ר' נתן לייב גינזצברג ז"ל, כיהן למעלה מארבעים שנה גבאי בית הכנסת במסירה ובנתינה שלא ניתן לתאר. במהלך שנות חייו, שאיפת חייו של ר' נתן לייב ז"ל, היה שסיפור השואה האיומה אותה חווה ולמעשה היה שריד יחיד לכל משפחתו, יצא לאור העולם בבחינת "למען ידעו הדור האחרון".

סיפורו של ר' נתן לייב, אינו רק סיפור על השואה, אלא סיפורו של עלם צעיר שעובר במשך שש שנים את שנות האימה האיומות ואמונתו אינה נפגמת חלילה, מסר את נפשו לקיום התורה והמצוות במהלך שנות המלחמה, ולאחר שזכה לחונן את עפר ארץ הקודש, ראה כמשימת חייו לבנות את חייו מחדש והקמת דור ישרים מבורך כנקמה הגדולה בצוררים ימח שמם וזכרם.

כל מכריו של ר' נתן לייב מעידים כי היה אחת מהדמויות הנדירות והמופלאות שזכה דורנו לאחר השואה. איש חסד מופלא כמי שסייע לאלפים רבים בחסד ובצדקה בהיותו עובד בביטוח הלאומי, איש של תורה וקדושה ועוסק בצרכי ציבור לשם שמיים.
זכה ר' נתן לייב ששאיפת חייו, שהדור האחרון יידע את סיפור חייו, שהספר בהשגחה פרטית יוצא לאור בדיוק ליום ה'שלושים' לפטירתו, כאשר מכון 'גנזך קידוש ה'' בבני ברק פרס את חסותו על הספר שיוצא מטעמו.

34 פרקי הספר מעבירים לקורא את אחד הסיפורים שהם בבחינת "והחי יתן אל ליבו", ספר שכולו הוראות בעבודת ה' לדור הצעיר, ובבחינת זכור את אשר עשה לך עמלק.. לא תשכח.

להלן מספר סיפורים מתוך הספר "תפילת אם – השואה באמונה שלימה", כפי שסיפר ר' נתן לייב גינצברג ז"ל.

השואה פורצת

"טרנוב. קיץ 1939. קולות המלחמה קרבים, אך החיים ממשיכים כדרכם, בנתיים. האדישות לצחצוח החרבות מעבר לגבול הייתה כה רבה, עד כדי כך שבתקופת החופש יצאנו לנפוש במחנות הקיץ השונים.

"בחלקו הראשון של חודש אלול הופיעה לפתע האות הלא רשמית לפריצת המלחמה. כשבוע לפני פלישתם של הנאצים ימ"ש לתוככי פולין, ביצעו הגרמנים עשרות פעולות חבלה ברחבי המדינה, על מנת להרתיע ולהזהיר מפני הבאות...

"ביום שישי, 1 בספטמבר 39, י"ז באלול תרצ"ט פרצה המלחמה. יומיים קודם לכן נערך גיוס המוני לצבא הפולני, וצעירים רבים הצטרפו לשורות הצבא. אולם הקרב היה מוכרע עוד בתחילה, הן מחמת צבאה האדיר של גרמניה וכלי המלחמה המתקדמים לעומת צבא פולין שהיה מצויד בתחמושת פרימיטבית ומיושנת.

"בשש בבוקר נשמעה אזעקה בעיר, בתחילה התושבים לא ידעו האם זהו ניסוי ואזעקת-שווא, או שמא זו אזעקת אמת ופרצה המלחמה. היה זה סוף החופש הגדול וחלק גדול מהילדים עוד היו במקומות נופש, באותו יום עמדנו להתחיל את הלימודים בבית הספר. הכל נגדע, החיים נעצרו,

ולמוות לא נתנני

"מיליוני פליטים נסו על נפשם ממערב פולין מזרחה, ובמשך השבוע הראשון של תחילת המלחמה עברו דרך העיר מיליוני פליטים. בין הפליטים בלטו כמובן היהודים, אך גם פולנים המתנגדים לנאציזם נסו מזרחה מחשש לחייהם, אלה היו בעיקר אנשי-רוח ואינטלקטואלים, סוציאליסטים קומוניסטים.

