דרכו האחרונה של יהודי מפולטבה

גלי הקור – כמו להכעיס – נעשו חזקים למדי, והמחסור באוכל לשובע, או אף הרעב ממש, גרמו להתפשטותה של מחלת הטיפוס ר"ל יותר ויותר בקרב אנשים רבים.
אחד הגולים היה יהודי מפולטבה, שבעירו נהג לומר שיעור ב"עין יעקב" בבית-הכנסת, ולכן נחשב לרב (רב של ממש כבר לא היה אז בפולטבה), וגם הוא הוגלה לכפרנו. אדם זה הידרדר לדיוטא כה תחתונה עד שהיה פשוט מתהלך ומבקש נדבות, מיהודים ומלא-יהודים כאחד.

אני זוכרת שפעם אחת עמדנו כולנו בתור – ללחם כמובן – וכשראה הלה את בעלי, ניגש אליו והחל לפלפל אתו בדברי תורה. חנות הלחם היתה סמוכה לחלון בית הנ.ק.וו.ד., והלה החל להפגין את למדנותו בקול רם, כשכל הגויים מתאספים מסביב כדי לראות את המתרחש... היה זה מצב בלתי-נחוץ בעליל.

ניגשתי איפוא אליהם, ואמרתי לאותו יהודי: "בבקשה מכם, אל תצעקו כל-כך! הרי יש כאן 'עין רואה ואוזן שומעת ומעשיך בספר נכתבים' – מה אתם עושים?!"

האיש ענה לי מיד, שהנ.ק.וו.ד. אינם "בעלי-הבית" שלו, ומי ששלח אותו לכאן הוא הקב"ה!... אך הוא מבקש שאסביר לו: בעומדו בתור נאמר לו שהוא עומד בעשירייה השלושים-ושש, אך המספר צויין ברוסית, ורצונו לדעת מהו מספרה של עשירייה זו... אדם זה לא ידע היטב את שמות המספרים ברוסית, אך נחשב בעיני השלטונות כאלמנט מזיק מבחינה פוליטית!

בשלב מסויים הצטרפו אליו אשתו ובנו, שהיה נער צעיר. איכשהו סודר עבורם מקום מגורים. עבור הנער סידר קוליקוב עבודה כשוליה אצל סנדלר בקזיל-ארדא, כדי שישתכר ויסייע במשהו להוריו.

אלא שהחיים בציאילי לא מצאו חן – ובצדק, למרבה הצער – בעיני ה"רבנית".

בינתיים חלה בעלה, והיא מיהרה להוביל אותו אל בית-הרפואה, ובעצמה השיגה כמה רובלים ונסעה לביתה.

בית-הרפואה היה במרחק חמישה קילומטרים מביתנו. באחת הפעמים שבעלי הלך לשם כדי לבקר את החולה, הוא ראה שמצבו הבריאותי הורע מאוד. הוא התוודע איפוא אל הרופאים במקום, אחד מהם גולה בעצמו, וביקש מהם שיטפלו בו היטב.
כעבור מספר ימים הודיע הרופא הגולה לבעלי שהחולה נפטר. עמדה בפניו איפוא שאלת הבאתו לקבורת ישראל. בית-קברות יהודי לא היה במקום.

בעלי הצטער מאוד על פטירתו של האיש, והחל מיד לעסוק בנושא הקבורה. הוא הלך מיד אל הרופא, ועלה בידו להבטיח שגופת הנפטר תישמר בבית-הרפואה למשך שלושה ימים, ולא תבוצע בה נתיחה שלאחר המוות (כפי שנהגו לעשות שם בגופותיהם של כל המתים ממחלת הטיפוס).

לאחר-מכן הלך בעלי אל משרד הטלגרף – בידעו שכל צעד שלו נתון להשגחה – ושלח מברק לקהילת קזיל-ארדא, בבקשה שנציג הקהילה יגיע לכאן, כשהוא מסביר את מטרת הבקשה. הוא חתם על המברק רק בשמו הפרטי, ללא שם משפחתו.

למחרת הגיע מקזיל-ארדא הרב המקומי, יהודי בוכרי, שכפי שכבר תיארתי – עסק בשעות היום בצחצוח נעליים לפרנסתו, ולפנות ערב היה הולך לבית-הכנסת וממלא את תפקידו כ"חכם" העיר. מבחינת ידע תורני הוא היה רחוק מלהיות בור גמור.
יחד עם ה"חכם" הגיע גבאי ה"חברה קדישא", יהודי קאזאחי, לבוש בבגדים קאזאחיים ועטוף בצעיף אדום גדול. הוא היה אדם פשוט, עבה-גוף ובעל פנים מגושמות. נראה שלא ידע לקרוא "עברי", אבל היה ירא-שמים גדול.

