בנימין ליפקין, אהרן קליגר
צילום: אליהו לוי, ארכיון 'כפר חב"ד'

יותר מארבעים שנים הוא היה שם. בקודש פנימה. מזכיר - זה היה הכינוי הרשמי שלו. תארו הרחב יותר היה 'חבר המזכירות'. בפועל היה המוליך והמביא. האיש שדמותו נראית תדיר כל אימת שנראית דמות רבו, כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.

תמיד היה מהקרובים ביותר. בשעת התפילות ניצב על הבימה המוגבהת, קרוב למקום מושבו של הרבי. כל אימת שהרבי נראה או נלכד בעדשת המצלמה צועד, נשקפה דמותו כמציץ מאחור, צועד ראשון בעקבות הרבי. לעתים היה הוא צועד מלפנים, כמפלס נתיב דרך בין המון האדם. במעמדים הרבים של חלוקת השטרות לצדקה בימי ראשון, ניצב דרוך משמאל. מקרב את השטרות לאצבעותיו של הרבי. אגב כך, מאיץ בעוברים והשבים וממרפק את המשתהים יתר על המידה. בתוך כך, מציג בפני הרבי אישים שונים, מליץ בינם לבין הרבי.

הרה"ח ר' יהודה לייב גרונר, הקרוי בפי המוני חסידים בעולם כולו בכינוי הפשוט 'ר' לֵייבְּל', אוגר בזיכרונו אלפי שעות בהן היה לבדו עם הרבי, בתוך היכלו הצנוע. עיניו ראו, אוזניו שמעו ויש אומרים כי ידו גם רשמה יומנים פרטניים שתיעדו כל יום וכל שעה שעשה בד' אמותיו של מי שאליו היו נשואות עיני מיליונים בגלובוס כולו.

מעטות אם בכלל ההזדמנויות בהן ניאות הרב גרונר לחלוק את אשר זכה לראות, לשמוע, לחוות, בפני עיתונאי. את המסרים הרבים והמאלפים להם היה עֵד, הוא מעדיף בדרך כלל לחלוק עם חסידים הצמאים לכל הגה היוצא מפיו בהתכנסויות שאליהן הוא מרחיק נדוד.

לשם כך, כדי לחזק יהודים בעבודת ה' שלהם, לעודד חסידים במורשתם, באמצעות סיפורת מאלפת מכלי ראשון – הוא מסכין, חרף גילו המופלג (81), לחצות ימים ואוקיינוסים. שהותו בכל ארץ חפץ שאליה הוא נושא פניו, קצרה ביותר. יממה או שתיים – ושוב חזרה לניו יורק. אל חדרו צר המידות, החדר ששירת אותו בהיותו הממוצע האנושי האולטימטיבי להמוני המתדפקים על דלתו של הרבי.

משל היה יונק עד עצם היום הזה את חיוניותו, את החיות הזורמת בעורקיו, מהמקום הזה שהוד טמיר, גבוה מעל גבוה, אופף אותו. שכן קדושה אינה זזה ממקומה לעולם.
באורח נדיר ניאות הרב גרונר להעניק למוסף החג של 'בקהילה' ראיון בלתי שגרתי שבמהלכו פסע יחד עמנו על פני הנקודות שהיו לאבני דרך בתולדותיה של חסידות חב"ד בדור האחרון. נקודות שהוא עצמו, על אף היותו זקן ורגיל בהן, נרגש כל אימת שכף רגלו ניצבה על מפתן כל אחת מהן.

להוציא כרך מתוך החדר

ראשונה מכול היא חזית הבניין המיתולוגי, משולש הצלעות ומשולש הספרות. דומה כי אין עוד בית מדרש בעולם היהודי כולו שחזותו בלבד מוכרת וממגנטת אליה כל רואה, דוגמת '770'.

החלון המחולק לארבעה טורים משמאל הכניסה, הוא חלון החדר ששיכן את כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש במשך עשרות שנים – מאז בואו לארה"ב בכ"ח בסיון ת"ש, עד ג' בתמוז תשנ"ד, בו עלתה בסערה נשמתו השמימה.

החלון הימני, בצלמו ובדמותו של מקבילו, הוא חלון חדרה של המזכירות. את חדר זה איישו מזכירי הרבי במרוצת השנים. מכאן יצא דברו של הרבי למוסדות וליחידים, למדינות ולמנהיגים, לחסידים ולאומה כולה.