"כיוון הנסיעה היה לעבר ערי מזרח פולין הרחוקים יותר משדה המלחמה וסמוכים לרוסיה. משם, קיוו הפליטים, יוכלו להגניב את הגבול ולהימלט לרוסיה. טרנוב עמדה על אם הדרך, ודרכה עברו רוב הפליטים מזרחה.

"בעיצומו של יום שבת-קודש נסעו בשדרה המרכזית מספר אוטובוסים מלאים ביהודים דתיים... הבנו שכעת זה מצב של פיקוח נפשות ממש...

"הסתכלתי על הפליטים הנמלטים על נפשם, ולא ידעתי אם לרחם עליהם או שמא הם במצב טוב ממני, שהרי הם בורחים מזרחה ואני נותר מאחור... לנגד עיניי נגלו מחזות שבמצבים אחרים אולי היו מעלות חיוך, אך לא במצב רציני שכזה... באחד מהימים הללו ראיתי שני פליטים צעירים מובילים עגלת תינוק לכיוון מזרח. לתדהמתי גיליתי שבתוך העגלה אין תינוק... הסבתא שלהם ישבה שם...

מהחדשות שקראנו בעיתונים הבנו שהמצב לא טוב, והגרמנים מתקדמים בצעדי ענק גם לכיווננו. גם מתושבי טרנוב יש שנסו על נפשם ועזבו את העיר, אולם רוב היהודים נותרו במקום, וכך גם אנו.

אל הנער הזה התפללתי...

"יומיים לפני יום הדין ה'תש"ג. כרוח סערה התפשטה השמועה המרה מפי האנשים שגרו בגבולות הגטו כי משמרות כבדים של אנשי משטרה ואס.אס. מזוינים בנשק קל וכבד תופסים עמדות מסביב לגטו לבל יימלט איש. בגטו לא ישנים עוד, בהלה איומה אוחזת בכל. לכולם היה ברור שאקציה נוספת ואכזרית מתרגשת ובאה על הגטו המוכה.

"בשעות הבקר המוקדמות נרדמו הילדים, אולם המבוגרים החלו באמירת ה"סליחות". ישבתי בקרבת אמי היקרה, הממלמלת תוך בכי קורע לב ודמעותיה מרטיבות את ספר הסליחות שבידיה. עמדתי ממש לידה והצלחתי לקלוט קטעים מתפילתה הנאמרת בהתלהבות עילאית.

"אמא עוצמת את עיניה ושפתותיה דובבות תפילה חרישית, היא מתחננת ומבקשת רחמים: "אבינו שבשמים... ידוע לי כי אנחנו בסכנה גדולה. מי יודע מה יעלה בגורלנו. אם נגזר עליי, אני מוכנה למות על קידוש השם... אבל מתחננת אני, השאר לפחות שריד ממשפחתי ומילדיי, שיישאר לפחות זכר כלשהו מאתנו...". וכך דובבו שפתותיה הקדושות והטהורות את התחינה האחרונה ששמעתי מפיה, ולא אוכל לעולם לשכוח את תפילתה, "תפילת האם", שנאמרה בתמימות ומתוך אמונה שלמה כי הנה הגיעה עת רצון ותפילתה תתמלא.

שמירת שבת בגטו

"בשבתות יצאנו לעבודה אך למעשה לא עבדנו בכדי לא לחלל את השבת. בדרך כלל הגרמנים לא הופיעו אצלנו בשבת, כך שיכלנו להתבטל ממלאכה, כמו-כן התפללנו תפילות שבת. עבדנו בקצה של חצר ארוכה, וכשהבחנו שבפתח החצר מופיע גרמני חזרנו מיד לעיסוקנו.

"מקרה מסוכן אירע לי באחת השבתות. כשהגעתי לעבודה בשבת בבוקר, התפללתי תיכף את תפילות יום שבת-קודש, לאחר-מכן חשתי בעייפות והחלטתי לנוח מעט. בחצר עמדו ארונות לרוב, סמוכים זה לזה. נכנסתי לארון ושקעתי בשינת שבת עמוקה...

