מערכת COL | יום כ"ח אייר ה׳תשע״ב 20.05.2012

החסיד שלא נכנע > סיפורו המצמרר של הרב חיים ריזל ע"ה

סיפורו המצמרר והבלתי-נתפס של הרב חיים ריזל ע"ה שנפטר בצהריים (ראשון), נחשף לראשונה בראיון שהעניק לנכדו, ר' מנדי ריזל, לפני כשנה ● "שניים תפסו בי והשניים האחרים היכו אותי בחוזקה. מכה ועוד מכה ועוד אחת. עשרות פעמים. הרגשתי כיצד כל גופי זב דם, אבל לא נשברתי. לא נשארה לי חתיכת בשר אחת שלא שתתה דם", סיפר הרב ריזל ע"ה בכאב  לסיפור המלא
החסיד שלא נכנע > סיפורו המצמרר של הרב חיים ריזל ע

כתב 'המבשר', העיתונאי ר' מנדי ריזל, נסע לבית האבות בבני ברק, ושמע לראשונה את נס הצלתו בשואה של סביו, הרב חיים ריזל - שהתגורר בין השנים ה'תש"ט - ה'תשל"ט בשכונת הרכבת לוד, היה חלק בלתי נפרד מהקהילה המתפתחת וזכור לרבים בשל החנות הידועה שהייתה לו, ממול לישיבת תות"ל.

"המבשר" מפרסם כתבה מרתקת, הנפרסת על-פני חמישה עמודים. היא רואה אור בעקבות יום האירצייט ה-68 של משפחת ריזל והיום בו נטבחו יהודי הכפר שלו - ג' בסיון.

להלן הכתבה:

עיניו של סבי התלחלחו. בפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו בוכה, וזה היה קשה. "הם תפסו אותי לבסוף", אמר. קולו נשנק. הזכרונות מהרגעים הקשים ההם צפו ועלו בקרבו כאילו אירעו זה עתה. "שניים תפסו בי והשניים האחרים היכו אותי בחוזקה, האחד עם קרש והשני עם שוט. מכה ועוד מכה ועוד אחת. עשרות פעמים. הרגשתי כיצד כל גופי זב דם, אבל לא נשברתי".

ישבתי מולו מרותק והאזנתי בקשב רב לכל מילה שיצאה מפיו, כי כל אחת מהן דמתה בעיניי לפנינה. הוא היה שקוע בכסא מרופד, עטוף בשמיכה דקיקה. המזגן פיזר קור בשקט חרישי מתמיד, כמו מבין את גודל המעמד ומבקש שלא להפריע. את פניו החיוורות עוטף זקן לבן כשלג, שנצבע כך בשל הצרות שעבר. כיפה שחורה, גדולה, מונחת על קודקודו ושתי עיניו חודרות. הן כאילו מכריזות בקול: ניצחתי אותם. עברתי את אימי השואה ואפילו הגעתי לארץ ישראל והקמתי בה משפחה מורחבת. הנה, אתה העדות לכך.

אבל הוא לא אמר את המילים הללו. רק דימיתי בנפשי שהן יצאו מפיו בשעה שהבטתי בשתי עיניו היוקדות. בפועל, הוא לא יכול היה לדבר באותם רגעים. המילים נעתקו מפיו ומחשבתו נעוצה הייתה הרחק מהמקום בו ישבנו השבוע בצוותא. באותן שניות, בהן השתרר שקט מתוח בחדר הקטן שמשמש כעת כביתו בבית האבות ויז'ניץ בבני ברק, הוא חזר כמעט שבעה עשורים לאחור, למחנה העבודה מגדנבורג שבגרמניה. הצרחות בגרמנית שבו אליו, ונביחותיהם של הכלבים, על שתיים ועל ארבע, הדהדו בזכרונו כאילו התרחשו זה עתה. יכולתי לשמוע את הלמות ליבו למרות עשרות הסנטימטרים שהפרידו ביננו. לרגע קט התחרטתי על התעקשותי לשמוע את סיפורו, אבל בדיוק אז הוא התעשת.

"אל תתפעל", ציווה עלי. "אתה צריך לשמוע את הסיפור. לדעת מה עברתי בשואה, למען הדורות הבאים". נשארתי. ולא, לא התחרטתי לרגע.

