קטעים מכתבה שפורסמה ב'משפחה'

בשנת תשנ"ב, הרבי, שמילות תורה וחוכמה שטפו מפיו כמו ים שאין לו קץ, לקה בשבץ קשה בשעה שהיה באתר הקבר והאוהל של הפריערדיקער רבי, ומאז לא אמר אף לא מילה אחת. את הדברים האחרונים שאמר על פני אדמות שמע ממנו עוזרו הנאמן, הרב קרינסקי, שליווה את הרבי בכל ביקוריו התכופים בבית הקברות שבקווינס, ניו יורק, שם טמון הפריערדיקער רבי.

"התחלתי להסיע את הרבי לבית העלמין קווינס עוד כשהייתי 'בחור'. היה לי רשיון נהיגה כבר מאז תשי"א-ב, כשהייתי צעיר מאוד. איני יודע למה. לא הייתה לי מכונית ולא הייתי זקוק למכונית. שלא כבשנים המאוחרות יותר, באותם ימים הרבי נהג ללכת לאוהל לעתים נדירות מאוד ולא להישאר שם זמן רב.

"בשנה הראשונה, בתש"י, הוא נהג ללכת בכל ראש חודש; נסענו באוטובוס של בית ספר עם בחורים מ-770 וישבנו בקדמת האוטובוס. לא נשארנו שם יותר מחצי שעה בערך. מאוחר יותר הוא היה נוסע במכונית בכל ערב ראש חודש, והרבה יותר מאוחר, אחרי שאמו, הרבנית חנה ע"ה, נפטרה, הוא החל ללכת בכל ט"ו בחודש. עם חלוף השנים הוא החל לבקר שם לעתים תכופות עוד יותר. היו שבועות שבהם הוא הלך לאוהל ארבע פעמים בשבוע: בשני, בשלישי, ברביעי ובחמישי, והוא היה שוהה שם שעות ארוכות. בעשר או שתים-עשרה השנים האחרונות לחייו היה לו גם ליווי משטרתי מלפנים ומאחור.

"הסעתי אותו כמעט תמיד. אלפי פעמים, קיץ, חורף, גשם או שמים בהירים. הייתי מחנה את המכונית בקרבת האוהל. בימי משפט הספרייה, כשהיה עליי להיות בהליכי המשפט בכל יום, כי הייתי היחיד שחתם על המסמך מטעם התובעים, היה עמיתי הרב קליין הולך עם הרבי לאוהל".

אני מזיז את כיסאי קצת ושואל: "מה נהג הרבי לעשות באוהל?"

"הרבי היה מביא איתו חבילות של מכתבים שהכילו בקשות מאנשים, וגם דוחות ועניינים אחרים שרק הוא ידע עליהם. הרבי היה עובר עליהם וקורא אותם. היו דברים שהוא ענה עליהם ולקח אותם איתו בחזרה.

"הרבי עמד מול הקבר של הפריערדיקער רבי, מאחורי החומה הנמוכה שנבנתה סביב הקבר. בנינו חדר קטן להגן על הרבי מפגעי מזג האוויר. הייתה לו חזית פלסטיק ניידת, לפי מזג האוויר, ושתי דלתות, כי הרבי נהג לעשות הקפות, ולהקיף את הקבר, לפעמים שבע פעמים ולפעמים רק פעם או פעמיים, כשהוא קורא 'ויהי נעם', 'יושב בסתר', 'אנא בכח' ובסוף 'מענה לשון', קובץ התפילות שחסידי חב"ד נהגו לומר בעת ההשתטחות על ציוני הקודש של רבותיהם.

"בקיץ היה לנו מזגן מונע בגנרטור, כי היו זמנים שהיה חם מאוד עם השמש הקופחת. בחורף היה לנו תנור חימום על גז, כדי לדאוג לנוחותו של הרבי בכפור.

