מערכת COL
|
יום י"ב אייר ה׳תשע״ב
04.05.2012
מאיר אלפסי חושף: היום בו נחתתי בסעודיה ● יומן, גלריה
ערב הסעודית היא מדינה סגורה ומסוגרת בפני זרים, בטח כשמדובר ביהודים הנושאים דרכון ישראלי. על פי חוקי האיסלם הכניסה לערים מכה ומדינה מותרת למוסלמים בלבד ● מה אומר לאנשי הביטחון הסעודיים אם יבחרו לסרוק את המטוס? ● בעוד המטוס מנמיך את גחונו לקראת נחיתה, חלפו בזיכרוני מחשבות ביעותים על ישראלים שנבלעו לתוך בתי כלא בעולם הערבי ולא נודע כי באו אל קרבו. לחשתי פרק תהילים וקיוויתי לטוב ● הצלם החב"די מאיר אלפסי, חלק בלתי נפרד ממערכת COL, מספר מה קרה כשנחת בסעודיה, בפרק נוסף בעיתון 'בקהילה' לסיפור המלא
סעודיה בעדשת מצלמתו של מאיר אלפסי. בפנים: גלריה
מאיר אלפסי
לא נעים להיות הנוסע היהודי היחיד בטיסה של חברת התעופה הירדנית שבה כל יתר הנוסעים הם אנשי עסקים ערבים השולחים מבטים חשדניים לעבר הברנש בלבוש חסידי שהתיישב ביניהם.
אני מדמיין לעצמי את המחשבות שחולפות להם בראש: 'האם הוא סוכן מוסד בדרכו לחטוף את אחמדינג'ד? האם הוא שליחו האישי של ראש ממשלת ישראל לקידום יוזמת השלום עם אוזבקיסטן הצפונית? האם השקיות המסורבלות שהוא סוחב לא נועדו להכיל במקרה את האורניום האיראני שעומד להיעלם באופן מסתורי באחד הימים הקרובים?'.
אני בולע את רוקי ומנסה לשגר חיוך מרגיע לעבר הנוסע שיושב לצדי. המרחק שבין גבות עיניו מצטמצם עוד יותר. אם עד לרגע זה הוא רק חשד בי שאני שליח המוסד, עכשיו הוא כבר בטוח בכך לחלוטין. וכי מי אם לא שליחי מוסד משגרים חיוכים מרגיעים לעבר נוסעים ערבים תוך כדי הקשבה לדיסק האחרון של אברהם פריד וניסיון נואש למצוא את החומש שאני בטוח לחלוטין שהכנסתי אותו לאחד הכיסים? על פחות מזה כבר נחשפו רשתות ריגול ציוניות.
המצב הופך להיות פחות נעים כאשר אחת מאותן שקית בוחרת בעיתוי החגיגי הזה להיקרע בצליל עליז וחמשה קילוגרמים של פפריקה אדומה מתפזרים באמצע המטוס. המבט החשדני בעיניו של שכני מתחלף במבע של חרדה. אני טובל את אצבעי באבקה האדמדמה בניסיון למנוע את מה שעומד להפוך להתקף פאניקה המוני.
"רואה?", אני אומר בקול מרגיע. "כלום. לא נשק סודי, לא אבקת אנטרקס, לא דלק להפעלת צנטריפוגות. רק פפריקה אדומה. פפריקה".
כנראה שבעמאן לא מעריכים את נפלאות המטבח האשכנזי. אחרת קשה לי להסביר את העובדה שהאיש מתחיל בהכנות מיידיות לקראת מנוסה מהמקום. יתר חבריו למסע יחד עם זוג דיילים המתקרבים אליי מאותתים אף הם על מורת רוח כללית ממה שקורה סביבי.
"חבר'ה, אפשר להירגע", אני מנסה פעם אחת אחרונה בעוד ענן תבלין אדמדם אופף את חלל המטוס והריח הנוסטלגי מחזיר אותי לעידנים קדומים יותר.
"בסך הכול הסבירו לי שהמאכל הכי פשוט להכנה בגואה זה טשולנט. הטשולנט הולך להיות הפיתיון שבו אלכוד מטיילים ישראליים שהנקודה היהודית שלהם הלכה לאיבוד בהודו, בהנחה שהם אי פעם ידעו בכלל היכן היא נמצאת. אתה מבין? הדרך לנשמה היהודית עוברת לפעמים דרך הקיבה. זאת טכניקה יהודית עתיקת יומין. גם אברהם אבינו קירב את האורחים לאמונה בה' באמצעות המזון שהגיש להם".
בשלב הזה אני כבר מבין שאיבדתי לחלוטין את קהל השומעים שלי. טשולנט, גואה, אנטרקס, פפריקה, אברהם אבינו – הכול מתערבב במין ערפל אפוף ניחוחות תבלין. לך תדע איך כל זה היה נגמר אלמלא מערכת הכריזה הפנימית של המטוס הופעלה באותו רגע וקולו העצבני של הטייס בקע מתוכו.
"מה הוא אומר?", שאלתי את הדייל האומלל שלא הפסיק להתעטש.
"הוא ביקש... טשי... הוא ביקש שכולם יחזרו למקומות. אנחנו עומדים לנחות".
לנחות?! משהו כאן לא הסתדר לי. רק לפני חצי שעה המראנו, ואני, למרות כל זכויותיי ושק המצוות שנשאתי עמי, לא ראוי עדיין לנס קפיצת הדרך. סוכן הנסיעות היה די נחרץ בעמדתו שהטיסה מעמאן למומביי תימשך שמונה שעות, וזאת גם בטיסת אקספרס נטולת חניות ביניים. אז איך קרה שהגענו כל כך מהר?
מבט אחד דרך הזגוגית המעוגלת של החלון הספיק כדי להבהיר למאותגר גיאוגרפית שכמוני שהנוף המדברי שם למטה לא יכול להיות קו החוף ההודי.
החזרתי את מבטי לדייל שעדיין חיפש דרך להסיר את האבקה האדמדמה מעל נעליו המצוחצחות. "למה אנחנו נוחתים? עוד לא הגענו למומביי".
הדייל התעטש עוד פעם אחת ונעץ בי מבט מוזר. "לא שמעת את הטייס? עקב תקלה טכנית אנחנו עושים נחיתה בלתי צפויה בשדה התעופה הבינלאומי בריאד. וולקאם לערב הסעודית, ידידי חובב הפפריקה".
מוקף בשקית פפריקה קרועה, תריסר נוסעים נזעמים, רוכסן תקוע ותרמיל שמסרב להיפתח - לא יכולתי להתגבר על המחשבה שהדבר האחרון שחסר לי ברגע זה הוא נחיתת ביניים בערב הסעודית. והכול בגלל שרציתי לחלץ כמה נשמות יהודיות אבודות בקצה יבשת הודו.
כמו גמל ברחוב רבי עקיבא
נסיעה להודו עמדה אצלי על הפרק כבר זמן רב. מי שעקב אחר הפרק הראשון ביומן הנדודים שלי כבר יודע שתחביב המסע ואהבת הצילום הולכים אצלי בצוותא. לאחר שצילמתי כל נוף אפשרי בתחומי ארץ הקודש ועוד כמה נופים שנחשבו לבלתי אפשריים התגברה בי התשוקה לפרוץ את הגבולות ולתעד בעדשת המצלמה חזיונות של חוץ לארץ. אלא שבשביל לצאת מגבולות הארץ לא מספיק שתהיה לך אצבע קלה על הדק הצילום. צריך גם סיבה טובה לכך.
סיבה כזאת התגלגלה לפתחי לפני שנתיים כאשר דווח לי ששליח חב"ד בגואה מתעתד לפרוש ממשרתו ותפקיד ההנהגה הרוחנית באחת הפינות הנידחות ביותר של הגלובוס עומד להתפנות לכל מי שחפץ בו. מבחינה גיאוגרפית גואה מרוחקת ממוקדי הציביליזציה המערבית וזו אולי הסיבה לכך שהיא התחבבה ביותר על התרמילאי הישראלי. זה המבקש להתפרק מהלחץ והשגרה הישראליים שם את פניו לאותו קטע חוף נידח רק כדי לגלות שבערך חצי מתל אביב חשבו כבר על אותו רעיון.
למרבה הפלא התגלית הזאת אינה מבריחה את רוב הישראליים. נהפוך הוא, מה שהיה לוחץ ודחוס ומעיק לחופי הים התיכון הופך לפתע לרצוי ומבוקש לחופי האוקיינוס ההודי. אומרים ש"דברים שרואים מפה לא רואים משם", ובשום הקשר אין המימרה הזאת נכונה יותר מאשר בבחינת יחסו של הישראלי המצוי למורשתו הרוחנית.
