אָנוּ רוֹאִים בִּזְמַנֵּנוּ – תְּקוּפָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַסִּימָנִים שֶׁל אַחֲרִית הַיָּמִים (כְּפִי שֶׁהֵם מוּבָאִים בַּתּוֹרָה) – תּוֹפָעוֹת וְהִתְפַּתְּחֻיּוֹת בִּלְתִּי-רְגִילוֹת בִּתְחוּמִים וְכִוּוּנִים שׁוֹנִים:

בְּצַד הַטּוֹב – תֹּקֶף וּזְרִיזוּת בִּלְתִּי-רְגִילִים, וְכֵן – בְּעִנְיָנִים בִּלְתִּי-רְצוּיִים, הַצְּרִיכִים עֲדַיִן לְהִתְבָּרֵר וּלְהִתְלַבֵּן, עַד לִשְׁלֵמוּת (גַּם מֻחְלֶטֶת) בָּהֶם, שֶׁאַף הֵם בָּאוּ וּבָאִים בְּאֹפֶן שֶׁל חִפָּזוֹן, בְּפִתְאוֹמִיּוּת וּבְאֹפֶן בִּלְתִּי-צָפוּי.

מַגִּיעִים לְחֹדֶשׁ הַגְּאֻלָּה, הַתְחָלַת נִיסָן וְעֶרֶב פֶּסַח, וּמַזְכִּירִים לָנוּ שֶׁעוֹמְדִים בַּיְּצִיאָה מִגָּלוּת "מִצְרַיִם", וּבַבֵּרוּרִים הָאַחֲרוֹנִים, לְבָרֵר מַה הוּא "חָמֵץ" וּמַה הוּא "מַצָּה", וְיֵשׁ לְבַעֵר אֶת הֶחָמֵץ מֻקְדָּם כְּכָל הַיּוֹתֵר, "לְאוֹר הַנֵּר", בְּאוֹר הַנְּשָׁמָה – "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" – לְחַפֵּשׂ גַּם אֶת הֶחָמֵץ הֶחָבוּי, לִזְרֹק וּלְבַטֵּל אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא הַהֶפֶךְ מִטּוֹב וּמִקְּדֻשָּׁה.
 
(מכתב כללי מי"א בניסן תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 33)