אנשים אלה הביאו עמהם את כל הדרוש – קרשים לארון, ואפילו בד פשתן חדש לצורך התכריכים. בנו של הגבאי היה קצין בצבא, והגבאי הורה לו לספק לו בד פשתן חדש בכל כמות שתידרש. גם את הקרשים הוא סיפק, שכן שני דברים אלו לא היו ניתנים להשגה לאנשים רגילים.

השניים הגיעו מנסיעתם היישר לביתנו. הם התיישבו מיד על הארץ, כנהוג אצלם, אכלו את המזון שהביאו עמהם, והחלו לבקש הוראות כיצד לנהוג.

לכל לראש היה צורך ללכת לבית-הרפואה, כדי לדעת אם הרופא אכן קיים את הבטחתו, ולא מסר את המת לקבורה יחד עם הנוצרים. תשובתו היתה: "אם הבטחתי משהו לשניאורסון – יהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אך לא אעבור על הבטחתי!"

לאחר-מכן הם יצאו אל השדה בשלושה כדי למצוא חלקת אדמה לחפור בה את הקבר. הם עצרו כשמצאו מקום מתאים, לא הרחק מבית-הרפואה. הצורך לחפש מקום מתאים נבע מכך שהקבורה לא היתה יכולה להיעשות בצורה גלויה מדי, בפרט לנוכח העובדה שבראש הפעולה עמד "חוטא" מפורסם...

בעלי מסר לרב הבוכרי ולגבאי ה"חברה קדישא" את כל ההוראות הנחוצות, נכנס שוב לבדו אל בית-הרפואה כדי לבקש מחילה מהנפטר, ולאחר-מכן הלך מיד הביתה, כדי שלא יבחינו בו.

בשעה ארבע אחר-הצהריים הגיעו לביתנו שני העוסקים בהלוויית המת. הם היו מלאי-סיפוק והודו רבות לבעלי על כך שזיכה אותם במצוה שכזו.

הרב דיבר כאדם יודע-ספר במידת-מה. הגבאי היה עם-הארץ, שלא ידע ולו מלה אחת באידיש, ועל לשון-הקודש לא היה מה לדבר כלל. אך בשל גודל התפעלותו, אותה רצה לבטא בפני בעלי, הוא לחץ בחוזקה את ידו, ואמר: "לחיים, רבי!"

היו אלה המלים היחידות שיהודי זה ידע בלשון-הקודש. אמירה זו היתה מתוך רגש עז, שדומתני שאין למצוא כמותו בקרב יהודים לא-קאזאחיים.

אנשים החיים בתנאים רגילים אינו מסוגלים להבין את גודל ערכו של המעשה שהוציא כאן בעלי אל הפועל, ואת מידת הקושי הכרוך בכך. לפי הבנתי – כך נראה לי – ניתן לכנות זאת "גבורה שבקדושה".

שגור היה בפיהם של היהודים במקום, ובוודאי בפי המבוגרים שבהם, משפט שנאמר בחיוך מעורב בפחד מר: אין אני מתאווה לשכב יחד עם הקאזאחים! ובמקרה זה עוד היה מדובר ביהודי בודד וגלמוד, שמשפחתו עזבה אותו לאנחות.

הדיירת שלא הגיעה

משרבו המפונים שהגיעו לכפרנו, נעשה קשה הרבה יותר להשיג דירות. הוכרז קיצוב קפדני על מידת המקום שאדם רשאי לתפוס. בחדרנו, על-פי חוק זה, יכולים היו לגור חמש נפשות, ואילו אנו היינו שניים בלבד.

מנהל המשרד האחראי על המגורים היה נוצרי גולה, מהנדס, שהתייחס בהדרת כבוד לבעלי. מהנדס זה היה אדם מלומד, שחיבר חיבורים משלו בתחום המתמטיקה, וכשנפגש עם בעלי מפעם לפעם היה משוחח עמו בנושא זה. בזכות יחס זה עשה המהנדס את עצמו כאינו רואה את חדרנו, ולא שלח אלינו דיירים. היתה זו טובה גדולה מאוד עבורנו.