גואה היא אפוא תחנת היעד ששמתי לנגד עיניי, אבל גואה היא לא רק שם של מקום. גואה היא מסע, תהליך רוחני פנימי שהביטוי החיצוני שלו הוא נסיעה מסמרת שער ורווית הרפתקאות שדומה כי לא הומצאה אלא כדי להשיל מעל הנוסע את הקליפות המערביות שדבקו בו, קליפה אחר קליפה. כאשר הוא מגיע למחוז חפצו, גם האגוז הקשה ביותר מוצא את עצמו מפוצח לחלוטין.
עבורי החל מסע ההרפתקאות בנמל התעופה הבינלאומי על שם המלך חוסיין המנוח. לשם הגעתי בהמלצת ידיד שהתבקש להשיב על שאלתי: "מהי הדרך הזולה ביותר להגיע מרחובות להודו?". הידיד נתן מענה מדויק לשאלה. אין זו אשמתו שלא שאלתי אותו אם האופציה הזאת היא גם נוחה או פשוטה במיוחד.
לפני צאתי לדרך דאגתי להצטייד בכל מה שחשבתי שאזדקק לו לצורך מילוי תפקידי הרוחני-צילומי. במקרה הזה מדפסת לייזר לא הייתה חלק מהציוד (קוראי הפרק הקודם יבינו למה הכוונה), אבל היו לא מעט פריטים מוזרים אחרים. שקית הפפריקה, למשל. זה היה רעיונו של ידיד אחר, למוד ניסיון בקצוות הנידחים ביותר של העולם היהודי, שטען כי תבלין עממי זה עשוי להיות שווה את משקלו בזהב בהקשר הנכון ובתבשיל הנכון.
בדרך לשדה התעופה הספקתי להצטייד בשקית פפריקה גדושה. גם כמה חבילות של במבה מצאו את דרכן לתוך התרמיל שלי. חמוש בפריטים הללו ובפיסת נייר עליה הספקתי לשרבט את כתובת היעד שלי בהודו הרחוקה ואת מספרי הטלפון של כמה מקומיים שעזרו לי בהתאקלמות המראתי אל תוך הבלתי נודע.
תחושה מבשרת רעות
ערב היציאה לדרך פיעמה בקרבי תחושה מבשרת רעות. בטבעי אינני אדם חששן. אני רואה את האופטימיות בחיים ובאנשים שאותם אני פוגש בדרכים. ההסתכלות החיובית הזאת חילצה אותי לא אחת ממצבים רגישים שעשויים היו להסתבך. היא גם פתחה בפניי כמה דלתות שהיו סגורות בפני צלמים אחרים.
זהו, אגב, אחד מהדברים שלא מלמדים אותך בשום קורס צילום. כדי לזכות בצילומים המדהימים באמת תמיד מומלץ לרכוש את אמונם של המצולמים שלך והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להיות 'מענטש'. מסתבר ש'עין טובה' ו'צלם טוב' אלו הם שני דברים שהולכים ביחד.
מכל מקום, לקראת ההמראה להודו ליוותה אותי תחושת סכנה מטרידה שלא הרפתה ממני. במשך השנים למדתי לסמוך על התחושה הזאת, זו שיש אנשים שמכנים אותה 'החוש השישי'. חז"ל אומרים שגם אם האדם עצמו לא מצליח להבין מה מקורה של תחושת החרדה, לעיתים הנשמה חשה בדברים הנסתרים מן העין.
לו הייתי יכול להגדיר בצורה ברורה מה הדבר שמטריד אותי הייתי יכול לנתח אותו בצורה רציונלית. אולי הייתי מבטל את הטיסה. אבל במקרה הזה התחושה הייתה עמומה ובלתי מוגדרת. חשתי שמשהו יקרה לי בנסיעה הזאת אבל לא יכולתי לשים את האצבע על המשהו הזה. לבטל נסיעה להודו בשביל תחושה מעורפלת? ליבי לא מלאני לעשות זאת.
בסוף החלטתי לומר עוד כמה פרקי תהילים ולהוסיף סכום כסף לצדקה. חיזקתי את עצמי בידיעה שלא רק לצורך עצמי אני נוסע אלא עתידם הרוחני של לא מעט מאחינו בני ישראל עשוי להיות תלוי בתוצאותיה של נסיעה זו. רק כדי לצאת ידי כל הספקות דאגתי להשאיר בבית מכתב למקרה שמשהו יקרה איתי בדרך.
העלייה למטוס של חברת התעופה הירדנית עברה ללא הרפתקאות מיוחדות. אלא שאז בדיוק החליטה הפפריקה להתפזר והפכתי בעל כורחי למושא סקרנותם וחשדנותם של חבריי לנסיעה שביקשו להבין מה בדיוק עושה היהודי הזה בחברתם.
כאן עליי לציין נקודה אחת שאולי טרם הובהרה כראוי. אני בנסיעות לא מתחפש. פרט למקרים שהם בבחינת סכנת נפשות מובהקת זהותי היהודית די ברורה לכל מתבונן. הוסיפו לזקן גם את הסירטוק החסידי ואת המגבעת, ואתם מתחילים לקלוט את התמונה. לראות בחור כמוני במטוס ירדני זה בערך כמו לפגוש גמל ברחוב רבי עקיבא.
האם פחדתי? לא. בניגוד לרושם שאולי התקבל מתחילת הדברים אינני שם את נפשי בכפי באף אחת מנסיעותיי. הטיסה הירדנית הייתה אולי יוצאת דופן אבל בהחלט לא מסוכנת. לפחות עד לרגע שבו התברר לי כי אני עומד לבצע חניית ביניים בלתי מתוכננת בריאד.
ערב הסעודית היא מדינה סגורה ומסוגרת בפני זרים, בטח כשמדובר ביהודים הנושאים דרכון ישראלי. על פי חוקי האיסלם הכניסה לערים מכה ומדינה מותרת למוסלמים בלבד, ואבוי לתייר המערבי שיהין להציג את כף רגלו אף ברדיוס של כמה קילומטרים מהערים הללו.
מה אומר לאנשי הביטחון הסעודיים אם יבחרו לסרוק את המטוס? איך אסביר לפקיד המכס המקומי בשביל מה אני סוחב עמי שופר ומה פשר הבגדים המצויצים שאני מביא עמי? ובכלל, מה אעשה אם בהשפעת הדמיון המזרחי המפותח יחליטו שאני מרגל ציוני בדרכו לשדוד את החול הסעודי הקדוש?
בעוד המטוס מנמיך את גחונו לקראת נחיתה, חלפו בזיכרוני מחשבות ביעותים על ישראלים שנבלעו לתוך בתי כלא בעולם הערבי ולא נודע כי באו אל קרבו. לחשתי פרק תהילים וקיוויתי לטוב.
לשמחתי, תחזיות האיוב לא התממשו. ריאד, עד כמה שיכולתי לראות, היא עיר מודרנית להפליא עם גורדי שחקים נוצצי זגוגיות ושדרות רחבות בהן דוהרות מכוניות מרצדס יוקרתיות המתודלקות בשפע של פטרו-דולרים. לשמחתי, בכך התחילה והסתיימה היכרותי עם העיר הזאת. אף אחד מהנוסעים לא ירד, איש גם לא עלה. שעתיים לאחר מכן התחדשה הטיסה.
התרווחתי על מושבי והתבוננתי בדיונות המדבר האינסופיות של חצי האי הערבי מפנות את מקומן לגלים הנוצצים של האוקיינוס ההודי. אי שם צפונית לנו, ידעתי, שוכן המפרץ הפרסי הנמצא בימים אלה במוקד תשומת הלב העולמית. אבל דעתי לא הייתה נתונה לאיראן ולתכניותיה הגרעיניות. שבעתי הרפתקאות מוסלמיות לנסיעה אחת. כעת מעניין אותי רק דבר אחד. קדימה הודו.
שדרת הקרטונים פינת הארגז
קשה לתאר את הודו במילים. אתה יוצא מהמטוס, חולף בעמדות בידוק המכס ומוצא את עצמך בעולם שונה מכל מה שהכרת. הדבר הראשון שמכה בתודעתך הוא המספר העצום של האנשים. ההמונים גודשים את הרחובות וממלאים כל פינה. יש בהודו 27 ערים שבהן האוכלוסייה מונה מעל מיליון נפש.
