותם. "הקהילה התרחקה מהמסורת", סיפר לימים סמי, "אך יש לציין שבנוגע לנדיבות ומסירות לאחיהם הם היו עדיין בדרגה העליונה ביותר. כל יהודי שהיה זקוק לעזרה ידע שבקולומביה יזכה לסיוע רב".
בשנות החמישים והשישים, כשישראל נזקקה לסיוע ביטחוני דחוף, יהודי קולומביה היו אלה שהעניקו את העזרה הגדולה והמרכזית ביותר ותרמו רבבות דולרים במגביות שונות שעניינן עזרה ליהודים ולישראל. אין פלא שרבנים מישראל ומרחבי העולם, נהגו דרך קבע לפקוד את העיר וערכו סבבים של איסוף תרומות בקרב בתי היהודים.
"פעם אחת", סיפר לימים ר' שמואל, "ישבנו בבית הכנסת בתפילה והנה הודיע הגבאי שהגיע רב מישראל שעומד לדרוש. ידענו מה עומד להיות תוכן הדרשה – כרגיל, בקשה למתן תרומות. אני זוכר שהיה אז 'קרעכץ קולקטיבי', הנה עוד רבי שבא לבקש כסף. ואז חברי שישב לידי אמר לי: 'עדיפים מאה רבנים מחוקר מס אחד'. זה היה הלך הרוח של הקהילה היהודית".
בין משלחות הרבנים ומגייסי הכספים בלטה דמותם השונה של שלוחי חב"ד. הללו, למרבה התימהון, לא ביקשו תרומות אלא קודם כול ביקשו לדעת אם זה שעומד מולם לומד תורה, אם הניח תפילין והיכן הוא עומד בהיבט של יהדותו.
"זה היה מפליא", אמר ר' שמואל. "הייתה לי חברה גדולה לבנייה שבה העסקתי אדריכלים, עורכי דין ומהנדסים יהודים רבים. באו אליי רבנים וביקשו רשימה של היהודים בחברה כדי שיוכלו לגשת אליהם ולגבות את הח"י דולרים שלהם. את חב"ד ותורת חב"ד לא הכרתי קודם לכן בכלל אך התפלאתי לראות שהחב"דניקים היו שונים. הם ביקשו רשימה של היהודים בחברה ואז פנו אליהם והתעניינו לדעת אם הם מקיימים מצוות, אם הניחו תפילין, אם הם נשואים, אם יש להם ילדים והיכן הם מתחנכים. כך גיליתי את חב"ד".
הבטחה של רבי
ר' שמואל כמעט ולא דיבר בפומבי אך במעמד השלוחים של תשס"ח חשף לראשונה את סיפור התקרבותו והתעניינותו בתורת חב"ד ודבקותו בכ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. הוא סיפר כי לאחר שחסידי חב"ד עוררו את התעניינותו הוא פגש בעת נסיעה לישראל יהודי שכמוהו היה מוצאו מגרמניה, הרב אפרים וולף זצ"ל, שהיה במשך שנים בא כוחו של האדמו"ר בארץ.
"הוא היה יהודי גרמני אך חסיד חב"ד", סיפר ר' שמואל, "ולשמוע אחד כמוהו מדבר על הרבי בכזאת אהבה, היה פלא. החלטתי שעליי לחקור את הנושא. התחלתי ללמוד 'תניא' והגעתי לאיגרת הקודש של האדמו"ר הזקן זי"ע המודפסת בסופו. כאשר קראתי את איגרת הקודש כ"ב, ידעתי: זה הרבי שלי. האדמו"ר לא התיימר לספר שיש לו כוחות מופלאים לדעת עתידות. הוא רק התעניין ברווחת כל חסיד וחסיד".
כך החל ר' שמואל ללמוד יותר על תורת חב"ד ובאופן פלאי למדי הצטלבו הדרכים ור' שמואל נפגש עם ראש מערך השלוחים העולמי של חב"ד, הרב קוטלרסקי, כפי שסיפר לימים במעמד השלוחים.
"זה היה בשנת תשל"ח", נזכר הרב קוטלרסקי, "הרב חדקוב חיפש אותי וביקש שאכנס למשרדו. הוא אמר לי שהרבי ביקש ממנו לומר לי שהגיע הזמן להתחיל להתרכז בעבודה בדרום-אמריקה ולכן עליי לנסוע לשם. הרב חדקוב המשיך ואמר לי: 'שאלתי את הרבי לאן תיסע, והוא ענה לי שתיסע לבוגוטה שבקולומביה'. כאשר הרב חודקוב שאל מה אעשה שם, הרבי הוסיף: יבוא יום ויבין.
"נסעתי לבוגוטה. כשהגעתי לשם. יצרתי קשר עם הרב אברהם גולדשמיד, הרב הראשי לקולומביה, והוא סיפר לי בין היתר על מישהו שמשמש מורה לתורה עבור ילדי בוגוטה, והציע לי לפגוש אותו. שאלתי מי משלם משכורת למורה, והוא ענה: 'זה לא תלוי בי, אלא ביהודי בשם סמי רוהר'.