במשך שנות חיי, כמעט ולא שמעתי את סיפור הצלתם של סבי שיחי' וסבתי ע"ה - שנפטרה לפני כ-3 שנים - מגיא צלמוות. כילד, הייתי קורא בשקיקה סיפורי שואה, אך את סיפוריהם נוראי ההוד של בני משפחתי טרם שמעתי. כמו רבים מניצולי שואת אירופה האיומה, הם נהגו שלא לדבר על הזוועות. לשמור לעצמם את אימי המלחמה. נראה כי חששו להעלות את הזכרונות, לפתוח את הפצעים. כך או כך, במשך הזמן שמעתי רק כמה סיפורים בודדים, שחזרו על עצמם בכל פעם. החלטתי שאסור לי לפספס את סיפור חייו המלא של סבי, שחגג אך לאחרונה תשעה עשורים לאורך ימים ושנים. בג' בסיוון השתא, כך זכרתי, ימלאו 68 שנים ליום בו, על פי ההשערות, נרצחו בני משפחתו כמו גם מרבית תושבי הכפר בו נולד וגדל. קהילות רבות מציינות לעצמן יום קדיש פרטי, שנקבע על פי עדויות הניצולים. אלו זכרו מתי בדיוק הובלו יהודים מכפר זה או אחר אל מחנות ההשמדה ונרצחו ובהתאם לכך נקבעו ימי אמירת קדיש ליוצאי כמה כפרים ועיירות ממזרח אירופה. ג' בסיוון, הוא היום בו נוהג סבי לומר את הקדיש על קרוביו. עדי ראיה סיפרו כי הללו נטבחו בידי צמאי הדם ביום ראשון, ג' בסיוון ה'תש"ג, לפני 68 שנים.

לא פעם ולא פעמיים ביקשתי מסבי לספר לי את סיפור הצלתו שארוג מניסים רבים. הוא לא יכל. נפשית. אבל הפעם, כשפניתי אליו וביקשתי לשמוע אחת ולתמיד את זכרונותיו, נעתר. "תבוא", אמר לי בטלפון, ואני שעטתי לכיוון בני ברק. סבא שלי, ר' חיים רזיאל שיחי' ריזל, שוהה בשלוש השנים האחרונות בבית אבות ויז'ניץ שבלב בני ברק. בכניסה לבניין, על הספסלים, ישבו להם כמה קשישים שבהו בי בעיניים עצובות. מאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור חיים ארוך ומפותל, הרהרתי לעצמי, והמשכתי לכיוון חדרו של סבי.

החדר המרווח שוכן בקומה הראשונה של הבניין המטופח, שבין מסדרונותיו צועדים להם אחים ואחיות מסורים ואיכפתיים בסינרים לבנים. על הדלת השלישית נעוץ שלט מתכתי קטן: חיים ריזל, כתוב בו באותיות שחורות. נקשתי קלות בדלת ואחר הורדתי את הידית. הוא ישב, ראשו שעון על ידו, והמתין לבואי. חיוך רחב מילא את פניו הרכות, כשראה אותי. הוא הבין שזכרונותיו לא יעלמו בתהום הנשייה. על הקיר תלויות תמונותיו ממעמד 'חלוקת הדולרים' אצל הרבי מליובאוויטש, לצד תמונתם של אדמו"רי בית וי'זניץ (לאחר השואה, הורה הרבי מליובאוויטש לסבי להשתקע בלוד והוא התגורר בריכוז החב"די הוותיק בעיר במשך קרוב לארבעה עשורים והפך לחסיד מן המניין. מ.ר) על המדף מונחים ספרי קודש: תהילים, סידור ו'תורה-אור' - מאמריו של 'בעל התניא' בהם הוא נוהג ללמוד בכל שבת.

אחרי שיחה על דא ועל הא, התחלתי לחתור לכיוון הנקודה שבשלה הגעתי: ג' בסיוון ומה שסביבו. אט אט חזרתי עם סבי אל ה'שטעטעל' שלו, ולרגעים קלושים נדמה היה לי כי אני צועד עמו ברחובותיה הבוציים של בורשה, עירו האהובה. מביט בביתו העשוי מעץ, שומע את קול צחוקם של אחיו, מתבונן בעלים הנושרים אל הרחוב בדרכו אל החיידר ופותח יחד עמו את הטלגרמה שהודיעה כי אביו לא ישוב עוד, כיוון שנרצח בידי שודדי דרכים. נהניתי לראות את שחוקו כאשר תיאר את השפלתו של קצין האס.אס המרושע וליבי שתת דם כאשר פניו התמלאו בנהרי דמעה. אלו היו 4 שעות שלא ימחו מזכרוני לעד. שעות בהן התרפקתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי, שזה עתה שמעתיה.

סבא נולד בכ"ט בשבט התרפ"א בעיירה בורשה שברומניה, להוריו ר' שלמה-צבי ובלה הי"ד ריזל. אביו נמנה על צאצאיו של הגר"א מוילנא: לבתו של הגר"א קראו רייזל ובשל כך הוענק לבניה שם המשפחה - ריזל. בורשה של פעם הייתה עיירה קטנה ששכנה בחבל מרמורש הפורה שבצפון מזרח רומניה, בינות להרי הרודנה המושלגים. (כיום מתגוררים בה כ-25,000 בני אדם. מ.ר). הוא היה הבן הגדול, שני במספר, במשפחה שמנתה 7 נפשות: הורים וחמשה ילדים - שני בנים ושלוש בנות.