בעוד כמה שנים, כך חוזים הדמוגרפים, הודו תתפוס את מקומה כמדינה המאוכלסת ביותר בעולם. יותר מסין, אפילו. די בעמידה קצרה ברחוב סואן במרכז מומביי כדי להבין מדוע. יש כיום 1.3 מיליארד הודים וגילם הממוצע הוא 25 שנה. הווה אומר שבעוד כמה שנים מספרם יגדל עוד יותר.
כל ההודים הללו דחוסים בתוך משולש יבשתי ענק שגלי האוקיינוס לוחכים שתיים מצלעותיו ובסיסו נשען על המסה הכבירה של שרשרת הרי ההימלאיה. בתוך הגבולות הללו תמצאו כל סוג של קומבינציה אנושית שניתן להעלות על הדעת. במומביי ובניו דלהי מצויים רובעי יוקרה ובהם בתי מלון מפוארים וחווילות עשירים שלא היו מביישות שכונת יוקרה בארה"ב או באירופה.
כמטחווי אבן משם ניתן לפגוש דלות ועליבות שקשה למצוא להן אח ורע בשום מקום אחר בעולם. פה תמצאו מיליוני בני אדם שחיים בקופסאות קרטון המכילות את צרור מיטלטליהם העלוב כשכל מה שמפריד ביניהם לבין גשמי המונסון השוצפים אלו כמה יריעות ניילון עלובות. באחת הפינות של מחנה קרטונים ענק, בפינה שבין רחוב הארגז לשדרת הקופסה, אני כמעט דורך על תינוק בן יומו המוטל בקרן זווית. לפתע אינני מסוגל עוד לשאת את המחנק האנושי כאן ואני נס מהאזור כל עוד נפשי בי.
מי הם עלובי החיים הללו? רבים מהם שייכים למעמד הנמוך ביותר בחברה ההודית, מעמד 'המנודים'. החברה ההודית מורכבת ממעמדות שונים, 'קסטות', שהיחסים ביניהם נקבעים על פי פרוטוקול מסובך שזרים לא ימצאו בו את ידם ואת רגלם. אם איתרע מזלך ונולדת לתוך הקסטה הלא נכונה אין לך תקנה, לפחות לא בגלגול הנוכחי. אולי בגלגול הבא תיוולד לתוך הקסטה הנכונה ואולי אף תחזור בצורת פרה קדושה.
אני יוצא מנמל התעופה ונותן לנחשול האנושי לסחוף אותי לאן שיחפוץ. כאן אני כבר נטמע לגמרי בנוף חרף חזותי היהודית. בהודו קשה להיות יוצא דופן, שכן במדינה זו המוזרות היא הנורמה.
אני עוצר מונית ריקשה כדי שתוביל אותי למחוז חפצי – תחנת הרכבת. כלי הרכב התלת-גלגלי מתפתל בזריזות בין ההמונים הגודשים את הרחובות ונשפכים לתוך הכביש. בקרן הרחובות אני רואה פרה רובצת בעצלתיים במרכז העיר מול מבטם האדיש של העוברים ושבים.
לו הייתה בידי סכין, יכולתי לשחוט פרה קדושה. דא עקא, גורלי האישי היה אז מוטל בספק. אין קץ למוזרותה של מומביי אבל אינני יכול להתעכב כאן יתר על המידה. אצה לי הדרך. גואה מחכה לי.
אין מים? שותים קולה
הרובע הישראלי בגואה מתרכז בכפר בשם אנג'ונה. הרובע, כמובן, רחוק מלהיות ישראלי אבל כאן אפשר למצוא שלטים כתובים בעברית ותרמילאים שהשפה העברית מתגלגלת על לשונם. גואה איננה אטרקציה רק לישראלים אלא לתיירים מערביים בכלל. גם בקרבם, כך אני עתיד לגלות במהלך השבועות הקרובים, קיים אחוז בלתי מבוטל של יהודים.
הכפר עצמו הוא שילוב משונה של חדש וישן. צריפי העץ בהם מתגוררים התושבים המקומיים טובלים בינות לעצי המנגו ושדות אורז. נחלי מים ותעלות השקיה מתעקלים בינות לכבישי עפר, כאשר תרנגולים ועיזים תורמים את חלקם לאנדרלמוסיה העליזה.
אני ישראלי והדבר ניכר באופן שבו אני מתבונן בימים הראשונים מוכה התפעלות בכמויות המים הזורמים כאן בחופשיות מבלי שאיש לכאורה ייתן על כך את הדעת.
המקומיים מבטיחים לי שעוד לא ראיתי כלום. בעונת המונסון, כך הם שחים באוזניי באנגלית המוזרה שההודים מחבבים, יורדים כאן גשמי זעף בלתי פוסקים שעשויים להימשך ברציפות ימים ושבועות. הנחלים הקטנים הופכים אז לנהרות בוץ שוצפים העולים על גדותיהם וסוחפים את כל הנקרה בדרכם, כולל אפילו תיירים נושאי דרכונים זרים. זו מן הסתם הסיבה לכך שמרבית התיירים נוטים להעלם מהאזור עם התקרב המונסון.
אני מוצא את הכתובת שרשם לי קודמי בתפקיד ומניח את חפציי על רצפת חמר מצוחצחת. ברוכים הבאים לבית. אני צמא אבל לא מהין לשתות ממימי הבאר החורקים מאחורי הבית. על פי הערכות שקראתי קרוב למיליון הודים מתים בכל שנה מחמת המים המזוהמים והאוויר המורעל. זו ההסבר לפופולריות העצומה של המשקה המקומי המתחרה בקוקה קולה. הטעם אולי זוועתי, אבל המים העוברים תהליכי פיקוח ממשלתיים לפחות נקיים.
עוד לא הספקתי להתארגן וכבר נפוצה בקרב קהילת הישראלים הידיעה על הגעתו המשמחת של החב"דניק החדש. אני משאיר את סידור הבית בידיה של קונדה, מנהלת הבית, ויוצא לערוך היכרות עם אוכלוסיית היעד.
האינקוויזיציה של הודו
גואה היא בועה יוצאת דופן בנוף ההודי בעיקר בזכות ההיסטוריה המיוחדת שלה. זוהי המדינה הקטנה ביותר בהודו אך גם אחת האמידות בה. בשנת 1510 נכבשה המדינה בידי הפורטוגזים, שהקימו בה מושבת סחר משגשגת. מכאן זרמו לאירופה תבלינים יקרי ערך שהפכו את פורטוגל למשך זמן מה לאחת המדינות העשירות באירופה.
הזמנים חלפו מזמן. בשנת 1961 כבש הצבא ההודי את גואה ובכך שם קץ לאחת המושבות הפורטוגזיות הוותיקות ביותר. בימים אלה פינה סחר התבלינים את מקומו לסחר תיירים שנוהרים לכאן בעיקר בשתי תקופות. בחורף תורם של התיירים המערביים לבקר, ובקיץ בא תורם של ההודים. ההבדל בין העונות אינו מתבטא בטמפרטורה היציבה שנעה בסביבות 25-30 מעלות בכל ימות השנה אלא בכמות המשקעים. החורף יבש יחסית ועל כן עונה זו מושכת את האירופאים, שאינם מורגלים לממטרי המונסון. בקיץ מתחילים גשמי הזעף ואז בא תורם של ההודים שלא מפחדים להירטב.
תוך כדי שיטוטי בגואה אני מתוודע גם לעבר היהודי הכמעט בלתי מוכר של האזור. מעטים יודעים כי בגואה פעלה אינקוויזיציה פורטוגזית שנודעה באכזריותה חסרת העכבות.
לפי הרישומים שהשתמרו עד היום בעיר הנמל הגדולה במדינה הנושאת את שמו של הספן הפורטוגזי המפורסם וסקו דה גמא, לא פחות מ-16 אלף בני אדם נחקרו במרתפי העינויים הידועים לשמצה של האינקוויזיציה בגואה, ביניהם מספר בלתי מבוטל של יהודים אנוסים שברחו מאירופה מתוך אמונה שגויה כי יד האינקוויזיציה לא תשיג אותם בהודו הרחוקה. לפי הרישומים, כ-70 מתוכם הוצאו להורג בטקסי אטו-דה-פה אכזריים שנפסקו סופית רק בשנת 1810.