"בעשר בבוקר הגיעה לפתע ביקורת של קצינים גרמניים, אולם אני הייתי שקוע בשינה עמוקה .לפתע נפתח הארון ואני רואה מולי קבוצת קצינים גרמנים... החוורתי כסיד... למזלי הרב, שוטר יהודי הממונה עלינו עמד יחד איתם, ובסכנו את עצמו אמר להם: בחור זה לא הרגיש בטוב, ונתתי לו אישור לנוח כאן... הגרמנים קיבלו את דבריו, והמשיכו לדרכם. שוב ניצלתי...

מניין והצלת ספר תורה בגטו

"אט אט החלו ההגבלות והגזירות על התושבים היהודים, הוצא צו שעל היהודים להתייצב לעבודות כפיה, עבודות במחנה צבא או עבודות אחרות בניקיון הרחובות וכדומה. ברוב הפעמים הם לא חיכו ליהודים שיבואו להתנדב במשרדים, אלא הם חטפו כל מי שנקלע בדרכם , צעירים ומבוגרים כאחד, הם לקחו אפילו נשים. לא היה אצלם כל הבדל בין איש למשנהו . גם אני נחטפתי כמה פעמים לטאטא את הרחובות.
"במסגרת עבודות וחטיפות אלו ערכו הגרמנים התעללויות ביהודים עטורי זקן ופיאות. הם גזזו את זקנם והכו אותם, היה זה בעיקר באיזור היהודי שהיה רחוק מביתנו, כך שלא ראיתי זאת במו עיניי.

"טרנוב היתה העיר הראשונה בפולין בה פקדו הנאצים על גזירת ענידת הטלאי-הצהוב. על החנויות בבעלות יהודית הוטלה גזירה נוספת, היה עליהם לסמן על חזית החנות סימן של מגן-דוד. אלו היו אותות-קלון שהגרמנים הוסיפו לעם היהודי מיום ליום.

"היה זה שבוע לפני ראש השנה, בתי הכנסת היו ריקים ושוממים. אנשים פחדו ללכת אל בתי-הכנסת לתפילות, לאחר שגונבו שמועות שהגרמנים שרפו בתי-כנסיות על מתפלליהם. מכאן ואילך לא התקיימו מניינים רשמיים בבתי הכנסת,אך פה ושם ערכו תפילות בבתים פרטיים.

"בבנין שלנו דרו קצת יותר מעשרה דיירים יהודים, טיכסנו עצה אודות המצב הקשה והחלטנו שנארגן מניין לתפילה בתוך הבנין. מנין אנשים היה לנו, אך ספר אין בנמצא. לאחר מחשבה ודיונים הוחלט שלא ייתכן שלא יהיה ספר-תורה במנין, עלינו להביא ספר-תורה מאחד מבתי הכנסת, ויהי מה!

"וכאן נידונה השאלה המעשית, איך מוציאים ספר תורה ומביאים לבנין?, הסכנה הרי גדולה מאוד, הגרמנים ועושי-דברם שרצו בכל פינה, וכשיראו יהודי הולך עם ספר-תורה דמו בראשו. הברירה היחידה היתה לשלוח מישהו שחזותו לא מסגירה את עובדת היותו יהודי, אדם הנראה כפולני. כך יש סיכוי שלא יחשדו ולא יבדקו, והכל יעבור בשלום.

"היות שאני עניתי לדרישות, בהיותי בלונדיני עם עיניים כחולות, הטילו עלי את המשימה המיוחדת הזאת. זו היתה משימה קשה ומסוכנת מאד, היה נדרש אומץ רב לבצע אותה. התוכנית היתה להיכנס אל אחד מבתי הכנסת, דבר מסוכן בפני עצמו, ומשם להוציא ספר תורה ולהבריח אותו בתוך מזוודה אל הבניין שלנו.

"וכך, מתוך חששות גדולים ואמונה גדולה עוד יותר, יצאתי מהבית כשבידיי מזוודה גדולה, בהלכי ברחוב עבר לפניי רכב צבאי כשבתוכו חיילים בתוכה... הלב פעם בחוזקה, למזלי הם המשיכו לדרכם ולא נטפלו אליי.