זוכר:
"היה סדר קבוע. הרבי היה
בא לביתה של אימו הרבנית,
ששכן אף הוא ברחוב פרזידנט,
מוזג לה כוס תה, מגיש לה אותה
ויושב ומשוחח עמה איזה זמן.
מנהג קדוש זה נשמר בקנאות
על ידי הרבי מדי יום ביומו"

קומת המרתף התת קרקעית של הבית הנמשכת עד קצהו של הבית הסמוך משכנת את בית המדרש המרכזי. כאן נערכו התפילות, ההתוועדויות והמעמדים המרכזיים.

לכאורה היו ההתוועדויות הללו פומביות ובחלקן הגדול, בימי החול, אף מוקלטות, אם באודיו ואם בווידיאו. מפי הרב גרונר ביקשנו לשמוע את הכרוך בהתוועדויות הללו, מאחורי הקלעים, בדברים שהוא עצמו יכול להעיד עליהם.

רוחו של הרב גרונר נחה עליו כשהוא פותח בסיפור. "הגבאי של כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, החסיד רבי אליהו סימפסון ז"ל, נכנס פעם אל חתנו, הרבי זי"ע, ביום חמישי, ונפשו בשאלתו: בשבת יחול יום ההולדת ה-70 שלו. אולי יואיל הרבי לערוך התוועדות לכבוד יום זה. הרבי נענה ואמר: מאוחר מדי. וטעמו עמו: לפני שאני אומר מאמר חסידות, הכנתו אורכת לי עשר שעות. אינני רואה זמן פנוי לכך מעכשיו עד שבת בצהרים. כך שאיני יודע איך תוכל להיות התוועדות בשבת".

באומרו זאת מוסיף ומספר הרב גרונר: "אחד התנאים שהתנה אדמו"ר הריי"צ עם הרבי כתנאי לשידוך עם בתו, הוא להיות ער בכל ליל שבת וללמוד תורה. וכך הווה. עם זאת, הייתה הרבנית מעידה כי היא עצמה יודעת במהלך ליל שבת אם למחרת יערוך הרבי התוועדות. הסימן לכך היה שערמת הספרים שעל השולחן הייתה הולכת ומתגבהת ככל שנוקפות השעות".

"עם זאת", ממשיך הרב גרונר, "ראינו בהזדמנויות שונות כיצד נוצרים לנגד עינינו דברים ספונטניים ללא כל הכנה. בחג השבועות תשי"ג, ר' חיים נחמן קובלסקי, שהיה מגייס כספים לטובת ישיבת לייקווד אם כי היה חסיד חב"ד, הגיש לפני הרבי קערת ענק, בגודל שולחן שלם, עם פירות ביכורים מכל המינים.

"הרבי חייך ושאל מה זאת והרב קובלסקי ענה שזהו זכר לכך שבבית המקדש היו מביאים ביכורים ביום הזה. או אז ביקש הרבי מהקהל לפתוח בניגון איזה רגעים ותכף החל באמירת שיחה ארוכה אודות עניין הביכורים, בהלכה ובאגדה, שנמשכה קרוב לשעה.

"כיוצא בזה, בערב ראש חודש אלול תש"י, חודשים אחדים לאחר הסתלקות הריי"צ, נטל על עצמו החסיד ר' יוסף רובינזון משיקגו לשלם את המשכנתא של רכישת '770'. הוא גם מימן את הדפסת סדרת ספרי 'שדי חמד' אותה ערך הרבי מחדש. לכבוד זה ערך הרבי התוועדות מיוחדת. בעיצומה של ההתוועדות, כטוב לבו, ניגש ר' יוסף ואמר לרבי: אולי הרבי יגיד משהו על ה'שדי חמד'.

"בתגובה הורה לי הרבי להכניס את ר' יוסף לחדרו הקדוש ולאפשר לו לקחת כרך. 'אל תגיד לו איזה כרך לבחור', הורה הרבי. נכנסנו ור' יוסף נרגש מאוד מהמעמד הבלתי שגרתי. הוא שלף כרך אקראי ויחד חזרנו להתוועדות. הרבי ביקש מר' יוסף שהוא יפתח את הספר וכן עשה. הספר נפתח בעמוד שבו כתוב אודות ארבעת המינים שצריכים להיות 'שלכם'. הרבי הורה לנגן ניגון כלשהו ואז פתח ואמר, במשך קרוב לשעה, ביאור עמוק ומאלף שהקיף את סוגיית 'ולקחתם לכם – שלכם' מכל עבריה ועל כל מכמניה".

