מיוחד ב-COL: נאומו המדהים של הרב סאקס - בתרגום לעברית
הרב ד"ר יונתן זקס
התבקשתי לספר לכם הערב סיפור אישי קטן כיצד שינה הרבי את חיי. הסכמתי לעשות זאת, לא בגלל שהסיפור שלי הוא סיפור מיוחד במינו – הוא לא. אך הסיפורים האלו מזכירים לנו מהי תנועה חב"ד ומה הופך אותה למיוחדת.
זהו סיפור המתרחש בשלוש מערכות. הראשונה התרחשה בשנת 1968 (תשכ"ז – תשכ"ח), הייתי סטודנט בשנתו השניה באוניברסיטה. הכרתי כבר את תנועת חב"ד באמצעות הרב שמואל לו והרב פייביש ווגל שביקרו בקיימברידג'. הם היו בין החסידים הראשונים שביקרו באוניברסיטאות, ואני הייתי מהראשונים שנהנו מן הפעילות. בקיץ של שנת 68 נסעתי לארצות הברית כדי להיפגש עם גדולי הרבנים באותם הימים, וכל אחד מהרבנים עמם נפגשתי אמר לי: אתה חייב לפגוש את הרבי!
ניגשתי איפוא ל-770 איסטרן פרקוויי ואמרתי לחסיד הראשון שפגשתי: "אני רוצה לדבר עם הרבי בבקשה." הוא התגלגל מצחוק.
"האם ידוע לך כמה אלפי אנשים מחכים לפגוש את הרבי? שכח מזה" הוא אמר.
"אני עומד לנסוע ברחבי ארצות הברית, הנה מספר הטלפון של דודתי בלוס אנג'לס, אם אוכל לפגוש את הרבי תתקשר אליי" השבתי.
במוצאי שבת כמה שבועות לאחר-מכן צילצל הטלפון בלוס אנג'לס. התקשרו מחב"ד. "הרבי ייפגש עמך ביום חמישי."
באותם ימים הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי ולפיכך היה עליי להשתמש בתחבורה הציבורית. אם אי-פעם נסעתם באוטובוס מלוס אנג'לס לניו יורק... במשך 72 שעות רצופות ישבתי באוטובוס.
הגעתי ל-770 וסוף כל סוף הגיע הרגע בו הוכנסתי לתוך ספרייתו של הרבי. הצגתי בפניו את שאלותיי הפילוסופיות והאינטלקטואליות; הוא השיב לי תשובות פילוסופיות ואינטלקטואליות. אך אז הוא עשה משהו שאיש לא עשה.
הוא ביצע חילופי תפקידים והחל לשאול אותי שאלות. כמה סטודנטים יהודיים יש בקיימברידג'? כמה מהם מעורבים בחיים היהודיים? מה אני עושה כדי לשתף סטודנטים נוספים?
לא הגעתי לשם כדי להיהפך לשליח. באתי כדי לשאול מספר שאלות פשוטות, ולפתע הוא החל לאתגר אותי. אז עשיתי מה שעושים באנגליה. האנגלים מומחים בהמצאת תירוצים מסובכים מדוע הם לא עושים כלום...
התחלתי לומר "במצב בו אני מוצא את עצמי..." והרבי עשה משהו שככל הידוע לי היה מאוד נדיר עבורו, הוא קטע את דבריי באמצע המשפט. הוא אמר: "אף אחד לא 'מוצא את עצמו' במצב. הכנסת את עצמך למצב מסויים, ואתה יכול להכניס את עצמך למצב אחר."
הרגע הזה שינה את חיי.
עמדתי שם, כלומניק משום מקום, ומולי היה אחד מגדולי המנהיגים של העולם היהודי שאיתגר אותי לא לקבל את המצב כמות שהוא אלא לשנות אותו. אז הגעתי לתובנה אותה שבתי ואמרתי פעמים רבות: העולם טעה. אנשים חשבו שהצלחתו של הרבי הייתה בכך שהיו לו אלפי תלמידים. אך הם פיספסו את העובדה החשובה ביותר: מנהיג טוב יוצר תלמידים, אבל מנהיג מצויין יוצר מנהיגים.
וזה מה שהרבי עשה עבורי ועבור אלפים נוספים.
לפרק זה היה סוף מפתיע. הייתי אמור לצאת מארצות הברית בדרכי לאנגליה ביום ראשון בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר. יום קודם לכן, בשבת, הייתי ב"פארברענגען" (התוועדות) עם הרבי, והחסידים אמרו לי: "אתה שב לאנגליה? קח עמך בקבוק וודקה, גש לרבי במהלך השירה באמצע הפארברענגען, הרבי יאמר לחיים על הוודקה וכך יהיה לך וודקה מהרבי."
כדבריהם אכן עשיתי. באמצע הפארברענגען, מול אלפי אנשים, ניגשתי לרבי וביקשתי ממנו לומר לחיים. הוא הביט בי בהפתעה. "אתה נוסע?" הוא שאל.
"כן" עניתי.
"מדוע?"
