על משמר טהרת החינוך

למעשה הובאו שני רבנים נוספים מערים אחרות , הכל כדי שלא להניח להשפעה החסידית לגבור.

לאחר-מכן החל מאבק על החינוך – על תכנית להקמת ישיבה, ועל סדר הלימודים בה – האם יהיה על-פי השיטה החדשה או הישנה.

היתה זו התקופה שבה הונהגו "חדרים מתוקנים" – כך הם נקראו אז – שבהם למדו בשיטת "עברית בעברית" .

רוב הציבור – ובפרט האמידים שבהם – תמכו, כמובן, בתנועה החדשה, ובהתאם לכך אף הקימו ישיבה שבה התנהלו כל הלימודים על-פי השיטה החדשה.

אני זוכרת שבעלי ערך אסיפה במטרה להביא לידי פועל את ייסודו של תלמוד-תורה גדול – כולל כיתות גבוהות יותר שבהן ילמדו גמרא עם רש"י – שבו ילמדו אל"ף-בי"ת עם נקודות , שיטה שנחשבה אז בלתי-פדגוגית בעליל.

באסיפה זו השתתף חייט, שלא הבין כלל את העניין. בעלי ניסה אפוא לקרב אותו אל הדברים, כדי שיבין את העניין טוב יותר. שאל אותו בעלי: "אמור לי, ר' אברהם איצ'ה, כיצד טוב יותר לגהץ בגד לאחר גמר תפירתו – האם במגהץ ברזל, שמחממים אותו היטב קודם לכן עד שנעשה חם מאוד, וחומו מחזיק מעמד זמן רב, או שמא במגהץ קיטור, שצריך תמיד להוסיף לתוכו גחלים, תוך פתיחתו וסגירתו, בהתאם לאופנה החדשה?"...

או-אז התבהר לו העניין היטב, והוא אמר בתוקף: "ודאי שעדיף מגהץ ברזל, כפי שהיו מגהצים פעם". הוא הצטרף, איפוא, לקבוצת האנשים שנתנו את קולם בעד לימודים בשיטה הישנה, היינו: אלף-בית, חומש ותנ"ך, ולא "סיפורי המקרא" ; ומהתנ"ך גופו – ללמוד על-פי הסדר, ולא לבחור את החלקים המוצאים חן בעיני המלמד , ואותם חלקים שאינם חשובים בעיניו – לא ללמד.

לכתוב על כך – אין זה קשה. אבל מה קשה היה המאבק על כך באותו ימים!
באותה ישיבה למדו על-פי השיטה החדשה, ומנהליה נמנו על "הצד שכנגד". אחדים מחברי ההנהלה רצו ששניאורסון יבוא מפעם לפעם להתפלל שם בשבת, ושהילדים ישמעו את דבריו, אבל אחד מהמתעסקים שם לא הניח לעשות זאת בשום-אופן. הוא לא רצה שלשניאורסון או לשיטתו תהיה שם השפעה כלשהי. אדם זה כבר לא היה צעיר, והוא נמנה על ה"בורגנים" (כפי שהם נקראו שם).

כעבור זמן-מה, זכורתני, נפל אדם זה למשכב, ושלח את בנו – שכאדם צעיר היה, כרגיל, חפשי עוד יותר בדעותיו – בשליחות אל בעלי: "באתי אליכם, רבי, בשם אבי. הוא מבקש מכם שתמחלו לו. הוא אינו בריא, ורצונו שתאחלו לו רפואה. לא היתה לו כל כוונה לעשות דבר-מה הפוגע בכבודכם בכך שלא הניח לכם להיכנס לשם, אלא היו לכך סיבות אחרות" וכו'.

מתנגדים שהפכו לתומכים

השוחט, שעליו כתבתי לעיל, לא היה עם-הארץ, אך היה מתנגד לחסידות חב"ד – כך נהג לומר.

לאחר-מכן, כששככה המהומה שנגרמה בשל העברתו משחיטתו, החל שוחט זה להגיע לביתנו מדי שבת לשמיעת מאמר חסידות, וכך החל ללמוד חסידות, וכיהודי שידע ללמוד – גם הבין מה שלמד. הוא אמר שכדאיים היו הייסורים שסבל כדי להפוך עתה למקורב לשניאורסון!

ניכר היה שסמכותו של שניאורסון – על-אף היותו אדם צעיר ועל-אף שנמנה על עדת החסידים – היא גדולה. מתנגדיו החלו, איפוא, לנקוט באמצעים רבים יותר כדי שלא להניח לזה לקרות.