לא להזיז אבן אחת

אנו שואלים את הרב גרונר על תפקידו רב המשמעות והאחריות, במשך עשרות בשנים, להיות האחראי על הזוכים להיכנס ל'יחידות', שיחות פנים אל פנים בחדרו הקדוש של הרבי.

בתגובה, מותח הרב גרונר קו בין התיאורים הקודמים לזה הבא. "היה זה בשנת תשי"ד. כ"ק האדמו"ר מסדיגורא הגיע אל הרבי בלוויית איש הציבור והח"כ לימים, הרב אברהם יוסף (מוניה) שפירא. הרבי מסדיגורא שאל את הרבי משהו בהלכות ציצית. תכף פתח הרבי בציטוט מדויק של דברי הגמרא בעניין, הציג קושיה חזקה על הגמרא והחל מבאר ביאור נפלא על כך. לא ניתן היה שלא לראות את ההתפעלות שאחזה באדמו"ר ובר' מוניה עם צאתם".

כמו חוליה אחר חוליה בשרשרת של אפיזודות, נזכר הרב גרונר: "רבי ברוך מונקאטשער יצא מחדר הרבי ועמד כאן בפרוזדור באומרו לאיש שיחו בהתפעלות עצומה: 'אזא זאך האב איך קיין מאל נישט געזעהן' (כזה דבר לא ראיתי מעודי). ותכף פירט: 'שאלתי את הרבי על אחד הפסוקים. על אתר, החל הרבי להרצות בפניי את דברי החיד"א, כמו זה עתה למד זאת, וביארו באופן נפלא. דבר כזה לא ראיתי', שב ואמר".

ביקשנו לשמוע מפי הרב גרונר על החשיבות שייחס לרבי למקום הזה, '770', על כל מה שהוא מגלם. והרב גרונר השיב: "הרבי ראה בזה מקום קדוש ביותר. זה המקום בו שהה חותנו של הרבי, הרבי הריי"צ, במשך עשר שנותיו האחרונות עלי אדמות.
"החדר של הרבי הוא החדר שאותו העניק לו חותנו והוא היה יקר לו מכל יקר. הלא דבר הוא שלאחר הסתלקות הרבנית, שהה הרבי במעונו הפרטי, ברחוב פרזידנט, במשך כל שנת האבלות (למעט שבתות וחגים). אולם, עם תום שנת האבל, כאן, בחדרו של הרבי, שהה יומם ולילה. כאן אכל, כאן ישן וכאן עשה את עבודת הקודש שלו.

"הגיעו הדברים לידי כך", מגלה הרב גרונר, "שאנו, חברי המזכירות, ביקשנו להרחיב מעט את חדרו של הרבי, על מנת שיהיה נוח יותר, בהתחשב בעובדה שבחדר כה קטן הוא נמצא עשרים וארבע שעות ביממה. אולם הרבי שלל את היוזמה מכול וכול. וכה אמר בתוקף רב: 'נישט אנרירן אפילו אין שטיין פון סעווען סעווענטי'. אין להזיז ולו אבן אחת מ-770. עד כדי כך היה קדוש בעיניו המקום הזה".

לטלפן לרבנית ולהודיע לה

במרחק של שני רחובות משדרת איסטרן פארקווי, בין הרחובות ברוקלין וניו יורק, בלב רחוב פרזידנט, שוכן מעונו הפרטי של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. כאן התגוררו האדמו"ר והרבנית, הרחק מעין רואים, במשך עשרות בשנים. הפעם הראשונה בה נפתחה דלת הבית בפני המון העם הייתה בליל כ"ב בשבט תשמ"ח, בו נפטרה הרבנית לבית עולמה.

השבר הגדול שניבט מעיניו של הרבי עת יצא מפתח הבית לקדם את פני ארונה של הרבנית, בהגיעו מבית החולים – חולל זעזוע אדיר בקרב כל עדת החסידים. עד אז לא רק הבית אלא הרבנית עצמה הייתה רחוקה מכל מגע ישיר ובלתי אמצעי עם הציבור, בעוד היא מקפידה באדיקות על צניעות מופלגת והתרחקות מכל בדל של כבוד או גינונים.

משחזר:
"אמרתי לרבי והרבי השיב בשאלה:
הרב פסק שמותר לי ליטול ידיים?
השבתי שעל פי שולחן ערוך מותר
לאכול. הרבי הגיב ואמר: יש לך אמנם
סמיכה להוראה אבל אני רוצה
שרב מורה הוראה יורה לי כן"


אז גם החלו להיחשף בזה אחר זה עדויות מרטיטות, עוצמתיות ומטלטלות שחשפו טפח ועוד טפח מאישיותה הדגולה כמו גם ממסירותה הבלתי נתפסת למען אישהּ. עתה, בשיחה עם הרב גרונר, ניתנת הזדמנות נדירה להתוודע לדואליות של יחס זה, אף מכיוונו של הרבי עצמו.