"עליתי לבית הכנסת בהיחבא והוצאתי את הספר תורה הכי קטן שהיה בארון הקודש, בחרדת קודש הכנסתי אותו בעדינות אל תוך המזוודה שהבאתי איתי.

"בדרך חזרה הביתה עברתי ליד חיילים גרמניים שהיו ברחוב, בנס אף אחד לא חשד בנער הצועד עם מזוודה, ואחרי דקות מספר כבר הייתי בבית. הדיירים המתינו בדריכות, כשנכנסתי וראו שהכל בסדר פרצה אנחת-רווחה מפי כולם. השמחה בבנין היתה גדולה, יש לנו ספר-תורה!

"מנין זה התקיים בזכות ספר התורה שהבאתי במשך כמעט שנתיים ימים!, בשבתות וחגים התפללנו, כשאחד מאיתנו שמר מחוץ לבנין, שלא נופתע מאורחים בלתי רצויים.
"נזהרנו לא להתפלל בקול רם, כי בקומת הקרקע של הבנין היתה מסעדה ובית קפה, לשם באו חיילים גרמנים לאכול ולשתות, היה עלינו להזהר שלא ישמעו ויחשדו שיש כאן בית-כנסת פעיל.

ככה חוויתי על בשרי מהי מסירות-נפש על ספר-תורה...

גמילות חסד מול מטבח ה'יודנראט'

"באחד מהבונקרים התחבאה משפחה שאותה הכרתי. היו שם שני גברים, סבתא מבוגרת, ונשים עם ילדים. מקום המסתור היה בסמוך למטבח של היודנרט, זו היתה דירה ובה כמה חדרים, הדלת של פתח אחד החדרים הוסתרה עם ארון גדול. הם השאירו פתח קטן בדלת ופתח קטן בארון, ומשם יצאו הגברים בעת הצורך.

"מדי ערב סיכנתי את עצמי להביא להם אוכל, לקחתי מהמטבח שני ככרות לחם ודלי עם אוכל והנחתי את חבילת האוכל בסמוך לארון, הם לקחו את האוכל וממנו הם ניזונו עד למחרת. כך נהגתי לעשות במשך כמה שבועות.

"יום אחד גילו הגרמנים את מקום המסתור ותפסו את כל מי שבתוכו, חוץ משני אחים צעירים מהמשפחה שבאותה עת היו יחד עמנו, מחוץ לבונקר. הנשים והילדים נלקחו למרתף, ולמחרת היו אמורים להוציאם להורג. שני האחים לא היו מסוגלים להיפרד מבני משפחתם, ויחד הם החליטו להצטרף אליהם...

"ניסיתי בכל כוחי להניא את השניים מהמעשה, אשר אחריו אין דרך חזרה... התחננתי אליהם שלא יצטרפו למשפחותיהם, אל המוות... שעות רבות הפצרתי בהם שיישארו עימנו, וכך לפחות הם יישארו בחיים... אך, לצערי, נסיונות השכנוע כשלו והם לא שמעו לדבריי... נראה שהקשר למשפחתם היה כה חזק, עד שאפילו המוות לא יכל לנתקו... הם הצטרפו למשפחתם, ולמחרת נהרגו כולם על קידוש השם...

קבורה יהודית בגטו

"אנשים שמתו או נהרגו באותו הזמן לא זכו להיקבר בקבורה יהודית, אלא הם רוכזו יחד ושרפו את גופותיהם. זכיתי באותה תקופה להביא אישה לקבורה בקבר ישראל. היה זה מבצע מתוחכם ורווי סכנות, אך עמדנו בו בגבורה:

"באחד הימים מסרו לי ולחבריי שבמרתף מסוים נפטרה אישה מבוגרת. בבונקר שהו כמה משפחות והגופה עלולה להזיק לבריאותם הרעועה בלאו הכי. החלטנו, כי יש להוציא אותה משם. אך כיצד?... הפתח צר ביותר, ורוחבו כ חצי מטר... ולאן נעביר אותה?...