היהודים היוו כמעט מחצית מהאוכלוסיה ומעמדם היה איתן. דודו, אח אמו, ר' לייזר גנוט, היה מחברי מועצת העיר, והדבר מצביע על עוצמת הקהילה היהודית בבורשה. היהודים בעיירה המנומנת השתייכו ברובם לאדמו"ר מבורשה - ויז'ניץ, שהיה אחד מ-6 בניו של בעל ה'צמח-צדיק' מויז'ניץ שהפכו לאדמו"רים ומנהיגי קהילות ברומניה לאחר הסתלקותו של אביהם. חלקם האחר היו חסידי סאטמר וספינקא וגם מעט מחסידי צאנז עליהם נמנה גם רב המקום. אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, השתתפו ב''טיש'' שערך האדמו"ר המקומי. אהבתם של חסידיו אליו לא ידעה גבול, עד כדי כך שקבעו לעצמם כי מורם הוא-הוא המשיח שלו אנו מצפים.

באווירה חסידית מיוחדת, כשסביבו בני משפחה רבים, גדל סבי. כשהיה בן 11, החלה מסכת ייסוריו. אביו, שהיה סוחר, נסע לאחת הערים בסביבה, לאחר שקיבל מברק המודיע לו על סחורה זולה שמוצעת למכירה. בני המשפחה ליוו אותו לדרכו והמתינו בציפייה לחזרתו. אבל זה לא קרה. עבר יום, חלפו יומיים, ואבי המשפחה טרם שב.

הדאגה בבית הקטן גברה. אמו, מטופלת ב- 5 ילדים רכים, השתדלה שלא לאבד את עשתונותיה והתעודדה מניחומי משפחתה הקרובה. הוא בטח ישוב במוקדם או במאוחר, חשבה, מן הסתם החליט להישאר מעט בשל סופות השלגים. אלא שטלגרמה בהולה שהגיעה בידי שליח, גדעה את האופטימיות ההססנית באחת. ר' שלמה-צבי, כך התברר, נרצח בידי שודדי דרכים ערלים, שהמתינו לו במעבה היער. כשעוד כמה מבני העיירה נרצחו בשיטה דומה, התברר כי מאחורי השודדים עומד אדם "חרדי" מחבל מרמורש. זה האחרון נהג לפתות יהודים חרדיים מבני האזור כששלח להם מברקים על סחורות זולות, ובד בבד הציב כמה גויים גברתנים שהמתינו לטרף הקל - בדרך כלל סוחרים חסידיים שחשבו כי הם עומדים להתעשר בקלות.

בן 11 היה אז חיימק'ה הקטן. תוך זמן קצר, ללא אב מכוון ורחום, הוא מצא עצמו מחוץ לכותלי ה'חיידר' המקומי. המצב נמשך כך עד הגיעו לגיל 14. או אז הגיע לביקור בבורשה דודו - גיס אביו, הרב יידל ימפל, שנמנה על הצוות החינוכי בממלכת התורה שבעיר סקעלהיד אשר בהונגריה הסמוכה. הרב ימפל התחלחל כשהבחין שהעלם הצעיר עובד במשחטה המשפחתית שהייתה שייכת לסב, ר' ברוך-מנחם ריזל. "כשהוא חזר לסקעלהיד, נסעתי איתו ברכבת - מרחק של 400 קילומטר - ואז החלו השנים היפות בחיי", שיחזר סבי. כתחליף לדמי לימוד, ביקשה ממנו הנהלת הישיבה, במה שהוגדר אז כ'פרוטקציה', לדאוג ללקיחת החלב מהרפת והבאתו לישיבה, מידי בוקר. זה היה קצת קשה, אבל הוא היה מאושר. לימוד בישיבה הנודעת בסקעלהיד, תחת שרביטו המסור של ראש הישיבה הנערץ הרב יהודה סג"ל רוזנר, "יידלה", כפי שכינו אותו, לא היה דבר של מה בכך.

"כשהגעתי לגיל 20, קיבלתי מכתב ובו נדרשתי להתייצב לצבא הרומני. לא ידעתי מה לעשות ופניתי לרב רוזנר כדי לבקש עיצה וברכה. אני נדרשתי להתייצב ביום שישי, אז הוא אמר לי כך 'סע לביתך, קח איתך עוגה ויין ובשבת תערוך בבית הכנסת סעודת הודיה על השחרור. ביום ראשון תחזור להנה, לסקעלהיד'. ואכן, כך היה. בצבא נתנו לי ארכה של שנה, שבת ערכתי את הקידוש - כפי שהבטיח לי ראש הישיבה - וביום ראשון, בדרכי לסקעלהיד ברכבת, נוכחתי לראות בקרון כמה מבני גילי שעשו את דרכם לצבא"...