"בדרך כלל", מספר הרב גרונר בעוד הוא עולה במדרגות המובילות אל הבית הנעול כיום (ונפתח לציבור אך ורק ביומי דפגרא), "היה הרבי סועד מדי ערב עם הרבנית. בימי החורף היה זה בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים ובימי הקיץ בשעה שבע. זכור לא אשכח - אם אירע שהרבי נאלץ לעכב את צאתו, ולו ברבע שעה או אפילו עשר דקות בלבד, היה הרבי מבקש מאיתנו, המזכירים, שנודיע לרבנית שהכול בסדר וכי חל רק עיכוב קטן. למה עליה לחשוב במשך עשר דקות מה קורה, ולהיות מודאגת – היה הרבי מנמק.

"אחרי שהרבי החלים מהתקף הלב בו לקה בשנת תשמ"ח", נזכר הרב גרונר, "ההתוועדות הראשונה שערך הרבי בבית המדרש, הייתה בי"ט בכסלו. טרם רדתו מהחדר לבית המדרש, ביקש הרבי שנתקשר לרבנית ונודיע לה שרק עתה הוא יוצא להתוועדות. לאחר שובו לחדרו, כתום ההתוועדות, שוב ביקש הרבי להודיע לרבנית כי עתה תמה ההתוועדות וכי הרופא בדק אותו ואמר שהכול כשורה.

"הדאגה המתמדת הזו של הרבי לחסוך ממנה דאגה, הייתה מדהימה ואיני יכול למחות אותה מזיכרוני", שח הרב גרונר.

להסתיר מידיעתה של האם

אגב השיחה אודות הרבנית, נענה הרב גרונר לשוח אודות אימו של הרבי, הרבנית חנה ע"ה, אשר בשנותיה האחרונות, מאז בואה לארצות הברית, הכול היו עדים למסכת של כיבוד אם מופלאה מצד בנה הגדול כלפיה.

"לא היה יום", מעיד הרב גרונר, "שהרבי לא הלך לבקר את אימו. פעם ירד שלג כבד במוצאי שבת. זכור לא אשכח את המחזה. החסיד הוותיק רבי שמואל לויטין עמד בפרוזדור. לידו עמד אחד מנכדיו, ילד בגיל שמונה. הנכד שאל את סבו האם במזג אוויר כזה הרבי הולך לבקר את אימו. ר' שמואל ענה לו: זהו כיבוד אם.

"הסדר היה שהרבי היה בא לביתה של הרבנית, ששכן אף הוא כאן בהמשך רחוב פרזידנט, מוזג לה כוס תה, מגיש לה אותה ויושב ומשוחח עמה איזה זמן. מנהג קדוש זה נשמר בקנאות על ידי הרבי מדי יום ביומו".

הדאגה לכבודה של אמו הגיעה לשיא מופלא לאחר פטירת אחיו של הרבי, ר' ישראל אריה לייב ז"ל, בשנת תשי"ב. "הרבי אמר כי יש לעשות הכול כדי שדבר הפטירה לא יגיע לאימו. הרבי אף הודיע כי חרף השבעה, יפקוד מדי יום את בית אימו, כדי שלא תחשוד במאומה. על מנת שאימו הרבנית לא תחשוד במאומה, הורה הרבי לרכוש דיו שחור ולצבוע את סוליות נעלי הבד הלבנות שנעל, כאָבֵל, על מנת שלא ניתן יהיה להבחין בכך".

הרב גרונר מספר כי הוא עצמו היה בבית הרבנית באותו ביקור. "הרבי נכנס לסלון שם ישבה אימו הרבנית, נשאר עומד בקצה השולחן והתנצל בפני אימו כי לא יוכל לשבת הפעם שכן זמנו קצר. כאילו לא די בכך, דאג הרבי לשלוח לאימו מעת לעת מכתבים שבהם חיקה את כתב ידו של אחיו, הפורש בשלומה. הדבר נמשך עד יומה האחרון".
הדברים על כך מובילים אל יומה האחרון של הרבנית, בשבת שובה, ו' בתשרי תשכ"ה. כשרטט בקולו מתאר הרב גרונר את אותן שעות. "הרבנית, אשת הרבי, שלחה מסר שיבקשו מהרבי שיואיל ליטול ידיים ולאכול מאחר ולא טעם מאומה. אמרתי זאת לרבי. והרבי השיב בשאלה: הרב פסק שמותר לי ליטול ידיים? השבתי שעל פי שולחן ערוך מותר לרבי לאכול. הרבי הגיב ואמר: יש לך אמנם סמיכה להוראה אבל אני רוצה שרב מורה הוראה יורה לי כן. לפועל לא נטל ידיו ולא אכל".