"אני, יחד עם בחור נוסף, לקחנו על עצמנו את התפקיד המורכב וישבנו לטכס עצה ולתכנן את צעדנו. ניסינו לחשוב על רעיון יצירתי שעל-ידו תבוא האישה לקבורה יהודית בבית-הקברות. לאחר דיון ממושך הועלה רעיון מוצלח: מאז האקציה האחרונה בה נשלחו כל יושבי הגטו, עברו כל יום לנקות ולטהר עוד בית ועוד בנין, לאחר-מכן הוחתם הבית ונאסרה הכניסה אליו.

"תכננו להעביר את האישה מהמרתף בו היא נמצאת אל דירה שעדיין לא ניקו אותה, וכך כשימצאו בדירה גופה אחת בודדת היא תטופל כדבעי.

"הבאנו איתנו עגלה ובה הנחנו ארון תמים למראה, עצרנו בסמוך לבית שבו שכן המרתף. נכנסנו למרתף ועטפנו את האשה בסדין, בזהירות מרבית הוצאנו אותה מהמרתף. המשפחות שהיו במרתף סייעו לנו בהוצאת-המת, והודו לנו בחום רב.
"לאחר-מכן הכנסנו אותה לתוך הארון, ויצאנו מהבית. הובלנו את העגלה, עד שראינו דירה המתאימה לצרכינו, לאחר שהעפנו מבטים לכל הכיוונים ונוכחנו שהשטח ריק הכנסנו את הנפטרת והנחנו אותה בסלון הדירה.

"ואכן, מאוחר יותר נודע לנו שכשנכנסו לדירה מצאו את הנפטרת, והביאוה לקבר ישראל... נקל לתאר את הסיפוק שבו התמלאנו, בשעה שנודע לנו שהמשימה הושלמה...

קבורה עם אדמה מארץ ישראל בגטו

שבועות מספר לפני שהגטו נסגר סופית, מצאתי באחת הדירות שקית ובה אדמת ארץ-הקודש (בתמורה לתרומה שניתנה לכוללים בארץ-הקודש, שלחו הכוללים לתורמים – שקית, ובה אדמת ארץ-הקודש), מיהרתי להכניס את השקית לכיסי ובסוף היום הנחתי אותה במקום שמור.

כעבור זמן-מה נפטר יהודי בשם ציטרונמבום, הוא חלה ומת במיתה טבעית. ניגשתי עם השקית לאנשי החברה קדישא, נתתי להם את השקית ואמרתי: הנה לכם השקית, קברו את היהודי הזה עם אדמת ארץ ישראל...

זו היתה הקבורה של הנפטר האחרון בגטו... אחריו כבר לא נקבר עוד מישהו...
היהודי הזה זכה להקבר עם אדמת ארץ ישראל...

מסירות נפש לקדושת השבת וכשרות

"בכ"א באייר תש"ה, יום השחרור ממחנה גונסקירכן באוסטריה. בחסדי ה' שרדתי מן התופת, יחיד מכל משפחתי. אנו, הניצולים, היינו חולים וחלשים, בודדים ועזובים.

"רבים החלו לחזור לארצות מוצאם, בתקווה לפגוש בני-משפחה או להשיב לעצמם רכוש אבוד. היו שביקשו להגיע לאמריקה, 'ארץ החלומות'. בליבי בערה שאיפה להגיע לארץ-ישראל.

"לא קלה הייתה הדרך. יצאתי מהמחנה חולה וחלוש, ונזקקתי לאשפוז של כמה שבועות בבית-מרפא מקומי. כשהתאוששתי מעט יצאתי לזלצבורג, שם היה מחנה-פליטים. ממנו המשכתי לאיטליה, ברכבת עמוסת חיילים איטלקים, ששבו לבתיהם משדה-הקרב.

כעבור כמה שבועות הגענו לרומא. כבר הגיעו ימי החגים (תש"ו), וזו הייתה הפעם הראשונה, מאז פרוץ המלחמה, שזכיתי להשתתף בתפילות ראש-השנה ויום-הכיפורים בבית-כנסת.

"ארץ-ישראל עדיין הייתה רחוקה. את חודשי החורף עשינו בסנטה, שבדרום המדינה. שם גם חגגנו את ליל-הסדר ואף זכינו לביקורי אישים חשובים, ובהם הרב יצחק-אייזיק הרצוג, הרב הראשי לארץ-ישראל, והרב בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי-אגודת-ישראל, והם עודדו אותנו בחום לעלות לארץ.