"רציתי לפגוש את רוהר אבל הוא היה בארה"ב. אמרתי לו: 'תן לי בבקשה את מספר הטלפון שלו ואתקשר אליו', אך הוא אמר לי: 'אפילו לי אין את המספר שלו. אם ברצונך לפגוש אותו, עליי לשלוח לו מסר'. אמרתי לו: 'אם כן, שלח לו מסר ובקש ממנו שיואיל להתקשר אליי'.
בינתיים המשכתי במסעי במדינות דרום אמריקה, מבלי שאדע לאן מועדות פניי ושבתי לניו יורק. לא חלפו עשר דקות מהרגע שנכנסתי הביתה וכבר הטלפון מצלצל. על הקו היה ר' שמואל, ששאל אותי: 'מתי תהיה בפעם הבאה במיאמי?'. ממש במקרה הייתי אמור להיות שם בעוד מספר ימים. הגעתי לפגישה ואז דיברנו לראשונה".
ר' שמואל ביקש שיישלח שליח אל עירו בוגוטה, שהפעילות היהודית בה הלכה ודעכה. באותה פגישה הוחלט שיישלח שליח חב"ד, הרב יהושע בנימין רוזנפלד, לקולומביה.
ר' שמואל נרתם לסייע למפעל השלוחים הגדול, שהיה באותם ימים רק בחיתוליו, "זכיתי להכיר את ר' שמואל למעלה מארבעים שנה", אומר הרב קוטלרסקי, "הוא היה שותף מרכזי בכל המפעל הגדול הזה. היו מקומות שישבנו ביחד וחשבנו להיכן לשלוח שליח; הוא הציע לי לשלוח למקום פלוני או אלמוני וכך עשינו. הוא העמיד מאות שליחים על הרגליים. המסירות שלו והדאגה שלו לכל קהילה יהודית היו מופלאות.
"שנים רבות לא ידעתי למה התכוון הרבי בזמנו כאשר אמר על שליחותי לקולומביה 'יבוא זמן שהוא יבין זאת'. עם הזמן הבנתי שבאותה שליחות שהרבי שלח אותי לבוגוטה הוא דאג לעתידם של השלוחים ברחבי העולם".
מאז מימן ר' שמואל תקציבי ענק לשלוחי חב"ד בעשרות ומאות ערים ברחבי העולם ושילם משכורות למאות שלוחים. בנה בתי כנסת, מימן פעילות בקמפוסים של אוניברסיטאות ועוד. בעיקר פעל למימון שליחים בכל רחבי הגוש הסובייטי שקרס ודאג למימון מאות שלוחים נוספים.
שאלה של תלמיד
מסיבות כלכליות היגר בינתיים ר' שמואל לבל הרבור שבפלורידה. כאן אימץ את מנהגי חב"ד והחל להתפלל בבית הכנסת החב"די בעיר. ועדיין ר' שמואל לא העז לבקר אצל הרבי.
"תמיד רצו שאפגוש את הרבי", סיפר, "אבל הרגשתי לא בנוח לקחת את זמנו שיקשיב לי. קראתי איגרות קודש והבנתי שהתפקיד של הרבי אינו לעסוק בייעוץ עסקי ומעולם לא העליתי נושאים כאלה בפניו. ומופתים? המופת הגדול של הרבי הוא הצלת יהדות רוסיה, אוקראינה, בלרוס ואמריקה.
"אך באחת השנים ביקש הרב שלום בער ליפסקר, השליח בבל הרבור, שאמסור שיעור בפרשת השבוע. הכנתי שיעור עם רש"י ורמב"ן ובמהלך מסירת השיעור נתקלתי בשאלות טובות וגם ב'קלאץ קשיות'.
"החלטתי להיות מוכן לפעם הבאה והתחלתי ללמוד לא רק מ'מקראות גדולות'. בשנה הזו למדתי יותר מכל שנה אחרת והרגשתי שאני רוצה להודות לרבי על הוראותיו שגרמו לי ללמוד יותר. רציתי להודות לו על שבזכותו למדתי באותה השנה יותר מכל שנה בחיי", סיפר.
"הרבי היה מרוצה, חייך ונתן לי יד לזמן ארוך ולא הוציא את ידי מידו, כך לזמן ארוך".
גם את בני משפחתו חינך ר' שמואל לחסד. בראשם בנו, ר' יקותיאל יהודה (ג'ורג') רוהר, המנצח ביד רמה וביתר שאת על כל מסכת הפילנתרופיה של אביו; בתו ליליאן, רעיית הנגיד ר' משה טבצ'ניק, ובתו אוולין, רעיית הנגיד ד"ר ר' שמואל כ"ץ מבל הרבור, פלורידה.
בדיוק השנה חנך הרב וישצקי מרכז יהודי בבאזל על שם בני משפחת פלדינגר. ר' שמואל שב לבאזל עם בני משפחתו והשתתף בהתרגשות עצומה במעמד. באותו יום, מספר הרב וישצקי, התקיים אירוע גדול לכבודו שגם שודר בכלי התקשורת ור' שמואל אמר שבדיוק אמר באותו בוקר את פרק התהילים שבו הפסוק: 'מקימי מעפר דל מאשפתות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים.
תודה ויישר כוח למזכיר צעירי אגודת חב"ד, הר"ר דובער לויטין, על עזרתו הרבה בהפקת הכתבה
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