בימי השבעה ישב הרבי בבית אמו. הימים, כאמור, היו בין כסה לעשור ובאחד מהם, יום לפני ערב יום כיפור, התקבל טלפון מהגבאי של כ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצוק"ל. "ר' יוס'ל אשכנזי התקשר אליי", מספר הרב גרונר בשפתו, "ואמר לי שבליל ערב יום כיפור נהוג אצלם שכל ה'עולם' נכנס לרבי לקבל את ברכתו וכי לא נראה שעד השעה אחת עשרה יספיק האדמו"ר להגיע. הוא ביקש לשאול האם זה יהיה מאוחר. השבתי שאין כל בעיה וכי יוכל לבוא גם בשעה זאת. מאוחר יותר, שוב התקשר ואמר שלא נראה שזה יהיה לפני שתים עשרה. שוב השבתי כי אין כל בעיה.

"חלף עוד זמן ושוב ר' יוס'ל על הקו. הפעם הוא אמר כי לא נראה לו שהרבי מסאטמר יוכל לבוא לקראון הייטס לפני השעה שתיים בלילה. אמרתי לו שעליי לשאול על כך את הרבי. הרבי השיב לי על אתר: שהסטאמערער רבי לא ימהר, ויבוא כשיוכל.

"לאחר השעה שתיים אחר חצות לילה, הגיע לכאן האדמו"ר מסאטמר עם פמלייתו. לא אשכח את הרגע שבו נכנס אל הבית. תחילה, לפני שנכנס, עמד מלוא קומתו בפנים בוהקות והתבונן במשך רגעים אחדים מרחוק בדמותו של הרבי, ואז נכנס פנימה.

"הרבי שאל אז רבים מגדולי ישראל שניחמוהו אודות ההליכה למקווה בערב יום כיפור. גם את הרבי מסאטמר שאל הרבי על כך. תשובת הרבי מסאטמר זכורה לי היטב, בקול ובניגון שלה, כאילו אמר זאת ברגע זה: 'דער ליובאוויטשער רבי דארף קיינעם נישט פרעגן, ער קען אליין פאסק'ן' (הרבי מליובאוויטש לא צריך לשאול אף אחד, הוא יכול לפסוק בעצמו), אמר בנימת הכרעה קולנית.

מספר:
"חלף עוד זמן ושוב ר' יוס'ל על הקו.
הפעם אמר כי לא נראה שזה יוכל
לקרות לפני השעה שתיים בלילה.
אמרתי לו שעליי לשאול על כך את הרבי.
הרבי השיב לי על אתר: שהסטאמערער
רבי לא ימהר, ויבוא כשיוכל"

"למעשה", מציין הרב גרונר, "כמה שנים קודם לכן, ניחם הרבי את הרבי מסאטמר וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשו. באותו ביקור הוא 'החזיק את הרבי' במשך שעה וחצי ושאל את הרבי שאלות שונות.

"כצאת הרבי, נכנס אחריו לנחם הגאון רבי אלחנן הלפרין מלונדון. הוא עצמו סיפר לי מאוחר יותר כי הרה"ק רבי יואל מסאטמר אמר לו אז בהתרגשות: 'ביי מיר קומט אויס אז דער גרעסטער בקי בש"ס פון אונזערער דור, איז דער ליובאוויטשער רבי' (נראה לי כי בדורנו, הבקי בש"ס הכי גדול, הוא הרבי מליובאוויטש)"...

להשיב לתמיהת ילדה קטנה

שבנו וביקשנו לנצל את ההזדמנות יוצאת הדופן לקלוט שביבים וזיקוקי אור מהלילות הרבים בהם ניצב הרב גרונר על מפתן היכלו של הרבי, עת נכנסים היו ויוצאים ממנו יהודים מכל גווני הקשת שבאו להשיח את אשר על ליבם ולמצוא מזור, ברכה וישועה.
"פעם", נענה הרב גרונר, "נכנסו לרבי אב ואם עם בתם הקטנה בת החמש. כשיצאו ראיתי שהבת הקטנה בת החמש רוקדת משמחה. שאלתי לשמחה מה זו עושה והם סיפרו לי שבשלב הראשון של השיחה הרבי דיבר עם שני ההורים בעוד הילדה מתבוננת מהצד.