חרף מאמציי אינני מצליח לברר כמה מהם היו יהודים או היכן נקברו. אני מסתפק באמירת פרק תהילים לעילוי נשמתם של הקרבנות היהודים יהיו אשר יהיו ויוצא לחפש את צאצאיהם, הנשמות היהודיות האבודות של ימינו.
בחסות נשמות אבודות
עד מהרה מתחוורים לי כמה דברים בסיסיים אודות אנג'ונה. יש למשל את תחנת המשטרה המקומית שהוקמה במקרה בדיוק בסמוך לריכוז התיירים הגדול. מה שאומר, לא הרחק מבית חב"ד שבו אני פועל. המשטרה אחראית על החוק והסדר אך עם הזמן אני מגלה שחלק ניכר מפעילותה קשור לעסקים המשגשגים עם עולם הפשע המקומי.
ואם כבר בעולם הפשע עסקינן אי אפשר בלי להזכיר את הנציגות הישראלית המכובדת בעולם התחתון של גואה – אלו הם יעקב ורוברט (השמות המקוריים שמורים במערכת).
ההיכרות שלי עם יעקב מתחילה ברגל שמאל. יום אחד בשובי רכוב על אופנוע ממסע קניות בעיר מדווחים לי על אורח בלתי קרוא שנחת בבית הכנסת בהעדרי. מדובר בבחור אימתני, אחד מבריוני הפשע המקומיים, שהתפרץ למקום יחד עם כנופית 'טראבל מייקרים' ששומר נפשו יעמיד כמה רחובות בינו לבינם. האם באו לגבות דמי חסות? לא, הם באו לחפש עשירי למניין עבור הקדיש שיעקב ביקש לומר לכבוד היארצייט של אימו המנוחה.
מסתבר שהעבריינים של גואה מלאים במצוות כרימון יד או לפחות משתוקקים להיות כאלה. הקדיש שלא נאמר על האימא של יעקב כמעט גורם לו להעמיד אותי על הכוונת. בחסדי שמים אני מצליח לגייס את כל שיירי הכריזמה שלי כדי לשכנע אותו לוותר ולתת לי צ'אנס נוסף.
בהמשך עולים היחסים בינינו על פסים תקינים יותר. יעקב עדיין מתחמק ממני בכל פעם שאני מבקש ממנו להניח תפילין, אבל יש דברים שהוא לא מוותר עליהם. הבדלה, למשל. יהיה אשר יהיה, יעקב מתייצב כמעט בכל מוצאי שבת ומבדיל על הכוס.
יש לו אפילו בקבוק יין מיוחד עבור ההבדלה ששלח לו הרב גבי הולצברג הי"ד, שאותו הוא מחביא במקום סתר כדי שאשתו הגויה לא תיגע בו ותנסך אותו. למה דווקא הבדלה? אולי משום שנשמתו משתוקקת אחר משהו שיבדיל בינו לבין הגויים בתוכם הוא חי.
ועוד לא הצגתי את 'הגיבור' השני שלנו, הלוא הוא רוברט, בחור ישראלי שאימץ כינוי מקומי והפך לאחד הברנשים המפחידים בגואה. אצלו דווקא זכיתי לדריסת רגל בזכות החלה הטרייה שאני מקפיד להביא לו בכל יום שישי. שלח חלתך על פני גואה כי ברוב ימים תמצאנה.
האם ייצא משהו חיובי אי פעם משני הברנשים הללו? אינני יודע. אבל אותי לימדו שאסור לוותר על אף נשמה. בינתיים אני מתרחק מעיסוקיהם האפלים של שני אלה אבל נעזר בחסותם כאשר עבריינים מקומיים מנסים להפריע לפעילות שלנו.
השיבה מהודו
לצד כל הטיפוסים הללו יש כמובן את התרמילאים הישראלים השגרתיים. הללו מבקרים בבית חב"ד, בפרט בימי שבת כאשר כולנו סועדים סביב סיר הטשולנט הגדול. מסתבר שהפפריקה הישראלית זוכה לטעם מיוחד אחרי שעברה את דרכים החתחתים בין ירדן לסעודיה. "טאייערע ברידער!" אחים יקרים – אני קורא להם, ואנחנו פוצחים בריקוד חסידי בעוד גלי הים הכהים מרטיבים את חולות גואה לאור הירח.
יש גם מקרים שבהם אני עומד פעור פה מול גדלותה של הנשמה היהודית. קחו לדוגמה את נועם, ילד יהודי שאימו התגלגלה איכשהו לגואה והיא מבקשת ממני לתת לבנה חינוך יהודי כלשהו. קשה לסרב לבקשה תמימה כזאת הגם שאין לי חיידר לשלוח אליו את נועם.
אין הרבה ילדים יהודים בחוף המערבי של הודו, אבל יש גם את המקרה של סמואל. אביו של סמואל הוא גוי בעוד אימו יהודיה. בין השתיים מתנהלת התגוששות על עתידו של הילד. סמואל מתעקש ללבוש טלית קטן ורוצה ללמוד תורה. אביו מקפיד לקרוע לו את הציצית בכל יום אבל סמואל לא מתייאש. מנין מקבל ילד יהודי שחי בפינה נידחת בהודו תעצומות נפש שכאלה? אין לי אלא לעמוד מוכה השתאות.
יום אחד הזמנו משלוח גדול במיוחד של עופות כשרים למהדרין שכן יש לנו אירוע חגיגי שספק אם גואה ראתה מימיה – הכנסת ספר תורה.
את ספר התורה תרם יהודי אמריקאי בעקבות מעשה שהיה. הלה שמע על מסירות נפשם של הפעילים והשלוחים העובדים עם התרמילאים במקום. בהיותו חשוך ילדים הוא נשא תפילה לריבונו של עולם: "תן לי פרי בטן ואני אעזור להשיב את ילדיך הביתה לצור מחצבתם".
התפילה התקבלה. הילד המיוחל נולד ועתה הגיע תורו של אביו לקיים את חלקו בהסכם. אנחנו מארגנים הכנסת ספר תורה כדת וכדין. מכינים סעודה כהלכתה (כפי שאתם רואים, לא הפרזתי כשתיארתי לעיל את הקשר המובהק לעיתים בין אוכל להתעלות רוחנית...), את החופה אנחנו מכינים מטלית הפרוסה בין ארבעה קני במבוק – דבר שנותן למעמד נופך מקומי.
אני מבקש גם לארגן רכב שילווה את התהלוכה בצלילי מוזיקה, אבל כיצד נשיג רכב כזה? את הבעיה פותר עבורנו יעקב, שמשאיל את הג'יפ שלו לאירוע. אכן, גם היהודי שיורד לדיוטה התחתונה רוצה להיות חלק מהכנסת ספר התורה.
את השגרה בגואה מפירים מפעם לפעם אירועים שניתן לראות בהם בעליל את יד ההשגחה. בבוקר שבת אחד אני מתעורר לשמע זעקות שבר של תרמילאי ישראלי. הלה מגיע לבית חב"ד כשהוא שבור ורצוץ. מסתבר שמאן דהו העלים את הארנק בו החזיק את כספי חסכונותיו שאגר במשך שנה ארוכה לצורך המסע להודו.
מרוב צער הוא כמעט יוצא מדעתו. הוא מבקש ממני להתלוות אליו לתחנת המשטרה הסמוכה, אולי ההכרות שלי עם השוטרים תקדם את ענייניו. אני מסביר לו שאין מחללים את השבת עבור כסף אבל מציע לו הצעה הפוכה. הוא ישמור על השבת הזאת ואולי בזכות כך יראה סייעתא דשמיא מיוחדת.
השעות חולפות ואני רואה כיצד הצעיר התל אביבי עושה מאמץ להתגבר על עצמו, לא לחשוב על הכסף שאבד, ולשקוע כל כולו באווירת השבת. אני מתפלל לה' שלא אאכזב את הבחור. לאחר ששלושה כוכבים מבליחים בשמי הלילה של גואה ולאחר הבדלה אנחנו ניגשים לתחנת המשטרה.
ביני לבין עצמי אני חושב שזהו בזבוז זמן. שוטרי גואה, עם כל הכבוד, לא ידועים ביעילותם המופלגת. אלא שהפעם צפויה לי הפתעה. השוטרים יוצאים בהולים לאכסניה בה התארח הבחור ועד מהרה שבים עם חשוד. כמה טלטלות בשיטה שספק אם בג"ץ היה מאשר והארנק האבוד נופל מתוך בגדיו של העציר. אני והתרמילאי מתחבקים בהתרגשות. זכות שמירת השבת עמדה לנו!