באחד הימים הגיעה אל בעלת-הבית בתה עם שני ילדיה, ומיד החלה לשלוח מסמכים אל המחלקה לשירותים קהילתיים, במשרד שציינתי לעיל, כמובן אל אותו מנהל.

המנהל מצא עצמו בין הפטיש לסדן. מכיוון שגם הוא עצמו היה גולה, היה עליו להיות זהיר במלאכתו; ואילו אשה זו הצביעה על כך שיהודי גולה תופס חדר כה גדול לשתי נפשות בלבד, ואילו לה – פרולטרית אמיתית עם שני ילדים, ובנוסף גם קומוניסטית – אין מקום להתגורר בו. היא דרשה איפוא שישכנו אותה מיד בחדרו של שניאורסון, הצמוד למקום מגורי אמה.

המנהל לא יכול היה למתוח עוד את החבל, והוא נתן לאשה אחרת – מורה במקצועה ואשה עדינת-נפש, שפנתה אליו אף היא כדי לקבל מקום מגורים ואף לה היה ילד – אישור להתגורר עמנו. לטובתנו, הוא החליט, עדיף שהיא תהיה זו שתיכנס לחדרנו.
המנהל הנפיק לה צו המורה להכניסה לחדרנו, והיא נכנסה אל בעלת-הבית (כך היה הסדר), הראתה לה את הצו, ואף הוסיפה ואמרה: "שניאורסון אינו מעוניין בדיירת נוצרייה – אני אראה לו שאגור אצלו!"

לאחר-מכן היא נכנסה לחדרנו. המצב לא היה נעים כלל, אבל מה אפשר לעשות?
היה זה קרוב ליום-הכיפורים, ואני זוכרת את בעלי מדבר אלי כשדמעות בעיניו: איך אוכל להתפלל? כל זאת מלבד שאר הבעיות – שאלת הכשרות, המגורים בחדר אחד, השימוש בכירת-בישול אחת, הילד הקטן הבוכה תמיד.

התחלנו לחשוב על דרכים לחיות אתה בשלום. עד יום-הכיפורים היו עוד שבועיים, אבל בעלי הכין כבר לעצמו תוכניות מה לעשות ביום זה.

האשה השאירה בביתנו את הצו, ומבחינה חוקית נחשב הדבר שהיא תפסה כבר את החדר; אולם עבר שבוע ועוד שבוע, והיא לא הגיעה. כשהיתה בתה של בעלת-הבית נכנסת לחדרנו כשבפיה תביעות על המקום – הראינו לה את הצו המלמד שהמקום כבר תפוס.

אחרי יום-הכיפורים פגשה אותה מורה את בעלי, ושאלה אותו באידיש: "רבי, כיצד עבר עליכם הצום? גם אני צמתי!"...

כששאל אותה בעלי מדוע לא הגיעה להתגורר בחדרנו, היא סיפרה לו את סיפורה: כדי להציל את חייה היא הכינה לעצמה בפולין "פספורט" נוצרי, ובמשך כל התקופה חיה כפולנייה. באמצעות "פספורט" זה היא הגיעה גם לציאילי.

"כשנכנסתי אליכם" – אמרה – "וראיתי אתכם, החלטתי מיד שלא אפריע את מנוחתכם. יכולים אתם לגור בחדר בשלווה, אך שמרו את הצו שהשארתי אצלכם, ולמי שיבוא אליכם בשאלה על החדר – תאמרו שאני מתגוררת אצלכם".

– כך היו מתרחשים בחיינו פה ושם מקרים משמחים קטנים, ותמיד היה הדבר קשור עם הכבוד והיחס החיובי שהכל רחשו לבעלי, אפילו אם ראו אותו זו הפעם הראשונה בלבד. –

לאחר-מכן היתה מורה זו נכנסת אלינו מפעם לפעם להתייעץ. היא לא ידעה היכן נמצא בעלה ועסקה בחיפושים אחריו. כעבור זמן מה הגיעה וסיפרה שהיא נהגה על-פי העצות שנתנו לה, והיא עומדת כבר בקשר מכתבים עם בעלה, העובד ברפובליקה מרוחקת, גם היא ברוסיה.

היא עצמה עבדה כאן כמורה על סמך ה"פספורט" הנוצרי שלה; רק אנו ידענו שהיא יהודייה.

להורדה בפורמט PDF: לחצו כאן