"כשתמה השיחה, פנה הרבי לילדה ושאל: גם לך יש שאלה? היא השיבה בחיוב. ההורים ביקשו להסותה אבל הרבי אמר להם: עד כה דיברתי עמכם, כעת אני רוצה לדבר עמה. מה שאלתך? שאל הרבי במאור פנים, והילדה אמרה: אני רוצה לדעת אם פצצה אטומית היא דבר טוב או לא.

"הסכיתו ושמעו מה וכיצד ענה הרבי. תגידי, פנה הרבי לילדה, יש לך סכין בבית? בוודאי, השיבה הילדה, באיזה בית אין סכין. סכין, שאל הרבי, הוא דבר טוב או לא. והיא השיבה: אם אני משתמשת בו לאוכל זה דבר טוב אבל אם אדקור בו את אחי הקטן, זה לא טוב.

"נענה הרבי והמשיך: שמעת מה שאמרת? הסכין שמונח על השולחן הוא נייטרלי. תלוי מה השימוש שעושים בו. גם הפצצה האטומית היא כזו. אם ישתמשו בה כדי לפוצץ הר גדול על מנת לסלול תחתיו כביש, היא דבר טוב. אבל אם ישתמשו בה, כמו שעשו בה שימוש בהירושימה - שמעת על הירושימה? שאל הרבי. והילדה השיבה: בוודאי. לכן שאלתי את השאלה. אכן, שם נהרגו אלפי אנשים וזה היה שימוש לא טוב בפצצה האטומית. אבל היא עצמה נייטרלית.

"זוהי התייחסות מאלפת של הרבי שיכולה לשמש מודל למחנכים", שח הרב גרונר.
אנו מבקשים לשמוע, ולו על קצת המזלג, על מערכת הקשרים שנרקמה בין הרבי לבין אנשי מערכת הביטחון בישראל.

הרב גרונר אומר כי "יש דברים שעד היום לא ניתן להרחיב עליהם את הדיבור", אם כי הוא מסכים לגלות כי היו אלו קשרים מסועפים וכי "פעם אחת קיבלתי טלפון ממי שכיהן בשעתו כראש המוסד. הוא התקשר ואמר שהוא צריך לפגוש את הרבי אך אינו יכול לבוא כשכולם רואים אותו. שאלתי על כך את הרבי והרבי הורה להשיב לו שהוא יכול לבוא בשעה שתיים בצהרים ולא להיכנס מהדלת הראשית של הבניין אלא מזו הצדדית וכך איש לא יבחין בכך. הוא בא למחרת וישב עם הרבי בארבע עיניים במשך שעתיים תמימות.

"כשיצא מהרבי, היו לחייו סמוקות. דיברתי עמו מעט והוא אמר לי בתדהמה כי לא תיאר לעצמו שהרבי בקי עד כדי כך בנעשה בישראל עד לפרטי פרטים. זה היה לאחר מלחמת ששת הימים והרבי שרטט בפניו על נייר את מפות הלחימה, כשהוא מפרט משגים שנעשו בדרכי המתקפה אשר הסבו אבדות בנפש".

דברים דומים שמע הרב גרונר מפי אחד מבכירי הממשלה. "פעם אחת הוא יצא מהרבי בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר ושח לי בהתפעלות: כשם שאתה בקי בחמש האצבעות שלך, כך מכיר הרבי את ההרים והעמקים של ארץ ישראל".

לשאול באוהל ולקבל תשובה

אחת מאבני הדרך בתהלוכותיו בקודש של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל הייתה נסיעתו התכופה לאוהל ציון חותנו, כ"ק האדמו"ר הריי"צ זצוק"ל. בשנים קדמוניות היה הרבי נוסע לאוהל כמה פעמים בחודש ובשנים האחרונות פעמיים בשבוע. במשך שעות על גבי שעות ניצב היה הרבי על רגליו כשהוא קורא אלפי מכתבים שהובאו אליו ועורך 'סדר עבודה' מופלא ושמימי, נשגב מבינת אדם.

בתזמון מדהים שאיש אינו יכול להבין את פשרו, האוהל הקדוש היה גם המקום בו התמוטט הרבי, לפני עשרים שנה, בכ"ז באדר תשנ"ב. אז נפל הרבי למשכב שממנו לא קם.