בשלב מסוים אני מבין שמיציתי את שהותי בגואה. זה קורה אחרי שאני ניצל בדרך נס מסכין ענקית לחיתוך דגים ובפרט מהאדם שאחז בסכין זו. את פרטי המעשה הדרמטי אשאיר לפרק אחר. אני מפקיד את השליחות בידי ממלא מקומי, אורז את מעט חפציי ומעמיס הכול על ריקשה מקרטעת, משאיר מאחור את ארץ הנשמות האבודות ואת החופים הקסומים של גואה שהשקיעות שלהם, כך מספרים, הן היפות ביותר בכל העולם.
לא נעים להיות הנוסע היהודי היחיד בטיסה של חברת התעופה הירדנית שבה כל יתר הנוסעים הם אנשי עסקים ערבים השולחים מבטים חשדניים לעבר הברנש בלבוש חסידי שהתיישב ביניהם.
אני מדמיין לעצמי את המחשבות שחולפות להם בראש: 'האם הוא סוכן מוסד בדרכו לחטוף את אחמדינג'ד? האם הוא שליחו האישי של ראש ממשלת ישראל לקידום יוזמת השלום עם אוזבקיסטן הצפונית? האם השקיות המסורבלות שהוא סוחב לא נועדו להכיל במקרה את האורניום האיראני שעומד להיעלם באופן מסתורי באחד הימים הקרובים?'.
אני בולע את רוקי ומנסה לשגר חיוך מרגיע לעבר הנוסע שיושב לצדי. המרחק שבין גבות עיניו מצטמצם עוד יותר. אם עד לרגע זה הוא רק חשד בי שאני שליח המוסד, עכשיו הוא כבר בטוח בכך לחלוטין. וכי מי אם לא שליחי מוסד משגרים חיוכים מרגיעים לעבר נוסעים ערבים תוך כדי הקשבה לדיסק האחרון של אברהם פריד וניסיון נואש למצוא את החומש שאני בטוח לחלוטין שהכנסתי אותו לאחד הכיסים? על פחות מזה כבר נחשפו רשתות ריגול ציוניות.
המצב הופך להיות פחות נעים כאשר אחת מאותן שקית בוחרת בעיתוי החגיגי הזה להיקרע בצליל עליז וחמשה קילוגרמים של פפריקה אדומה מתפזרים באמצע המטוס. המבט החשדני בעיניו של שכני מתחלף במבע של חרדה. אני טובל את אצבעי באבקה האדמדמה בניסיון למנוע את מה שעומד להפוך להתקף פאניקה המוני.
"רואה?", אני אומר בקול מרגיע. "כלום. לא נשק סודי, לא אבקת אנטרקס, לא דלק להפעלת צנטריפוגות. רק פפריקה אדומה. פפריקה".
כנראה שבעמאן לא מעריכים את נפלאות המטבח האשכנזי. אחרת קשה לי להסביר את העובדה שהאיש מתחיל בהכנות מיידיות לקראת מנוסה מהמקום. יתר חבריו למסע יחד עם זוג דיילים המתקרבים אליי מאותתים אף הם על מורת רוח כללית ממה שקורה סביבי.
"חבר'ה, אפשר להירגע", אני מנסה פעם אחת אחרונה בעוד ענן תבלין אדמדם אופף את חלל המטוס והריח הנוסטלגי מחזיר אותי לעידנים קדומים יותר.
"בסך הכול הסבירו לי שהמאכל הכי פשוט להכנה בגואה זה טשולנט. הטשולנט הולך להיות הפיתיון שבו אלכוד מטיילים ישראליים שהנקודה היהודית שלהם הלכה לאיבוד בהודו, בהנחה שהם אי פעם ידעו בכלל היכן היא נמצאת. אתה מבין? הדרך לנשמה היהודית עוברת לפעמים דרך הקיבה. זאת טכניקה יהודית עתיקת יומין. גם אברהם אבינו קירב את האורחים לאמונה בה' באמצעות המזון שהגיש להם".
בשלב הזה אני כבר מבין שאיבדתי לחלוטין את קהל השומעים שלי. טשולנט, גואה, אנטרקס, פפריקה, אברהם אבינו – הכול מתערבב במין ערפל אפוף ניחוחות תבלין. לך תדע איך כל זה היה נגמר אלמלא מערכת הכריזה הפנימית של המטוס הופעלה באותו רגע וקולו העצבני של הטייס בקע מתוכו.
"מה הוא אומר?", שאלתי את הדייל האומלל שלא הפסיק להתעטש.
"הוא ביקש... טשי... הוא ביקש שכולם יחזרו למקומות. אנחנו עומדים לנחות".
לנחות?! משהו כאן לא הסתדר לי. רק לפני חצי שעה המראנו, ואני, למרות כל זכויותיי ושק המצוות שנשאתי עמי, לא ראוי עדיין לנס קפיצת הדרך. סוכן הנסיעות היה די נחרץ בעמדתו שהטיסה מעמאן למומביי תימשך שמונה שעות, וזאת גם בטיסת אקספרס נטולת חניות ביניים. אז איך קרה שהגענו כל כך מהר?
מבט אחד דרך הזגוגית המעוגלת של החלון הספיק כדי להבהיר למאותגר גיאוגרפית שכמוני שהנוף המדברי שם למטה לא יכול להיות קו החוף ההודי.
החזרתי את מבטי לדייל שעדיין חיפש דרך להסיר את האבקה האדמדמה מעל נעליו המצוחצחות. "למה אנחנו נוחתים? עוד לא הגענו למומביי".
הדייל התעטש עוד פעם אחת ונעץ בי מבט מוזר. "לא שמעת את הטייס? עקב תקלה טכנית אנחנו עושים נחיתה בלתי צפויה בשדה התעופה הבינלאומי בריאד. וולקאם לערב הסעודית, ידידי חובב הפפריקה".
מוקף בשקית פפריקה קרועה, תריסר נוסעים נזעמים, רוכסן תקוע ותרמיל שמסרב להיפתח - לא יכולתי להתגבר על המחשבה שהדבר האחרון שחסר לי ברגע זה הוא נחיתת ביניים בערב הסעודית. והכול בגלל שרציתי לחלץ כמה נשמות יהודיות אבודות בקצה יבשת הודו.
כמו גמל ברחוב רבי עקיבא
נסיעה להודו עמדה אצלי על הפרק כבר זמן רב. מי שעקב אחר הפרק הראשון ביומן הנדודים שלי כבר יודע שתחביב המסע ואהבת הצילום הולכים אצלי בצוותא. לאחר שצילמתי כל נוף אפשרי בתחומי ארץ הקודש ועוד כמה נופים שנחשבו לבלתי אפשריים התגברה בי התשוקה לפרוץ את הגבולות ולתעד בעדשת המצלמה חזיונות של חוץ לארץ. אלא שבשביל לצאת מגבולות הארץ לא מספיק שתהיה לך אצבע קלה על הדק הצילום. צריך גם סיבה טובה לכך.
סיבה כזאת התגלגלה לפתחי לפני שנתיים כאשר דווח לי ששליח חב"ד בגואה מתעתד לפרוש ממשרתו ותפקיד ההנהגה הרוחנית באחת הפינות הנידחות ביותר של הגלובוס עומד להתפנות לכל מי שחפץ בו. מבחינה גיאוגרפית גואה מרוחקת ממוקדי הציביליזציה המערבית וזו אולי הסיבה לכך שהיא התחבבה ביותר על התרמילאי הישראלי. זה המבקש להתפרק מהלחץ והשגרה הישראליים שם את פניו לאותו קטע חוף נידח רק כדי לגלות שבערך חצי מתל אביב חשבו כבר על אותו רעיון.
למרבה הפלא התגלית הזאת אינה מבריחה את רוב הישראליים. נהפוך הוא, מה שהיה לוחץ ודחוס ומעיק לחופי הים התיכון הופך לפתע לרצוי ומבוקש לחופי האוקיינוס ההודי. אומרים ש"דברים שרואים מפה לא רואים משם", ובשום הקשר אין המימרה הזאת נכונה יותר מאשר בבחינת יחסו של הישראלי המצוי למורשתו הרוחנית.
גואה היא אפוא תחנת היעד ששמתי לנגד עיניי, אבל גואה היא לא רק שם של מקום. גואה היא מסע, תהליך רוחני פנימי שהביטוי החיצוני שלו הוא נסיעה מסמרת שער ורווית הרפתקאות שדומה כי לא הומצאה אלא כדי להשיל מעל הנוסע את הקליפות המערביות שדבקו בו, קליפה אחר קליפה. כאשר הוא מגיע למחוז חפצו, גם האגוז הקשה ביותר מוצא את עצמו מפוצח לחלוטין.