"מיד אחרי חג-הפסח נרשמתי לעלייה. נשלחתי עם כמאה צעירים למחנה-הכשרה. רוב בני הקבוצה לא שמרו תורה ומצוות, ואני וחבריי נאלצנו להתעקש על מטבח כשר במחנה.

"בחודש מנחם-אב התחלנו סוף-סוף במסע לארץ-ישראל. במוצאי שבת חזון עלינו על משאיות של 'הבריחה', והובאנו למחנה קררה. לאחר כמה ימים הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של כשמונים בחורים שומרי מצוות, בהנהגתו של ר' לייבל קוטנר זצ"ל חסיד גור שאיבד את משפחתו בשואה.

"יצאנו לדרכנו באישון ליל, בסירות קטנות, והן הובילו אותנו לעומק הים. שם טיפסנו בסולמות-חבלים על אוניית 'ארבע חירויות', שהפליגה ארצה. הנסיעה באנייה הייתה קשה ומתישה. שנים-עשר יום ארכה הדרך; יותר מאלף בני-אדם על אנייה שנועדה לכמאתיים איש בלבד.

"כשהגענו למרחק של כעשרה ק"מ מתל-אביב, כבר המתינו לנו האנגלים. כמה עשרות בחורים נועזים קפצו למים. את רובם לכדו האנגלים (שניים מהם הצליחו לשחות לחוף ושניים אחרים טבעו). החל "קרב" בינינו לבין האנגלים. אנחנו השלכנו עליהם קופסאות שימורים ושאר חפצים והם התיזו עלינו זרנוקי מים. כצפוי, האנגלים גברו והועלינו על אנייה צבאית שהפליגה לקפריסין. לא אשכח את הבכיות הנוראות, כשחופי הארץ התרחקו והלכו מעינינו.

בקפריסין נכלאנו ב'מחנה 60', תחת עינם הפקוחה של האנגלים. גם שם הקים ר' לייבל קוטנר, עם קבוצת מונהגיו, בית-כנסת ובית-מדרש, עם תפילות כסדרן ושיעורי תורה לרוב.

מדי חודש שחררו האנגלים כשבע-מאות וחמישים איש, במסגרת כאלף וחמש-מאות הסרטיפיקטים שאישרו ליהודים. גם תורנו הגיע.

"ביום שישי י"ז בשבט (תש"ז) עלינו על האנייה בדרכנו לארץ-ישראל. השמחה הייתה עצומה. באונייה קיימנו את תפילת ליל-שבת וסעודת שבת חגיגית מתוך התרוממות-נפש עילאית.

"בשעה עשר של בוקר שבת-קודש פרשת יתרו נכנסנו לנמל חיפה. נוסעי האנייה מיהרו לרדת ממנה, אולם המנהיג שלנו, ר' לייבל, קם והודיע כי הירידה מהאנייה כרוכה בחילול שבת, ועל-כן עלינו להישאר בה עד צאת השבת.

"האנגלים חשדו שזו תכנית סודית של מרי וחתרנות כנגדם. הם איימו עלינו ואפילו ניסו להפחיד אותנו שהאצ"ל והלח"י עלולים למקש את האנייה (בהיותה אניית צבא אנגלית) ולפוצצה, אולם אנחנו עמדנו על שלנו. "כשיופיעו שלושה כוכבים ברקיע, נרד מן האונייה", הבטיח להם ר' לייבל.

"ואמנם כך היה. נשארנו על האנייה, סעדנו עליה סעודת שבת, למדנו ושרנו זמירות. אחר-כך התפללנו מנחה, אכלנו 'סעודה שלישית' והתפללנו ערבית. אפילו 'הבדלה' עוד הספקנו לעשות על האנייה, ומיד אחר-כך ירדנו ממנה. מהאנייה הובלנו בשיירה - טנק מלפנים וטנק מאחור! - אל מחנה-המעצר בעתלית. שחרורנו הסופי היה רק כעבור חודש, בכ"ד באדר (תש"ז).

"המעשה קידש שם שמים ברבים והרים את קרן השבת בקרב הציבור הרחב.