יש טוב בנחש? ● הרב אבינועם אהרוני
מאת אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
בגמרא (מסכת ברכות ס:) מובא בשם רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'" (כלומר: כל מה שעושה הקב"ה הכול לטובה) הגמרא מביאה סיפור כיצד ר' עקיבא יישם את דבריו בפועל: פעם כשהיה ר' עקיבא בדרך ביקש ללון בעיר אחת ולא נתנו לו אנשי המקום ללון באותה העיר מפני רשעותם. מה עשה? לן בשדה.
היו עמו תרנגול חמור ונר. באה הרוח וכבתה את הנר. בא חתול וטרף את התרנגול. בא אריה וטרף את החמור. למרות זאת, הייתה תגובתו של ר' עקיבא לכל המקרים הללו: "כל דעביד רחמנא לטב" (כל מה שעושה ה' לטובה). בהמשך הלילה התנפל גייס של חיילים על העיר ושבה את כל יושביה. ואז ראה גם ר' עקיבא שאכן התברר למפרע שהכול לטובה, כי אילו היה נר דלוק הגיס היה רואה אותו. כמו כן - נעירת החמור וקריאת התרנגול הייתה מסגירה אותו בידי הגיס גם כן.
המהרש"א (באגדות) מקשה מדוע לא הביאה הגמרא כדוגמא ל"מברך על הרעה כמו שמברך על הטובה" את הסיפור של נחום איש גם זו (מס' תענית דף כא.) שנשלח עם ארגז מלא אבנים יקרות לקיסר כדי לבטל גזירה, וכששהה בלילה במלון קמו בעלי המלון, רוקנו את הארגז ובמקום האבנים היקרות הניחו עפר. כאשר הגיע נחום איש גמזו לפני המלך ונתן לו את ה "מתנה", פתח המלך את הארגז ומצא בו רק עפר!
כשראה המלך את העפר חשב שהיהודים לועגים לו ורצה להרוג את נחום איש גמזו. אמנם, נחום איש גמזו נשאר שליו והגיב: "גם זו לטובה". בסופו של דבר התחזה אליהו הנביא לאחד משריו של המלך ואמר למלך שכנראה זהו אותו העפר של אברהם אבינו שנלחם בו במלכים, שהעפר היה הופך לחיצים! המלך ציווה לבדוק עפר זה כנגד מדינה בה נלחם, ואכן בכוחו של העפר הצליח המלך לכבוש את המדינה.
כהוקרה על ה "מתנה המקורית" העניק המלך לנחום איש גמזו במקום העפר אבנים יקרות וכבוד גדול. על כך שואל המהרש"א: הרי היה ניתן להביא דוגמא זו כהוכחה שיש לקבל הרעה כמו הטובה? ומשיב שהגמרא העדיפה את דברי ר"ע ששלב בדבריו גם את הקב"ה "כל דעביד רחמנא" מדברי ר' נחום שאמר משפט סתמי "גם זו לטובה".
ואולם – בחסידות מבואר כי דרגתו של נחום איש גמזו (שהיה רבו של ר' עקיבא) הייתה נעלית יותר:
רבי עקיבה האמין בכל מציאותו כי אין רע יורד מלמעלה וכי כל מה שהקב"ה עושה הכול לטובה ואף ראה בשורש הדברים שכך הוא. אבל נחום איש גמזו לא רק האמין ראה את הרע כפי שהוא בשורשו הרוחני ששם הוא טוב גמור אלא אף יכול היה להמשיך שהטוב יהיה נראה טוב גם כאן למטה. ולכן אמר "גם זו לטובה", לא "הכול לטובה" באופן כללי, אלא "גם זו לטובה" באופן מיוחד כפי שזה נראה בשורש הדברים.
במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז כי "נחש הנחושת" הוא הרע כפי שהוא נראה כאן למטה. ואולם כאשר שמים אותו על הנס, ומביטים כלפי מעלה, ניתן לראות כי גם שורש הרע הזה הוא טוב ולתקן ע"י כך את הרע. שכן הכלל הוא: "אין הדינים מתקנים אל בשורשם". וכדלקמן:
וכי נחש ממית או נחש מחיה?
בפרשת השבוע מסופר כי במהלך הדרך שעבר העם במדבר קצרה נפשו, ואנשים מתוכו באו בטענות כלפי משה וה': "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר?" (כ"א, ה). כתגובה, שילח ה' בעם את הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, שהפילו בנשיכתם חללים רבים. העם הודה שחטא, וביקש ממשה שיתפלל ויעצור את המכה. לאחר שהתפלל משה קיבל מאת ה' את ההוראה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ --- וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי"" (שם, ח).
במסכת ראש השנה (ג'.) נאמר: "'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקים".
הדבר מעורר תהיה: אם העניין הוא ההבטה למעלה ושיעבוד הלב – מה צורך יש בנחש נחושת? יביט הנשוך כלפי מעלה וישעבד את ליבו לאביו שבשמים ללא הנחש! אדרבא – הנחש עלול לבלבל את המביט, שכן המביט עלול לטעות כי רפואתו באה לו מאת הנחש ולא מאת ה', ח"ו..? ובכלל, הכלל בתפילה הוא "שיהיו עיניו למטה וליבו למעלה". כלומר שאין להביט כלפי מעלה בזמן התפילה..