עבורי החל מסע ההרפתקאות בנמל התעופה הבינלאומי על שם המלך חוסיין המנוח. לשם הגעתי בהמלצת ידיד שהתבקש להשיב על שאלתי: "מהי הדרך הזולה ביותר להגיע מרחובות להודו?". הידיד נתן מענה מדויק לשאלה. אין זו אשמתו שלא שאלתי אותו אם האופציה הזאת היא גם נוחה או פשוטה במיוחד.
לפני צאתי לדרך דאגתי להצטייד בכל מה שחשבתי שאזדקק לו לצורך מילוי תפקידי הרוחני-צילומי. במקרה הזה מדפסת לייזר לא הייתה חלק מהציוד (קוראי הפרק הקודם יבינו למה הכוונה), אבל היו לא מעט פריטים מוזרים אחרים. שקית הפפריקה, למשל. זה היה רעיונו של ידיד אחר, למוד ניסיון בקצוות הנידחים ביותר של העולם היהודי, שטען כי תבלין עממי זה עשוי להיות שווה את משקלו בזהב בהקשר הנכון ובתבשיל הנכון.
בדרך לשדה התעופה הספקתי להצטייד בשקית פפריקה גדושה. גם כמה חבילות של במבה מצאו את דרכן לתוך התרמיל שלי. חמוש בפריטים הללו ובפיסת נייר עליה הספקתי לשרבט את כתובת היעד שלי בהודו הרחוקה ואת מספרי הטלפון של כמה מקומיים שעזרו לי בהתאקלמות המראתי אל תוך הבלתי נודע.
תחושה מבשרת רעות
ערב היציאה לדרך פיעמה בקרבי תחושה מבשרת רעות. בטבעי אינני אדם חששן. אני רואה את האופטימיות בחיים ובאנשים שאותם אני פוגש בדרכים. ההסתכלות החיובית הזאת חילצה אותי לא אחת ממצבים רגישים שעשויים היו להסתבך. היא גם פתחה בפניי כמה דלתות שהיו סגורות בפני צלמים אחרים.
זהו, אגב, אחד מהדברים שלא מלמדים אותך בשום קורס צילום. כדי לזכות בצילומים המדהימים באמת תמיד מומלץ לרכוש את אמונם של המצולמים שלך והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להיות 'מענטש'. מסתבר ש'עין טובה' ו'צלם טוב' אלו הם שני דברים שהולכים ביחד.
מכל מקום, לקראת ההמראה להודו ליוותה אותי תחושת סכנה מטרידה שלא הרפתה ממני. במשך השנים למדתי לסמוך על התחושה הזאת, זו שיש אנשים שמכנים אותה 'החוש השישי'. חז"ל אומרים שגם אם האדם עצמו לא מצליח להבין מה מקורה של תחושת החרדה, לעיתים הנשמה חשה בדברים הנסתרים מן העין.
לו הייתי יכול להגדיר בצורה ברורה מה הדבר שמטריד אותי הייתי יכול לנתח אותו בצורה רציונלית. אולי הייתי מבטל את הטיסה. אבל במקרה הזה התחושה הייתה עמומה ובלתי מוגדרת. חשתי שמשהו יקרה לי בנסיעה הזאת אבל לא יכולתי לשים את האצבע על המשהו הזה. לבטל נסיעה להודו בשביל תחושה מעורפלת? ליבי לא מלאני לעשות זאת.
בסוף החלטתי לומר עוד כמה פרקי תהילים ולהוסיף סכום כסף לצדקה. חיזקתי את עצמי בידיעה שלא רק לצורך עצמי אני נוסע אלא עתידם הרוחני של לא מעט מאחינו בני ישראל עשוי להיות תלוי בתוצאותיה של נסיעה זו. רק כדי לצאת ידי כל הספקות דאגתי להשאיר בבית מכתב למקרה שמשהו יקרה איתי בדרך.
העלייה למטוס של חברת התעופה הירדנית עברה ללא הרפתקאות מיוחדות. אלא שאז בדיוק החליטה הפפריקה להתפזר והפכתי בעל כורחי למושא סקרנותם וחשדנותם של חבריי לנסיעה שביקשו להבין מה בדיוק עושה היהודי הזה בחברתם.
כאן עליי לציין נקודה אחת שאולי טרם הובהרה כראוי. אני בנסיעות לא מתחפש. פרט למקרים שהם בבחינת סכנת נפשות מובהקת זהותי היהודית די ברורה לכל מתבונן. הוסיפו לזקן גם את הסירטוק החסידי ואת המגבעת, ואתם מתחילים לקלוט את התמונה. לראות בחור כמוני במטוס ירדני זה בערך כמו לפגוש גמל ברחוב רבי עקיבא.
האם פחדתי? לא. בניגוד לרושם שאולי התקבל מתחילת הדברים אינני שם את נפשי בכפי באף אחת מנסיעותיי. הטיסה הירדנית הייתה אולי יוצאת דופן אבל בהחלט לא מסוכנת. לפחות עד לרגע שבו התברר לי כי אני עומד לבצע חניית ביניים בלתי מתוכננת בריאד.
ערב הסעודית היא מדינה סגורה ומסוגרת בפני זרים, בטח כשמדובר ביהודים הנושאים דרכון ישראלי. על פי חוקי האיסלם הכניסה לערים מכה ומדינה מותרת למוסלמים בלבד, ואבוי לתייר המערבי שיהין להציג את כף רגלו אף ברדיוס של כמה קילומטרים מהערים הללו.
מה אומר לאנשי הביטחון הסעודיים אם יבחרו לסרוק את המטוס? איך אסביר לפקיד המכס המקומי בשביל מה אני סוחב עמי שופר ומה פשר הבגדים המצויצים שאני מביא עמי? ובכלל, מה אעשה אם בהשפעת הדמיון המזרחי המפותח יחליטו שאני מרגל ציוני בדרכו לשדוד את החול הסעודי הקדוש?
בעוד המטוס מנמיך את גחונו לקראת נחיתה, חלפו בזיכרוני מחשבות ביעותים על ישראלים שנבלעו לתוך בתי כלא בעולם הערבי ולא נודע כי באו אל קרבו. לחשתי פרק תהילים וקיוויתי לטוב.
לשמחתי, תחזיות האיוב לא התממשו. ריאד, עד כמה שיכולתי לראות, היא עיר מודרנית להפליא עם גורדי שחקים נוצצי זגוגיות ושדרות רחבות בהן דוהרות מכוניות מרצדס יוקרתיות המתודלקות בשפע של פטרו-דולרים. לשמחתי, בכך התחילה והסתיימה היכרותי עם העיר הזאת. אף אחד מהנוסעים לא ירד, איש גם לא עלה. שעתיים לאחר מכן התחדשה הטיסה.
התרווחתי על מושבי והתבוננתי בדיונות המדבר האינסופיות של חצי האי הערבי מפנות את מקומן לגלים הנוצצים של האוקיינוס ההודי. אי שם צפונית לנו, ידעתי, שוכן המפרץ הפרסי הנמצא בימים אלה במוקד תשומת הלב העולמית. אבל דעתי לא הייתה נתונה לאיראן ולתכניותיה הגרעיניות. שבעתי הרפתקאות מוסלמיות לנסיעה אחת. כעת מעניין אותי רק דבר אחד. קדימה הודו.
שדרת הקרטונים פינת הארגז
קשה לתאר את הודו במילים. אתה יוצא מהמטוס, חולף בעמדות בידוק המכס ומוצא את עצמך בעולם שונה מכל מה שהכרת. הדבר הראשון שמכה בתודעתך הוא המספר העצום של האנשים. ההמונים גודשים את הרחובות וממלאים כל פינה. יש בהודו 27 ערים שבהן האוכלוסייה מונה מעל מיליון נפש.
בעוד כמה שנים, כך חוזים הדמוגרפים, הודו תתפוס את מקומה כמדינה המאוכלסת ביותר בעולם. יותר מסין, אפילו. די בעמידה קצרה ברחוב סואן במרכז מומביי כדי להבין מדוע. יש כיום 1.3 מיליארד הודים וגילם הממוצע הוא 25 שנה. הווה אומר שבעוד כמה שנים מספרם יגדל עוד יותר.