זכורתני שאחד מהם פרסם מאמר בעיתון רוסי עירוני, ותוכנו: מאחר שנתמנה כאן לרב נכדו של ה"צמח-צדק", שהתנגד בגלוי לתנועת ההשכלה  באספות שבהן נטל חלק – צריך כל יהודי שהציוויליזציה יקרה לו לעשות הכל כדי שלא תהיה לו, לשניאורסון, כל השפעה בעיר, שכן השפעתו היא סכנה לקדמה, ועלולה לגרום להתחזקותה של הריאקציה.

כשנה לאחר-מכן התפרסם על-ידי אותו אדם מאמר שלם, שבו הוא מכה "על חטא", ומצהיר שלא היה לו מושג עד כמה גדולה היא ההערכה שצריכה להיות כלפי שניאורסון, שמתנגדיו אינם מבינים אפילו את שיחות החולין שלו , ושיש לסייע לשניאורסון בעבודתו, ולא להחליש את כוחותיו.

מי למדן גדול יותר?...

מתנגדיו של הרב ראו שדרשותיו בבית-הכנסת – בדרך-כלל בימים-טובים –ופעילותו בכלל, מושכות ציבור רחב, ועם הזמן הוא תופס מקום גדול יותר בציבור, בניגוד למה שציפו המתנגדים. הם החלו, אפוא, לחשוב על דרכים כדי שלא להניח להשפעתו להתרחב.

המדובר היה בתקופה שבה כבר לא ניתן היה לבטל את כוחו סתם כך. הם החלו, איפוא, להשתמש בדרכים דיפלומטיות: בכל פעם היו מעלים לדיון שאלות שונות באסיפות הוועדה שעסקה בעניין זה, ובדרכים שונות, כשרות ושאינן-כשרות, ניהלו את ההצבעות כך שהרוב יהיה נגד שניאורסון. הם ניסו להראות, בכל דרך שהיא, ששניאורסון הוא הרב השני ולא הרב הראשון, בתקווה שהדבר ימנע ממנו לשגשג בתפקידו, וכך השפעתו לא תהיה גדולה מדי.

כדי להביא את רצונם לידי פועל, ערכו הללו אסיפה מיוחדת, אך הצעתם נפלה. הם כתבו, אפוא, כתב רבנות – אבל על-פי הנוסח שהם, המתנגדים, רצו בו. כתב הרבנות הובא אל ביתו של כל אחד מחברי הקהילה כדי שיחתום עליו.

מובן שכל אלו שהצביעו בעד נוסח זה – חתמו עליו. לאחר-מכן הובא הכתב לחתימה לאחד מחברי הקהילה, בנקאי במקצועו, שהבנתו בלשון-הקודש היתה דלה ביותר, אך הוא הבין על-פי השמות – מי חתום על הכתב ומי חסר – שדבר-מה אינו כשורה. הוא השיב להם, אפוא, שכשיביאו לו את הכתב חתום על-ידי פאליי – או-אז יחתום גם הוא. הם דנו אפוא את הכתב לשרפה...

כעבור מספר ימים נערכה אסיפה נוספת, שבה השתתפו רק שלושה: שני מנהיגי שתי המפלגות , ואדם נייטראלי, עורך-דין במקצועו, מנכבדי העיר.

ראש המפלגה השנייה דרש ששכרו של שניאורסון יהיה קטן לפחות בעשרה רובלים לחודש משכרו של הרב השני, או שחתימתו תהיה תמיד השנייה ולא הראשונה. עורך-הדין שאל אותו לסיבת הדבר, והלה ענה שהרב השני הוא למדן גדול יותר.
אדם זה – שאמר את ה"מבינות" על למדנותם של הרבנים – היה עם-הארץ גמור. פאליי ידע ללמוד היטב, אבל מאחר שלא רצה לבייש את אותו אדם, אמר לו בדרך-ארץ: "מאיסיי יודוביץ'"  – כך היה שמו – "הרי אנו איננו יודעים כלל 'עברי', כיצד נוכל לומר 'מבינות' בשאלה מי מהרבנים למדן גדול יותר?"...

עורך-הדין, שבעצמו לא היה אדם פשוט, הצהיר שלאחר ששוחח עם שני הרבנים, נראה לו ששניאורסון הוא למדן גדול יותר. כך ירדה מעל הפרק גם שאלה זו.

● להורדת היומן בפורמט PDF - עברית ואידיש
● להורדת היומן בפורמט PDF - אנגלית
● להורדת היומן בפורמט PDF - צרפתית
● להורדת היומן בפורמט PDF - רוסית