חלפה שנה. בינתיים, פרצה לה המלחמה גם אל תוככי רומניה. "התחבאתי בעליית גג של גוי, אבל הלשינו עלי. כתוצאה מכך באו שוטרים ולקחו אותי אל הגטו בעיר הגדולה גרוסוורדן, שם היו שתי ישיבות. במשך שבועות ארוכים המשיכו שיעוריו של הרב יידל'ה רוזנר בעליית גג באחד מבתי הגטו. הגטו שם היה שונה בתכלית מזה הידוע בוורשא. היציאה ממנו והכניסה אליו היו קלות יחסית, והשמירה מועטה. אני ועוד כמה מחבריי הצלחנו להמלט העירה, אך לאחר שכמעט וגווענו מרעב, התפתינו להודעות הנאצים לפיהם היהודים שיתייצבו ברחבת הגטו יסעו לחופש. אז עוד לא האמנו למה שמתחולל בערי אירופה ולהשמדת היהודים, ולכן האמנו לדברי הצוררים". ביום חמישי, כ"ט באייר, פונה הגטו מיושביו. הרכבות שיצאו מהעיר, עמוסות ביהודים, פנו לעבר פולין הכבושה. אל אושוויץ.

"הייתי בקרון עם דודי, הרב ימפל, שהתגורר כאמור בסקעלהיד ופונה אף הוא לגטו בגרוסוורדן. כשירדנו מהקרון, הצטרפנו לשיירה שהתקדמה אל מרכז המחנה. דוד שלי תפס את ידי בחוזקה. הוא כנראה חש בסכנות האורבות סביב.

הטור בו היינו התקדם לאיטו. בקצהו הבחנו בקצין בכיר שעמד עם מקל בידו והניף אותו אנה ואנה". סבא נאנח. הוא נשם אוויר מלוא ריאותיו וניסה להמשיך בסיפור. "זה היה מנגלה. בתוך דקות עמדנו אל מול פני הרשע. מבטו הרע נפגש במבטו המתחנן של דודי . הוא סימן כי נפרד. אני לטור של הצעירים שנועדו לחיות ואילו האדם שבביתו גדלתי בשנים האחרונות, זה שהכניס אותי לישיבה ודאג לכל צורכי, נשלח לטור של המבוגרים, אלו שנועדו להירצח. הידיים שלנו לא נפרדו. הרב ימפל סירב לשחרר את לפיתתו, אבל מנגלה היכה בידו ובידי בחוזקה והבהיר בשאגות כי נאלץ להפרד.

מאז, לא ראיתי אותו". לא יכולתי להסתכל בפניו. הצער ניבט באותה שעה בהבעות פניו. וכי מה יכולתי לומר לו? עוד אני מנסה לתור אחר מילים מתאימות והוא המשיך. "אחר כך קיבלתי את המספר שלי, ומאז הפכתי ל'מספר מהלך'". אתה זוכר את מספר האסיר שלך", שאלתי. הוא כמעט וניתר ממקומו. "בוודאי", אמר, "איך אוכל לשכוח זאת. המספר שלי הוא 6556", אמר במהירות, באידיש. ניכר שהמספר - שאוגר בתוכו את סבלי שנות המלחמה - חקוק בנימי נפשו. הוא המשיך: "הכניסו אותי לבלוק של צוענים, ביחד עם צעירים נוספים, והם הפליאו בנו את מכותיהם יומם ולילה, סתם כך, בלי סיבה". דיבורו הפך איטי. ניכר היה שההשפלה וחסר האונים שחש אז, בצריף החום שבמחנה ההשמדה אושוויץ, הציפו שוב את קרבו. וכאילו לא די במכות שספג גופו הצנום, הוא סבל מרעב וצמא תמידיים.

"במשך שלושה ימים ושלוש לילות סיפקו לנו רק מנת מרק - אחת ל-3 אנשים. וכאילו לא די בכך, גזזו את שיער ראשינו במספרים כשתוך כדי כך נפצעו הראשים מחתכים עמוקים, והעמידו אותנו אל מול השמש הקופחת. מי שהתעלף ולא שרד נלקח ולא חזר. פעמיים התעלפתי מתשישות, מהצמא, מהרעב והפציעות בראשי, אך יהודים טובים מיהרו להעירני כדי שהשומרים לא יבחינו בכך וידאגו להעלימני".

הוא היה אחוז התרגשות כשסיפר את נס חג השבועות הפרטי שלו. צמרמורת אחזה בי כשניסתי לתאר לעצמי את סבי היושב מולי, לבוש בבגדי אסירים מרופטים, בראשו חתכים ובטנו מקרקרת מרעב. כמעט מבלי משים הבטתי בבגדיו הנקיים ובצלחת המזון החם שעמדה בסמוך אליו. האם אנחנו, בני הדור השני והשלישי לשואה, יודעים להעריך מהם בגדים חמים ונקיים? מהו מזון נגיש ומשביע? האם אי פעם נוכל להבין את מה שעברו אבותינו ואבות אבותינו אך לפני שנים לא רבות?

דיבורו קטע את רצף המחשבות והשאלות, אך נדמה לי שאוסיף להעריך מעתה עוד יותר דברים רבים שנראים בימינו כאילו הם כורח המציאות. "ראיתי את המשרפות. הבטתי בעשן המיתמר מהן, אך לא יכולתי לדמיין כי יהודים הם הנשרפים שם. אחרי פחות מחודש הובילו אותנו אל בוכנוואלד - אחד ממחנות הריכוז הגדולים בגרמניה והשלישי שהוקם בשטח מדינת אויבי העם היהודי, העמלקים של דורנו. אחרי שבוע הובלנו למגדנבורג - מחנה עבודה שנמצא אף הוא בגרמניה ובו הועסקו כולם בבניית בונקרים בסמוך לבתי זיקוק גרמניים.