כל ההודים הללו דחוסים בתוך משולש יבשתי ענק שגלי האוקיינוס לוחכים שתיים מצלעותיו ובסיסו נשען על המסה הכבירה של שרשרת הרי ההימלאיה. בתוך הגבולות הללו תמצאו כל סוג של קומבינציה אנושית שניתן להעלות על הדעת. במומביי ובניו דלהי מצויים רובעי יוקרה ובהם בתי מלון מפוארים וחווילות עשירים שלא היו מביישות שכונת יוקרה בארה"ב או באירופה.
כמטחווי אבן משם ניתן לפגוש דלות ועליבות שקשה למצוא להן אח ורע בשום מקום אחר בעולם. פה תמצאו מיליוני בני אדם שחיים בקופסאות קרטון המכילות את צרור מיטלטליהם העלוב כשכל מה שמפריד ביניהם לבין גשמי המונסון השוצפים אלו כמה יריעות ניילון עלובות. באחת הפינות של מחנה קרטונים ענק, בפינה שבין רחוב הארגז לשדרת הקופסה, אני כמעט דורך על תינוק בן יומו המוטל בקרן זווית. לפתע אינני מסוגל עוד לשאת את המחנק האנושי כאן ואני נס מהאזור כל עוד נפשי בי.
מי הם עלובי החיים הללו? רבים מהם שייכים למעמד הנמוך ביותר בחברה ההודית, מעמד 'המנודים'. החברה ההודית מורכבת ממעמדות שונים, 'קסטות', שהיחסים ביניהם נקבעים על פי פרוטוקול מסובך שזרים לא ימצאו בו את ידם ואת רגלם. אם איתרע מזלך ונולדת לתוך הקסטה הלא נכונה אין לך תקנה, לפחות לא בגלגול הנוכחי. אולי בגלגול הבא תיוולד לתוך הקסטה הנכונה ואולי אף תחזור בצורת פרה קדושה.
אני יוצא מנמל התעופה ונותן לנחשול האנושי לסחוף אותי לאן שיחפוץ. כאן אני כבר נטמע לגמרי בנוף חרף חזותי היהודית. בהודו קשה להיות יוצא דופן, שכן במדינה זו המוזרות היא הנורמה.
אני עוצר מונית ריקשה כדי שתוביל אותי למחוז חפצי – תחנת הרכבת. כלי הרכב התלת-גלגלי מתפתל בזריזות בין ההמונים הגודשים את הרחובות ונשפכים לתוך הכביש. בקרן הרחובות אני רואה פרה רובצת בעצלתיים במרכז העיר מול מבטם האדיש של העוברים ושבים.
לו הייתה בידי סכין, יכולתי לשחוט פרה קדושה. דא עקא, גורלי האישי היה אז מוטל בספק. אין קץ למוזרותה של מומביי אבל אינני יכול להתעכב כאן יתר על המידה. אצה לי הדרך. גואה מחכה לי.
אין מים? שותים קולה
הרובע הישראלי בגואה מתרכז בכפר בשם אנג'ונה. הרובע, כמובן, רחוק מלהיות ישראלי אבל כאן אפשר למצוא שלטים כתובים בעברית ותרמילאים שהשפה העברית מתגלגלת על לשונם. גואה איננה אטרקציה רק לישראלים אלא לתיירים מערביים בכלל. גם בקרבם, כך אני עתיד לגלות במהלך השבועות הקרובים, קיים אחוז בלתי מבוטל של יהודים.
הכפר עצמו הוא שילוב משונה של חדש וישן. צריפי העץ בהם מתגוררים התושבים המקומיים טובלים בינות לעצי המנגו ושדות אורז. נחלי מים ותעלות השקיה מתעקלים בינות לכבישי עפר, כאשר תרנגולים ועיזים תורמים את חלקם לאנדרלמוסיה העליזה.
אני ישראלי והדבר ניכר באופן שבו אני מתבונן בימים הראשונים מוכה התפעלות בכמויות המים הזורמים כאן בחופשיות מבלי שאיש לכאורה ייתן על כך את הדעת.
המקומיים מבטיחים לי שעוד לא ראיתי כלום. בעונת המונסון, כך הם שחים באוזניי באנגלית המוזרה שההודים מחבבים, יורדים כאן גשמי זעף בלתי פוסקים שעשויים להימשך ברציפות ימים ושבועות. הנחלים הקטנים הופכים אז לנהרות בוץ שוצפים העולים על גדותיהם וסוחפים את כל הנקרה בדרכם, כולל אפילו תיירים נושאי דרכונים זרים. זו מן הסתם הסיבה לכך שמרבית התיירים נוטים להעלם מהאזור עם התקרב המונסון.
אני מוצא את הכתובת שרשם לי קודמי בתפקיד ומניח את חפציי על רצפת חמר מצוחצחת. ברוכים הבאים לבית. אני צמא אבל לא מהין לשתות ממימי הבאר החורקים מאחורי הבית. על פי הערכות שקראתי קרוב למיליון הודים מתים בכל שנה מחמת המים המזוהמים והאוויר המורעל. זו ההסבר לפופולריות העצומה של המשקה המקומי המתחרה בקוקה קולה. הטעם אולי זוועתי, אבל המים העוברים תהליכי פיקוח ממשלתיים לפחות נקיים.
עוד לא הספקתי להתארגן וכבר נפוצה בקרב קהילת הישראלים הידיעה על הגעתו המשמחת של החב"דניק החדש. אני משאיר את סידור הבית בידיה של קונדה, מנהלת הבית, ויוצא לערוך היכרות עם אוכלוסיית היעד.
האינקוויזיציה של הודו
גואה היא בועה יוצאת דופן בנוף ההודי בעיקר בזכות ההיסטוריה המיוחדת שלה. זוהי המדינה הקטנה ביותר בהודו אך גם אחת האמידות בה. בשנת 1510 נכבשה המדינה בידי הפורטוגזים, שהקימו בה מושבת סחר משגשגת. מכאן זרמו לאירופה תבלינים יקרי ערך שהפכו את פורטוגל למשך זמן מה לאחת המדינות העשירות באירופה.
הזמנים חלפו מזמן. בשנת 1961 כבש הצבא ההודי את גואה ובכך שם קץ לאחת המושבות הפורטוגזיות הוותיקות ביותר. בימים אלה פינה סחר התבלינים את מקומו לסחר תיירים שנוהרים לכאן בעיקר בשתי תקופות. בחורף תורם של התיירים המערביים לבקר, ובקיץ בא תורם של ההודים. ההבדל בין העונות אינו מתבטא בטמפרטורה היציבה שנעה בסביבות 25-30 מעלות בכל ימות השנה אלא בכמות המשקעים. החורף יבש יחסית ועל כן עונה זו מושכת את האירופאים, שאינם מורגלים לממטרי המונסון. בקיץ מתחילים גשמי הזעף ואז בא תורם של ההודים שלא מפחדים להירטב.
תוך כדי שיטוטי בגואה אני מתוודע גם לעבר היהודי הכמעט בלתי מוכר של האזור. מעטים יודעים כי בגואה פעלה אינקוויזיציה פורטוגזית שנודעה באכזריותה חסרת העכבות.
לפי הרישומים שהשתמרו עד היום בעיר הנמל הגדולה במדינה הנושאת את שמו של הספן הפורטוגזי המפורסם וסקו דה גמא, לא פחות מ-16 אלף בני אדם נחקרו במרתפי העינויים הידועים לשמצה של האינקוויזיציה בגואה, ביניהם מספר בלתי מבוטל של יהודים אנוסים שברחו מאירופה מתוך אמונה שגויה כי יד האינקוויזיציה לא תשיג אותם בהודו הרחוקה. לפי הרישומים, כ-70 מתוכם הוצאו להורג בטקסי אטו-דה-פה אכזריים שנפסקו סופית רק בשנת 1810.
חרף מאמציי אינני מצליח לברר כמה מהם היו יהודים או היכן נקברו. אני מסתפק באמירת פרק תהילים לעילוי נשמתם של הקרבנות היהודים יהיו אשר יהיו ויוצא לחפש את צאצאיהם, הנשמות היהודיות האבודות של ימינו.
בחסות נשמות אבודות
עד מהרה מתחוורים לי כמה דברים בסיסיים אודות אנג'ונה. יש למשל את תחנת המשטרה המקומית שהוקמה במקרה בדיוק בסמוך לריכוז התיירים הגדול. מה שאומר, לא הרחק מבית חב"ד שבו אני פועל. המשטרה אחראית על החוק והסדר אך עם הזמן אני מגלה שחלק ניכר מפעילותה קשור לעסקים המשגשגים עם עולם הפשע המקומי.