"לא למראה עיניו ישפוט"
להבין זאת יש מזכיר לנו אדמוה"ז כי תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה הוא לימוד התורה, קיום המצוות ותפילה בכוונה. או במילים אחרות: בירור העולם הגשמי והפיכתו לכלי ראוי להשראת השכינה. העוסק בבירור וזיכוך העולם הוא בעל עולם הבא, וכמו שנאמר בזוהר: "מאן דלא מהפך מרירו למתקא לית ליה חולקא בהאי עלמא כלום", (כלומר: מי שאינו הופך מר למתוק אין לו כל חלק לעולם הבא).
בדורות הראשונים היה קל יותר לברר את העולם (הן מצד העבודה עצמה והן מצד הנשמות שעסקו בה), ואולם עם ירידת הדורות נעשית עבודת הבירורים קשה יותר. שכן מצינו שבבית ראשון לא הייתה נאמר תפילה בעת הקרבת הקורבן, בבית שני כבר תיקנו חז"ל תפילה קצרה, ואילו לאחר החורבן "נשלמה פרים שפתינו". כלומר שכל דור זקוק לעבודה עצמית גדולה יותר ע"מ לברר את העולם. ואף שונים בני האדם זה מזה, יש שאצלו הבירור גדול יותר ולכן צריך להתאמץ יותר מחברו בעבודת התפילה ויש שאצלו הבירור קטן יותר.
הקושי כאן הוא פרדוקסאלי: הרי ידוע שאין כל מציאות בעולם שאיננה מקבלת את חיותה מאת ה'. ואם כן, גם הרע מקבל את חיותו מאת ה'. כיון שכך – כיצד "מעיז" הרע למרוד בה' המחיהו? אלא ששורשו של הרע (עם היותו רע גמור כפי שהוא כאן למטה, הן בענייני העולם והן בענייני הרוח) הוא טוב, ולכן גם בהיות הרע כאן למטה, הרי שעם היותו רע גמור ודינים קשים וכל עניינו הוא רק להעלים ולהסתיר על האלוקות, הרי שבפנימיותו כל "כוונתו" של הרע הוא לטובה – על מנת להעמיד את האדם בניסיון ולסייע לו לזכך את העולם ולהעלות לדרגות נעלות יותר. ואכן בפנימיותו "מקווה" הרע כביכול שהיהודי יעמוד בניסיון.
כדוגמא לכך מובא בספר הזוהר משל למלך ששכר אישה על מנת להעמיד את בנו בניסיון אם הוא ראוי למלוכה. האישה אכן מנסה לפתות את בן המלך, אך בסתר ליבה היא מקווה שהוא יעמוד בניסיון, מפני שהיא יודעת שהדבר ישמח את מלך. וכשהמלך שמח – כולם מרוויחים יותר.
אומר אדמוה"ז שיש בדברים לקח גדול: "והנה כשבא לאדם איזה ייסורים ר"ל, יחשוב כי לא למראה עיניו ישפוט שרע הוא, אלא באמת שרשו הוא טוב כי ממנו ית' לא תצא הרעות כי אם רק טוב גמור, רק שהוא אינו מושג בשביל שלא יוכל לירד לעולם השפל ונשאר למעלה". כלומר: בודאי ששורש הרע הוא טוב, אלא מפני שמדובר בטוב נעלה כל כך, אין אפשרות שבירידתו כאן למטה עדיין תהיה ניכרת טובתו. ועל כן הטובה באה בעקיפין, כניסיון. והגם שדבר הניסיון הוא רע, מכל מקום בשורשו הוא טוב. ואף הרע בעצמו "חפץ" שיעמדו בניסיון וע"י זה מתגלה הטוב שבו. עצם הידיעה הזאת כבר יש בה על מנת לנסוך כוח לעמוד בניסיון.
גם זו לטובה
לנחום איש גמזו הייתה מעלה גדולה: הוא ראה את הטוב שבשורש הרע, ולכן לא היווה הרע כל ניסיון בעבורו. מפני שהוא ראה לא רק איך שהרע הזה הוא טוב בשורשו, אלא גם איך בסופו של דבר ישתלשל הטוב הזה לעולם! יתרה מכך: הוא גם ידע איך "להמתיק את הדינים בשורשם" כך שאכן הטוב ישתלשל לעולם בפועל ובאופן הנראה והנגלה.
אבל שאר הצדיקים (כגון רבי עקיבא), אף שהאמינו בכל מציאותם כי שורש הרע הוא טוב ועמדו בניסיונות ע"מ לגלות את הטוב הזה, עם כל זה – לא היה באפשרותם "להמתיק את הדינים בשרשם" ולכן כאן למטה נראה הרע כרע גמור.
מסיים אדמוה"ז ומבאר: נחש הנחושת בפני עצמו הוא סמל הרע (שכן הנחשים הרגו בבני ישראל, וצבע הנחושת הוא אדום הרומז על מידת הדין). אבל – כאשר "מביט כלפי מעלה ומשעבד את ליבו לאביו שבשמים", כלומר שכאשר מביט כלפי מעלה ורואה את הנחש ואת והשמים בפרספקטיבה אחת, ונזכר אז כי גם הנחש הוא טוב בשורשו, הרי ע"י כך מתחזק באמונה ובביטחון בה' המטיב לו כל רגע ורגע , או אז "היו מתרפאין"!
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