"הרבי מעולם לא ישב באוהל. לא היה שם כסא. את רוב המכתבים, הצעטלאך והקוויטלאך שהרבי קרא, הוא היה קורע ומשאיר על הקבר, כמנהג חב"ד. את מקצתם הוא לקח עמו בחזרה לחדרו".

"והרבי היה עומד שם ורק אתה היית אתו, אתה לבדך?" אני שואל.

"כן".

אני דוחק בעדינות. "אי פעם ראית משהו מעניין או מרתק כשהיית עם הרבי באוהל?"

"הרבי היה סמל של פנימיות, כמו שהיה אפילו בתפילה כשהוא התפלל בשקט וברצינות עצומה. ההתנהגות הזאת הייתה אותו דבר באוהל. לא ראיתי שום דבר לא רגיל. ברור שהביקור מאוד רוחני, והיה ברור שמה שעבר היה בינו לבין הפריערדיקער רבי. הוא היה אומר את 'מענה לשון', מדליק את נר הנשמה במקום המיועד, וקורא את המכתבים ואת הבקשות.

"לפעמים הוא היה קורא לי ונותן לי משהו או אומר לי לטלפן למשרד כדי שיטפלו במשהו. היה לי טלפון במכונית. לא היו לנו סלולריים באותה תקופה. בתא המטען של המכונית הייתה לי מערכת תקשורת שלמה.

"בדרך כלל לקחתי אתי כמויות של עבודה. בתא המטען הייתה לי מכונת כתיבה עברית, ולעתים קרובות גם אנגלית. כשהייתי שם הקלדתי הרבה ואחרי שהתקנו את הטלפון - גם ניהלתי שיחות טלפון רבות".

"היית לבד עם הרבי במכונית; לא היה איש מלבדכם?"

הרב קרינסקי עונה בלי סימן של התנשאות, "לא, רק שנינו. הרבי ישב מלפנים".

"הרבי דיבר במכונית?"

"ומה נראה לך? באותם זמנים היו לנו שיחות רבות. אם היינו באמצע משהו לפני שהרבי הלך לאוהל ורצינו לדעת את התוצאה של משהו ולא הייתה לנו אפשרות לשמוע אותו קודם - מובן ששוחחנו עליו.

"בפעם האחרונה שהסעתי את הרבי לאוהל, ביום השבץ, הוא דיבר יותר מהרגיל. הוא אמר כמה דברים מעניינים שאיני חופשי לדבר עליהם, אבל במבט לאחור אני מוצא שיש בהם חשיבות גדולה".

"ואז, מה קרה?"

"ביום שני, כ"ז באדר ראשון תשנ"ב, בעשרים לשש אחרי הצהריים, זמן קצר לפני הזמן שציפיתי שהרבי יעזוב את האוהל, לפתע הוא חש ברע. ניסיתי לתקשר איתו, אבל הוא לא הגיב. הבנתי מה שקרה. כבר ראיתי נפגעי שבץ לפני כן. היינו שם לבדנו בבית הקברות וידעתי שהמצב קשה מאוד מאוד. טילפנתי מיד למשרד הראשי ב-770 ואמרתי להם לשלח בדחיפות הצלה.

"לרוע המזל, ההצלה לא הצליחה לעבור באמבולנס דרך השבילים הצרים של בית הקברות. ואז, בעת שהם ניסו, התרוקן המצבר של המכונית. זה היה נורא. לא העזתי להזיז את הרבי בעצמי, טילפנתי נואשות ל-770 שוב ושוב, ולבסוף הגיעה ההצלה מקראון הייטס. היית חושב שעם הרבי לא היה יכול לקרות דבר כזה.

"מאז הרבי לא דיבר יותר. בערך שנתיים וחצי אחרי כן מצבו הידרדר ואשפזו אותו במרכז הרפואי בית ישראל. במוצאי שבת קודש ג' בתמוז התשנ"ד 1994, עמדתי ליד מיטתו של הרבי עם שלושה אנשים אחרים, ובשעה עשרה לשתיים בבוקר כבו המאורות".