ואם כבר בעולם הפשע עסקינן אי אפשר בלי להזכיר את הנציגות הישראלית המכובדת בעולם התחתון של גואה – אלו הם יעקב ורוברט (השמות המקוריים שמורים במערכת).
ההיכרות שלי עם יעקב מתחילה ברגל שמאל. יום אחד בשובי רכוב על אופנוע ממסע קניות בעיר מדווחים לי על אורח בלתי קרוא שנחת בבית הכנסת בהעדרי. מדובר בבחור אימתני, אחד מבריוני הפשע המקומיים, שהתפרץ למקום יחד עם כנופית 'טראבל מייקרים' ששומר נפשו יעמיד כמה רחובות בינו לבינם. האם באו לגבות דמי חסות? לא, הם באו לחפש עשירי למניין עבור הקדיש שיעקב ביקש לומר לכבוד היארצייט של אימו המנוחה.
מסתבר שהעבריינים של גואה מלאים במצוות כרימון יד או לפחות משתוקקים להיות כאלה. הקדיש שלא נאמר על האימא של יעקב כמעט גורם לו להעמיד אותי על הכוונת. בחסדי שמים אני מצליח לגייס את כל שיירי הכריזמה שלי כדי לשכנע אותו לוותר ולתת לי צ'אנס נוסף.
בהמשך עולים היחסים בינינו על פסים תקינים יותר. יעקב עדיין מתחמק ממני בכל פעם שאני מבקש ממנו להניח תפילין, אבל יש דברים שהוא לא מוותר עליהם. הבדלה, למשל. יהיה אשר יהיה, יעקב מתייצב כמעט בכל מוצאי שבת ומבדיל על הכוס.
יש לו אפילו בקבוק יין מיוחד עבור ההבדלה ששלח לו הרב גבי הולצברג הי"ד, שאותו הוא מחביא במקום סתר כדי שאשתו הגויה לא תיגע בו ותנסך אותו. למה דווקא הבדלה? אולי משום שנשמתו משתוקקת אחר משהו שיבדיל בינו לבין הגויים בתוכם הוא חי.
ועוד לא הצגתי את 'הגיבור' השני שלנו, הלוא הוא רוברט, בחור ישראלי שאימץ כינוי מקומי והפך לאחד הברנשים המפחידים בגואה. אצלו דווקא זכיתי לדריסת רגל בזכות החלה הטרייה שאני מקפיד להביא לו בכל יום שישי. שלח חלתך על פני גואה כי ברוב ימים תמצאנה.
האם ייצא משהו חיובי אי פעם משני הברנשים הללו? אינני יודע. אבל אותי לימדו שאסור לוותר על אף נשמה. בינתיים אני מתרחק מעיסוקיהם האפלים של שני אלה אבל נעזר בחסותם כאשר עבריינים מקומיים מנסים להפריע לפעילות שלנו.
השיבה מהודו
לצד כל הטיפוסים הללו יש כמובן את התרמילאים הישראלים השגרתיים. הללו מבקרים בבית חב"ד, בפרט בימי שבת כאשר כולנו סועדים סביב סיר הטשולנט הגדול. מסתבר שהפפריקה הישראלית זוכה לטעם מיוחד אחרי שעברה את דרכים החתחתים בין ירדן לסעודיה. "טאייערע ברידער!" אחים יקרים – אני קורא להם, ואנחנו פוצחים בריקוד חסידי בעוד גלי הים הכהים מרטיבים את חולות גואה לאור הירח.
יש גם מקרים שבהם אני עומד פעור פה מול גדלותה של הנשמה היהודית. קחו לדוגמה את נועם, ילד יהודי שאימו התגלגלה איכשהו לגואה והיא מבקשת ממני לתת לבנה חינוך יהודי כלשהו. קשה לסרב לבקשה תמימה כזאת הגם שאין לי חיידר לשלוח אליו את נועם.
אין הרבה ילדים יהודים בחוף המערבי של הודו, אבל יש גם את המקרה של סמואל. אביו של סמואל הוא גוי בעוד אימו יהודיה. בין השתיים מתנהלת התגוששות על עתידו של הילד. סמואל מתעקש ללבוש טלית קטן ורוצה ללמוד תורה. אביו מקפיד לקרוע לו את הציצית בכל יום אבל סמואל לא מתייאש. מנין מקבל ילד יהודי שחי בפינה נידחת בהודו תעצומות נפש שכאלה? אין לי אלא לעמוד מוכה השתאות.
יום אחד הזמנו משלוח גדול במיוחד של עופות כשרים למהדרין שכן יש לנו אירוע חגיגי שספק אם גואה ראתה מימיה – הכנסת ספר תורה.
את ספר התורה תרם יהודי אמריקאי בעקבות מעשה שהיה. הלה שמע על מסירות נפשם של הפעילים והשלוחים העובדים עם התרמילאים במקום. בהיותו חשוך ילדים הוא נשא תפילה לריבונו של עולם: "תן לי פרי בטן ואני אעזור להשיב את ילדיך הביתה לצור מחצבתם".
התפילה התקבלה. הילד המיוחל נולד ועתה הגיע תורו של אביו לקיים את חלקו בהסכם. אנחנו מארגנים הכנסת ספר תורה כדת וכדין. מכינים סעודה כהלכתה (כפי שאתם רואים, לא הפרזתי כשתיארתי לעיל את הקשר המובהק לעיתים בין אוכל להתעלות רוחנית...), את החופה אנחנו מכינים מטלית הפרוסה בין ארבעה קני במבוק – דבר שנותן למעמד נופך מקומי.
אני מבקש גם לארגן רכב שילווה את התהלוכה בצלילי מוזיקה, אבל כיצד נשיג רכב כזה? את הבעיה פותר עבורנו יעקב, שמשאיל את הג'יפ שלו לאירוע. אכן, גם היהודי שיורד לדיוטה התחתונה רוצה להיות חלק מהכנסת ספר התורה.
את השגרה בגואה מפירים מפעם לפעם אירועים שניתן לראות בהם בעליל את יד ההשגחה. בבוקר שבת אחד אני מתעורר לשמע זעקות שבר של תרמילאי ישראלי. הלה מגיע לבית חב"ד כשהוא שבור ורצוץ. מסתבר שמאן דהו העלים את הארנק בו החזיק את כספי חסכונותיו שאגר במשך שנה ארוכה לצורך המסע להודו.
מרוב צער הוא כמעט יוצא מדעתו. הוא מבקש ממני להתלוות אליו לתחנת המשטרה הסמוכה, אולי ההכרות שלי עם השוטרים תקדם את ענייניו. אני מסביר לו שאין מחללים את השבת עבור כסף אבל מציע לו הצעה הפוכה. הוא ישמור על השבת הזאת ואולי בזכות כך יראה סייעתא דשמיא מיוחדת.
השעות חולפות ואני רואה כיצד הצעיר התל אביבי עושה מאמץ להתגבר על עצמו, לא לחשוב על הכסף שאבד, ולשקוע כל כולו באווירת השבת. אני מתפלל לה' שלא אאכזב את הבחור. לאחר ששלושה כוכבים מבליחים בשמי הלילה של גואה ולאחר הבדלה אנחנו ניגשים לתחנת המשטרה.
ביני לבין עצמי אני חושב שזהו בזבוז זמן. שוטרי גואה, עם כל הכבוד, לא ידועים ביעילותם המופלגת. אלא שהפעם צפויה לי הפתעה. השוטרים יוצאים בהולים לאכסניה בה התארח הבחור ועד מהרה שבים עם חשוד. כמה טלטלות בשיטה שספק אם בג"ץ היה מאשר והארנק האבוד נופל מתוך בגדיו של העציר. אני והתרמילאי מתחבקים בהתרגשות. זכות שמירת השבת עמדה לנו!
בשלב מסוים אני מבין שמיציתי את שהותי בגואה. זה קורה אחרי שאני ניצל בדרך נס מסכין ענקית לחיתוך דגים ובפרט מהאדם שאחז בסכין זו. את פרטי המעשה הדרמטי אשאיר לפרק אחר. אני מפקיד את השליחות בידי ממלא מקומי, אורז את מעט חפציי ומעמיס הכול על ריקשה מקרטעת, משאיר מאחור את ארץ הנשמות האבודות ואת החופים הקסומים של גואה שהשקיעות שלהם, כך מספרים, הן היפות ביותר בכל העולם.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