רצינות תהומית אופפת את הרכב הנוסע מקראון הייטס בואכה רובע קווינס, בדרך לבית העלמין על שם מונטיפיורי. בעוד אנו עושים דרכנו אל חלקת חב"ד, שבלבה, חלקת מחוקק ספון, טמונים זה לצד זה, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש וחותנו – שאלנו את הרב גרונר אם הוא עצמו היה נוכח בעת שהותו המתמשכת של הרבי באוהל.
ככל ששכלנו הדל יכול לקלוט, הרהבנו עוז ושאלנו, כיצד ניתן להסביר או לפרש את עבודת הקודש הזו, שלא הייתה דוגמתה מאז ומעולם.

"אחד ההבדלים הבולטים", נענה הרב גרונר, "בין הרבי לבין רבותינו הקודמים, בא לידי ביטוי בכך שבניגוד לקודמיו, הרבי מעולם לא דיבר על קשר שמימי שיש בינו לבין רבותינו נשיאינו. אצל רבותינו נשיאינו הקודמים, התבטאויותיהם וסיפוריהם בהקשר זה היו בשיגרא דלישנא.

מגלה:
"קיבלתי טלפון ממי שכיהן כראש
המוסד שביקש לפגוש את הרבי.
הרבי הורה שיבוא בשעה שתיים
בצהרים וייכנס מהדלת הצדדית.
הוא בא למחרת וישב עם הרבי
בארבע עיניים במשך שעתיים תמימות"

"מכל מקום, היו כמה הזדמנויות נדירות ובודדות. זמן מה לפני ההסתלקות של הרבי הריי"צ, אישה אחת נחלתה באופן רציני ביותר. שבועות אחדים לאחר ההסתלקות, פגש הרבי בבעלה של אישה זו והרבי שאל אותו למצב בריאותה. הבעל השיב שהמצבה מתדרדר. הרבי שאל אותו: שאלת את השווער מה לעשות? השיב הלה: איך אני יכול לשאול. ענה הרבי: איני מבין. הולכים אל האוהל, שואלים מה לעשות והשווער בוודאי ימצא את האופן לענות לך.

"כששמע את הדברים, ביקש מבנו שייסע אל האוהל. בשובו מהאוהל, הם נכנסו שוב אל הרבי ואמרו: הרבי אמר לנו שנשאל את הרבי. הרבי אכן אמר להם מה לעשות והיא נותרה בחיים עוד כמה שנים".

דברים מפורשים יותר שמע הרב גרונר בסיפור הבא. "אחד המזכירים של הרבי היה דוד רעייתי, ר' משה לייב רוטשטיין. תפקידו היה שהרבי היה מכתיב לו תשובות והוא היה כותב בקצרנות את הדברים ואחר מפענח אותם ומכין את המכתבים לעיון וחתימת הרבי. פעמים רבות היה הרבי חוזר מהאוהל ומבקש בדחיפות שר' משה לייב ייכנס כדי להקריא לו כמה וכמה תשובות.

"יום אחד סיפר לי ר' משה לייב: לפני שבועיים, כשסיים הרבי להכתיב לי את התשובות, עמדתי ליד דלת החדר ולא יצאתי מבלי שאפצה פה. הרבי הבחין בכך ואמר לי: אתם לא יכולים לחזור הלילה הביתה? בטח האישה רוצה לדעת מה התשובה למכתב שהיא כתבה לי. אמרו לה שהסיבה שלא עניתי עד כה היא משום שאין לי מה להשיב כי עוד לא הייתי באוהל. כשאהיה באוהל, אשאל את הרבי מה לענות ואז תהיה לי תשובה. היום אמר לי הרבי: יש לי תשובה לרעייתך. הייתי אצל השווער והשווער אמר לי שלא כדאי לעשות דבר"...

עדות נוספת ומדהימה באותו הקשר מופיעה בספר 'בכל ביתי נאמן הוא' המתאר את מסכת חייו ופועלו של הגה"ח רבי שניאור זלמן גורארי', שהיה נאמן ביתו של הרבי במשך כל השנים.