ב-3 בבוקר העירו אותנו למסדר וב-6 החלה העבודה הקשה. 6,000 אנשים היינו בהגיענו לשם, ו-400 בלבד נותרו בחיים", קונן את מר גורלם של חבריו לרכבת שיצאה מבוכנוואלד. סבא שלי היה תמיד אדם שידע להסתדר עם כולם. בעזרת אמרה שנונה לאדם הנכון או מתן עצה לזקוק לכך, הוא יודע לפלס דרך ללב כולם. גם בגילו המופלג הוא נותר כך. תמיד יידע איך להסתדר על הצד הטוב ביותר, ובצורה המכובדת ביותר. חכם, רהוט וחד לשון. התכונה הזו - קסם אישי - כפי שמכנים אותה בעברית, עזרה לו לשרוד.

"בתוך זמן קצר התיידדתי עם מנהל העבודה שהיה אחראי עלי, גרמני מקומי, והוא מצידו היה כעין מלאך טוב שדאג לי בסתר. בכל בוקר, אחרי שסיימתי את העבודה הקלה שהטיל עלי, הוא היה נותן לי פרס שנחשב למעדן מלכים במחנה: קליפות של תפוחי עץ או תפוחי אדמה. זה היה המזון שעליו התבססתי והוא היה תוספת נכבדה ל'מנה' הקבועה שקיבלנו במחנה שהתבססה על מעט לחם". בכל בוקר היה ממלמל סבי בעל-פה את תפילת שחרית בצאתו לעבודה, ואת תפילות מנחה וערבית בדרכו חזרה.

מאז הגיעו למגדנבורג חפץ לשמור שבת, וחרה לו שהדבר אינו מתאפשר. בשבת קייצית אחת הוא החליט לשמור על קדושת היום השביעי ויהי מה. "ממחשבה למעשה, התחבאתי בינות לערימת קרשים ועצים, והמתנתי לצאת השבת. עד מהרה הבחנתי שהשומרים מחפשים אחריי, ובחלוף כמה שעות הם איתרו אותי". הבטתי בו במבט מלא הערצה. מעולם לא חשתי צורך במסירות נפש כדי לשמור את השבת והנה הוא, למרות שהיה פטור מכך בשל 'פיקוח נפש' אמיתי ומוחשי מאין כמותו, לא נשבר. הוא ידע כי רע ומר יהיה גורלו אבל נפשו המיוסרת לא נתנה לו מנוח. סבא שלי, כך התברר לי, לא נכנע להם, לאויבי הנשמה והגוף היהודיים.

הוא נלחם כארי והתעקש לשמור את מצוות בוראו גם במחיר סבל וכאב בלתי נתפשים. ואז הוא פרץ בבכי. גופו רטט כאשר סיפר לי על שני הקלגסים האימתניים שצווחו באוזנו שעה שידיהם אחזו בשוט ובקרש שקרעו את בשרו ללא רחם. הוא לא הבחין בכך, כיוון שלמרות שישב מולי, הוא כלל לא היה איתי בחדר, אלא במחנה מגדנבורג.
בכיו המשיך,"שניים תפסו בי והשניים האחרים היכו אותי בחוזקה. מכה ועוד מכה ועוד אחת. עשרות פעמים. הרגשתי כיצד כל גופי זב דם, אבל לא נשברתי. לא נשארה לי חתיכת בשר אחת שלא שתתה דם", אמר וסימן בידו הימנית מעל כל גופו. למרות המכות האיומות, הוא החליט שלא לגשת לטיפול במרפאה.

"ידעתי שמי שניגש למרפאה, לא חוזר יותר. הגרמנים לא אהבו את החולים שנזקקו לטיפול כיוון שאלו הפכו למעמסה, ונהגו להרוג אותם במהרה. לא רציתי למות, אז החלטתי לחזור לבלוק". למרות המכות האיומות, זה היה נס. רק כפסע היה בין הפצעים האיומים ש'עיטרו' כל חלק מגופו למוות בירייה.

"בקושי הצלחתי להגיע לצריף שלי, ועליתי על הדרגש. חברים שלי דאגו לי והשיגו בעבורי שמיכה. הם הרטיבו אותה וכיסו אותי בה כבתחבושת והדבר הקל על כאביי הנוראים. בערב, הזעיק היהודי שישן בדרגש לידי, פישר שמו, רופא צרפתי שהיה אסור במחנה. הוא הגיע מצוייד ביוד ומשח אותו על הפצעים הפתוחים, כדי למנוע זיהום". מנהל העבודה שנהג להעניק לו את הקליפות מידי בוקר בבוקרו שאל את חבריו לשלומו, ואלו, שלא ידעו על הקשר הנדיר בין השניים, השיבו לו כי ר' חיים נפטר, חלילה. "אחרי כמה ימים העבירו אותי לעבודה אחרת, עד שהמנהל הגרמני פגש בי שוב והעביר אותי לחסותו. כשה'קאפו' היהודי רצה להתנכל לי, איים עליו מנהל העבודה הגרמני והזהיר אותו שיניחיני לנפשי".

שמירת מצוות כמעט ולא הייתה אפשרית במחנה העבודה. את התאריך ידעו במדוייק רק מתי מעט, מאלו שלא איבדו את החושים. תפילין לא היו, נרות חנוכה לא הודלקו, ומגילה לא נקראה. "בערב פסח של שנת ה'תרצ"ד התעקשתי לאכול מצות. ויתרתי על שתי מנות לחם ו'מכרתי' אותן תמורת חצי קילו קמח. השגתי חתיכת פח וגפרורים, והבערתי אש מתחת לפס המתכת. באותו ליל סדר זכיתי לאכול מצות, אבל זה היה דבר נדיר במחנה. מאוד נדיר".

והיה עוד נס אחד שזכור לו ממגדנבורג. אחד מיני רבים: "באחד הימים בהם סחבתי מריצה ובה חצץ בתחומי המחנה, עצרתי להפסקה קצרה וסרתי לבית השימוש. כשחזרתי, גיליתי לתדהמתי כי המריצה החדשה בה השתמשתי הוחלפה באחרת, ישנה ושבורה. ניסיתי להרימה ולהמשיך בעבודתי, אולם הדבר היה בלתי אפשרי. לא יכולתי להזיז אותה ממקומה. פניתי לממונה שחלף בסמוך שהיה 'א' גרויסע רשע'. הוא, שידו הייתה במעל, התעלם מתחינותיי וציווה עלי להמשיך לעבוד. ניסיתי להסביר לו כי הדבר בלתי אפשרי, אולם הוא היתמם. 'אתה לא רוצה לעבוד?' צרח, 'אלך ואקרא ל'אוברפיהרר' - מפקד המחנה'. הבנתי שזה סופי, כיוון שהמפקד היה יורה בי מבלי לשאול שאלות אבל לא יכולתי לעשות מאומה.

אינני יודע מדוע, אבל הקדוש ברוך הוא הציל אותי גם בפעם הזאת: כשהממונה הלך לקרוא ל'אוברפיהרר' זה היה דקות בודדות לפני השעה 12, שהייתה שעת החלפת המשמרות. הוא לא מצא את ה'אוברפיהרר' בצריף ומשהגיעה השעה בה הסתיימה המשמרת שלו, הוא פשוט עזב אותי לנפשי והמשיך לדרכו. לבינתיים, חיכיתי לבואו של המפקד, ומשראיתי שזה בושש מלהגיע, הבנתי שניצלתי. פניתי איפה לממונה שהתחיל באותם רגעים את משמרתו ותיניתי בפניו את בעייתי. בתוך דקותיים היא סודרה ומריצה טובה הובאה לי".

אחרי שישה חודשים במגדנבורג, הועמסו סבי ומקצת מחבריו למחנה אל רכבות בדרכם חזרה אל בוכנוואלד, שם שהה עד לשחרור המקום בידי בנות הברית. "הדרך עד לבוכנוואלד אורכת בדרך 8 שעות, אולם היא ארכה 8 ימים, כי המסילות היו משובשות. במשך כל הזמן הזה היינו דחוסים בתאים, מבלי שאכלנו". אז איך שרדת, התפלאתי. הוא הרים את עיניו כלפי מעלה. "האמן לי שגם אני איני יודע. מאת ה' הייתה זאת". באחת מעצירותיה של הרכבת בדרכה למחנה העבודה הגדול, הגיעו כמה אנשי אס.אס שזרקו לעבר יושבי הקרונות כיכרות לחם. ההתנפלות עליהן הייתה מחרידה.

"האנשים היו כל כך חלשים, שזכור לי כי אחת הכיכרות נחתה על ראשו של יהודי מבוגר, והוא, שהיה חלש להחריד, התמוטט ומת בו במקום. למרבה המזל הצלחתי לתפוס את אחת מאותן כיכרות בודדות שנזרקו והחבאתי אותה מיד מתחת לבגדיי, כי חששתי שמה יכו אותי ויחטפו אותה ממני". בבוכנוואלד הוא היה עד למחזה הקשה ביותר שנותר בזיכרונו מהמלחמה: "יהודי ששהה במחנה עורר עליו את זעמו של אחד הקצינים הבכירים בבוכנוואלד. סופו היה רע ומר: אסירי המחנה כולו הועמדו למסדר, ומול עינינו הנדהמות שוחרר לעברו כלב רעב ואכזרי שנעץ בו את שיניו וקרע את בשרו, עד שהמסכן נפח את נשמתו ביסורים. הצקות שלו וניסיונות ההתחמקות ממלתעות הכלב עדיין מהדהדות בראשי. זה הזיכרון הגרוע ביותר שלי מהמלחמה", אמר ונאנח בחוזקה.