וכה מתואר שם מפי הרב גרונר על ישיבה שנערכה בחדרו של הרבי במעמד ר' זלמן גורארי' ור' שמואל זלמנוב: "ר' זלמן יצא חיוור כסיד והוא אומר לי בקול רועד: לייבל, הבא לי בדחיפות כיסא. מיהרתי לקרב אליו כיסא בטרם יתמוטט. הפצרתי בו שיספר לי מה אירע. ר' שמואל זלמנוב סיפר כי בעוד הם בחדרו של הרבי, אמר להם הרבי בזו הלשון: 'היום הייתי באוהל והרבי אמר לי שהיום ייכנסו אליי זלמן ושמואל, מסור להם כך וכך'. ר' שמואל הוסיף לספר כי ר' זלמן שאל את הרבי תכף, מה עוד אמר הרבי. והרבי ענה: מה שנוגע לכם אני אומר ומה שאינו נוגע לכם, לא צריכים לומר"...
בטרם ייכנס אל הקודש פנימה, מפטיר באוזנינו הרב גרונר בסיפור מדהים ומופלא אודות בן למשפחה הונגרית שהתגוררה בוויליאמסבורג אשר הוריו הוציאוהו מהישיבה בה למד ועבר ללמוד בישיבת חב"ד.

"בהגיעו לפרקו, הוצעה לו הצעת שידוך ושאל על כך את הרבי וקיבל תשובה חיובית להיפגש. כשסיפר על כך להוריו, אמרו שהם רוצים לברר פרטים אודות המדוברת. אחרי מספר ימים אמרה לו אימו כי לדעתם הצעה זו אינה מתאימה עבורו.

חושף:
"הרבי שמע ואמר: לפני שאני
עונה על שידוכים, אני בודק בכל
ספרי השידוכים למעלה אם השידוך
הזה מתאים או לא ורק אז אני עונה.
כשקיבלתי את המכתב השני, שבתי
ובדקתי שוב אולי דילגתי על ספר אחד"

"היות וקיבל תשובה חיובית מהרבי להיפגש, כששניהם היו מוכנים לסגור את השידוך, שוב כתבו לרבי לקבל הסכמתו וברכתו הקדושה. הבחור הוסיף וציין כי ההורים אינם מסכימים. הרבי העניק את הסכמתו וברכתו לשידוך, ויהא השידוך בשעה טובה ומוצלחת. כשהודיע על כך הבחור להוריו, אמרו שאינם מסכימים לכך וכי לא ישתתפו לא בחתונה ולא בהוצאות הכרוכות בה".

הרב גרונר מציין בהקשר זה את דברי הרמ"א שבשני דברים אין אדם צריך לשאול אלא את עצמו בלבד: שידוך ומקום לימודים. אולם את ההורים הדבר הזה לא שכנע.
"כשבוע לאחר מכן, הגיעה האם ל-'770' ולנגד עיני כולם סטרה על לחיו של בנה ואמרה לו שהוא לא יתחתן עם בת זו. הבחורים שהיו נוכחים במקום פנו אל האם והציעו לה כי אם יש לה טענות, אל תפנה אותן אל בנה אלא אל הרבי, שהבן נהג בעצתו ובברכתו.

"היא ניגשה אל המזכירות ואכן קבעתי לה ולבעלה תור לשעת לילה של יום חמישי. אני זוכר שהבחורים התגודדו בחוץ בציפייה דרוכה לראות כיצד ייפול דבר.

"כעבור רבע שעה יצאו ההורים מחדרו של הרבי והאם אמרה: אנו מסכימים בלב שלם לשידוך. מה קרה, שאלו כולם. והיא ענתה בהתרגשות רבה: נכנסנו לרבי ובעלי אמר את הסיבות שבעטיין אנו נגד השידוך הזה.

"הרבי הקשיב לדבריי ואז אמר: לפני שאני עונה על שידוכים, אני בודק בכל ספרי השידוכים למעלה אם השידוך הזה מתאים או לא. רק אז אני עונה תשובה. הבחור כתב לי שיש לו הצעה והוא שואל אם להתעניין ולהיפגש. בדקתי בכל ספרי השידוכים ועניתי לו בחיוב. כשקיבלתי את המכתב השני שבו ציין שהוא והמדוברת מוכנים לסגור את השידוך אולם אתם מתנגדים, בדקתי שוב בכל ספרי השידוכים למעלה, אולי דילגתי על ספר אחד. ושוב לא מצאתי כל בעיה.

"האם הייתה נרגשת מאוד ואמרה בקול: יושב כאן צדיק שעולה למעלה לבדוק את כל הספרים לפני שהוא עונה תשובה. כעת איני יכולה לפצות פה".

כאומרו זאת, נענה הרב גרונר ואומר: "לחסיד חב"ד לא היה הרבי אומר דברים מפורשים ושמימיים כאלו. אין זאת אלא שלאלו שאינם חסידי חב"ד, הרבי דיבר בשפה כה ישירה" – – –


תודה ויישר כוח להרה"ח ר' אליהו סלווין על עזרתו הרבה בהפקת הכתבה