סופו של אותו קצין מרושע היה מהיר. מתוקף תפקידו הרם הוא זלזל בהוראות ונהג למכור את האוכל שהובא למחנה בעבור העצורים, לשכנים המקומיים. הללו נהנו מירקות ופירות במחירים זולים גם בעיצומה של המלחמה והוא מצידו שלשל סכומי כסף נכבדים לכיסו. אך לא לעולם חוסן. אחד האזרחים שהתגורר בסמוך למחנה הבחין במעל ועדכן על כך את בכירי הצבא הגרמני. "כשחזרנו יום אחד למחנה, ראינו את הקצין האכזר כשהוא קשור בידיו ונמצא בתוך צינוק שהיה במרכז המחנה. כיוון שמאז התקרית עם הכלב נהגנו לכנותו 'קותאש' - כלב בהונגרית, עברו האסירים וקראו לעברו 'קותאש, הנה העונש שראוי לך'". בפעם הראשונה מאז החל בסבי בתיאורו הקולח מן המחנות, עלתה בת שחוק על פניו. ניכר שגם היום, למרות העשורים הרבים שחלפו מאז, הוא עדיין נהנה מהמחזה ההוא, מהנקמה בקצין האכזר. נקמה שאיש לא יוכל ליטול ממנו, שאף אחד לא יכול להבין את ערכה ואת סמליותה.

קיצה של המלחמה נראה באופק. מטוסים מנמיכי טוס הרעישו בדרכם מעל המחנה. חדי עין הבחינו כי הסמל האמריקאי מוטבע בכנפיהם והבשורה לפיה המחנה ישוחרר בקרוב החלה לעבור מפה לאוזן. "מאז הופעתם של המטוסים, הגרמנים השתוללו בגלל שהם חששו מהלא נודע. בערב אחד הם הוציאו את היהודים מהצריפים והורו להם להסתדר במסדר. מנהל הצריף שבו הייתי ניסה לשקר על הממונים ואמר להם שמדובר בצריף של שבויי מלחמה - זאת כדי שלא יעמידו אותנו במסדר, אבל הם ידעו כי מדובר בצריף של יהודים והורו לנו להסתדר בשורות. שקלתי אז 21 קילוגרמים בלבד ולכן הופרדתי מקבוצת הצעירים ונשלחתי אל טור המבוגרים. הבנתי מה משמעות הדברים, וכשהבחנתי ברגע גורלי בו הוסטה תשומת לבם של ה'אסאסניקים' קפצתי במהרה אל קבוצת הצעירים. ידעתי שבכך אני מסכן את חיי, אבל היה ברור לי שאם אשאר עם קבוצת המבוגרים אבד עלי הקלח. כיסתי את פניי בשמיכה קרועה וקיוויתי שאיש לא יבחין בי. זה הצליח".

אנחת רווחה השתחררה מפי באותו רגע. דיבורו האיטי והמהפנט הפך את המתח שבסיפורו למוחשי וטבעי היה שהקיטור ישתחרר עם סיומו הטוב של הסיפור.

ואז הגיעו האמריקאים. הם חילקו מנות מזון לכל דורש, והדבר גרם לרבים לנפוח את נשמתם, אחרי שנדמה היה כי נאבקו עם מלאך המוות ויכלו לו. "הם חילקו 'דבר אחר' ואוכל מבושל וכולם אכלו. לאף אחד לא הייתה בכלל שאלה האם מותר לאכול ממאכלי החיילים האמריקאים או לא.

היו בפנינו שתי אופציות: לאכול ואז להתחזק ולהתחיל חיים חדשים וגדושים בתורה ובמצוות, או למות מרעב. בפועל, כמות המזון העצומה שנכנסה לפיות האנשים שלא טעמו טעם מזון זה זמן רב, גרמה למעיים להתפוצץ וגוויות רבות נערמו.

כשסיימתי את המנה הראשונה שהעניקו לי האמריקאים, ביקשתי מהם עוד אחת ולפתע חשתי שלא בטוב, ראשי נעשה סחרחר והתחלתי לחוש בבטני. התחלתי להתנועע מצד לצד כדי שהאוכל 'ירד' והדבר אכן עזר". אבל אז צצה בעיה אחרת, אחת מתוך אין סוף בעיות. "באותם ימים היכה במחנה טיפוס, שהפיל חללים רבים. גם אני נדבקתי בו, ומעלות החום שלי טיפסו ל-40. הצוות הרפואי העביר אותי לחדר הגוססים, אבל החלטתי להיאבק.

מסביבי שכבו אנשים ששעותיהם היו ספורות, ואני ידעתי שאסור לי לסיים בצורה כזו. אסור", שב והדגיש את המילה. "פתאום הבחנתי בילד שעובר בין החולים. קראתי לו וביקשתי ממנו שיסור לרופא ויבקש ממנו כוס שמן קיק, כיוון שידעתי שהוא 'מרוקן'. הילד אכן עשה כבקשתי והביא לי כוס עם השמן המבוקש. שתיתי ממנו והרגשי עד מהרה בשינוי. גם החום ירד וחשתי כי כוחותיי שבים אלי. ביקשתי לקרוא לרופא והראיתי לו כי חל שינוי במצבי. הוא הגיע, הביט בי והבטיח שעם עד הבוקר יוותר המצב כמות שהוא - אשתחרר. במשך הלילה כמעט ולא עצמתי עין מחשש. ציפיתי לבוקר ומשזה הגיע, הופיע הרופא. החום אכן ירד ושוחררתי לחדרי". סיבה נוספת למוות המוני, היה המחסור בדם: "בשל המחסור הגדול במנות דם, חילקו האמריקאים בקבוקי מיץ ענבים של 650 גרם כתחליף לנוזל האדום. המעלה במיץ ענבים היא שהוא מכיל גלוקוזה ויכול להועיל במצב של אנמיה. בשעות הגורליות בהן שכבתי בחדר הגוססים, שכב במיטה שלידיי גוי יגוסלבי. הוא קיבל את הבקבוק, רוקן אותו לקרבו ומת בתוך שניות אחדות".

הנסיעה ברכבות הייתה אז חינמית. רבים נסעו אז לכל קצוות היבשת בתורם אחר בני משפחה שנותרו בחיים, או במטרה לפתוח עתיד חדש. "הגעתי לבורשה, אבל ברחתי משם מהר. לא היה לי מה לחפש שם", אמר במהירות, כמו מנסה לדלג על החלק הזה במסע חייו. לא הקשתי עליו, כי הנחתי שהדיבור על כך מעורר בו זכרונות בלתי נעימים על ביתו האהוב שחרב, על משפחתו שאיננה, על תקוותו שנגוזה באותם רגעים.

"המשכתי לסקעלהיד. בדרכי לשם, באחת העצירות של הרכבת, ניגשו אלי שני חיילים, הפשיטו אותי מבגדיי וגנבו את כל 'אוצרותיי'. כמעט עירום וחסר כל הגעתי לסקעלהיד וכשראיתי שגם עליה עבר הקלח, המשכתי ל'קיבוץ חפץ חיים' שהוקם בעיר לנדסברג שבגרמניה, בודד וגלמוד. "הייתי שם כמה חודשים, וחיפשתי את בני משפחתי או מי ממכריי שיוכל לנדב לי פרטים על גורלם. באותו הזמן השתתפתי בשיעורי התורה שהתקיימו שם ולאחר כחודשיים נסעתי עם כמה חברים לטיול במינכן. בעודנו צועדים באחד הרחובות המרכזיים ומנסים להמיר את הצרות שזה עתה חלפו בחיי חופש, שמעתי צעקה 'חיים, קים אהער!'.

הסתובבתי מופתע ואז הבחנתי בקבוצת חיילים אמריקאיים שהסבו סביב שולחן בחצר בית קפה. התקרבתי וניסתי לראות מיהו הקורא, אבל לא זיהיתי אותו. אחד מהם נעמד ואמר לי: 'חיים, אתה לא זוכר אותי אבל אני זוכר אותך היטב מבורשה'. מתברר כי אותו חייל למד איתי ב'חיידר' בבורשה ומשפחתו היגרה לארצות הברית לפני השואה. הוא הבטיח לי כי אם ארצה, הוא יסדר לי להיות באמריקה בתוך 24 שעות, אך סרבתי והשבתי לו כי משאת נפשי היא לנסוע לארץ המובטחת, ארץ ישראל".

כעבור מספר חודשים הוא פגש את אחותו הבכורה, מרת רחל-הניא ע"ה אינדיג, ששרדה אף היא את התופת, וזכתה להקים דור ישרים מבורך - משפחות אינדיג, לוסטיגמן וסמט. באותם ימים פגש סבי גם שתי דודניות, בנותיו של הרב פישל ימפל הי"ד, שסיפרו לו כי משפחתו הגיעה לאושוויץ בג' בסיוון ה'תש"ג. הן נלקחו, יחד עם רבים מתושבי בורשה, אל תאי הגזים, שאפו את האדים הרעילים ונשמותיהם הטהורות, שלא טעמו טעם חטא, עלו אל מתחת לכסא הכבוד.

סבי המשיך במסעו. הוא הגיע לעיר מרסיי שבצרפת ומשם הפליג באונייה 'תיאודור הרצל' אל יפו. אחרי שירד מן האונייה, הגיעו האנגלים, העמיסו לאונייה בחזרה את העולים שזה עתה ירדו ממנה. האונייה הפליגה לקפריסין, שם נשא את זוגתו - סבתי ע"ה, מרת לאה הניא לבית שמעונוביץ, ושם אף הפכו להורים - הנקמה המתוקה ביותר במכונת ההשמדה הנאצית.

בשבע השנים האחרונות איבד סבי שניים מילדיו, אחד מהם הוא אבי ז"ל, שנפטרו בטרם עת. למרות שאת הייסורים, הוא נותר כתמיד: עם ראש זקוף וצלול, פניו לעתיד.

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.