"עליי לשוב לקיימברידג', הסמסטר עומד להתחיל" אמרתי.
הוא פנה אליי ואמר: "אך בקיימברידג' הסמסטר לא מתחיל עד לאוקטובר."
לא ידעתי אז ועדיין אינני יודע כיצד הוא ידע זאת. אך הוא צדק. "אני חושב שכדאי שתישאר לראש השנה" אמר, הוא אמר לחיים ושבתי למקומי.
כולם סביבי רצו לדעת "מה אמר לך הרבי?" סיפרתי להם מה אמר לי הרבי. חשבתי שכללי הנימוס אומרים שאם הרבי אומר משהו אומרים תודה רבה, אך לא ידעתי שאם הרבי אומר להישאר, עליך להישאר.... נשארתי.
בראש השנה שמעתי את תקיעת השופר מפיו של הרבי. הייתה זו אחת החוויות הכי מיוחדות בחיי. טוהר הצלילים, החסידים שעמדו על כל משטח פנוי כשהם מנסים להציץ ברבי במשך התקיעות. שמעתי את הצלילים שחיברו את השמיים ואת הארץ. והדי השופר נשארו עמי מאז ועד היום. היה זה האתגר שהוא זרק לעברי: האתגר להנהיג.
חיי עדיין לא השתנו. למרות שעדיין חשתי את כוחו של האתגר שהציב בפניי הרבי, שבתי לאוניברסיטה. לפיכך, בשנת 1969, אחרי שקיבלתי את התואר, נסעתי לכפר חב"ד שם למדתי בישיבתו של הרב גפני. הייתה זו חוויה נפלאה. ב-1970 שבתי לאנגליה, נישאתי, התחלתי ללמד פילוסופיה, חיברתי דוקטורט אך עדיין חשתי שלא עניתי לקריאה של הרבי. למדתי "סמיכה" וקיבלתי תואר רבנות. הרגשתי שזהו זה. עשיתי מה שהיה עליי לעשות בתור יהודי, כעת אני יכול להמשיך בתכניותיי.
ואז עשיתי את ה"טעות" השניה שלי... שוב נסעתי לפגוש את הרבי.
ינואר 1978: ידידיי החבדניקי"ם אמרו לי בדיוק מה עליי לעשות. עליך לכתוב שאלתך על נייר ולתת לרבי אפשרויות: אחת, שתיים, שלוש. הרבי יבחר באפשרות אחת מהאפשרויות שאציג בפניו.
כתבתי לרבי את האפשרויות העומדות בפניי. "אני רוצה לפתוח קריירה ועומדות בפניי שלוש אפשרויות. אפשרות אחת, אולי ארצה להיות אקדמאי – הלוואי ויום אחד אהיה פרופסור או חבר בסגל האוניברסיטה בקיימברידג'. אפשרות שניה, מכיוון שלמדתי כלכלה באוניברסיטה אולי אהיה כלכלן. אפשרות שלישית, להיות פרקליט, עורך דין, הייתי חבר באכסניות המשפט שם לומדים עריכת דין."
ניגשתי ל"יחידות" (פגישה אישית עם הרבי) מבלי לדעת מה יבחר הרבי. אך הרבי עבר על הרשימה ולא בחר אף אחת מהאפשרויות.
חשבתי לעצמי "זה נגד הכללים!"
הרבי לא נתן לי הזדמנות להשיב. הוא אמר לי שליהדות אנגליה חסר רבנים, ולפיכך "עליך להכשיר רבנים." הוא אף נקב בשם האוניברסיטה בה הסמיכו רבנים באנגליה, והוא אמר לי כי עליי להיות רב בעצמי כדי שתלמידיי יוכלו לבוא ולהאזין לדרשותיי וללמוד מהם. הייתי קצת מבולבל, אך אם הרבי אמר לעשות, עושים. זנחתי את שלושת האמביציות שלי, הכשרתי רבנים ב"מכללה היהודית" בלונדון והייתי לרב בעצמי בגולדס גרין ומרבל ארץ'.
ואתם יודעים מה? משהו מצחיק קרה בדרך.
דווקא אחרי שזנחתי את כל שלושת האמביציות שלי, בדיוק כשהלכתי בכיוון ההפוך, משהו מאוד מצחיק אירע. הן כולן התגשמו. הפכתי להיות חבר בסגל האוניברסיטה של קיימברידג'. הייתי לפרופסור – השנה אני מכהן כפרופסור בשלושה חוגים שונים, אחד מהם באוקספורד ושניים באוניברסיטת לונדון. הרציתי את שני הנאומים הכלכליים החשובים Mais lecture ו- Hayek lecture. הפכתי להיות פרקליט של כבוד והתבקשתי להרצות בפני שש מאות פרקליטים, הלורד צ'נסלור והנסיכה אן שהייתה נשיאת המעמד.
כאשר שמים את היהדות בראש סדר העדיפויות – לא מפסידים מאומה.
וגם למדתי משהו עמוק מאוד: לפעמים, הדרך הטובה ביותר להשיג את האמביציות שלך היא להפסיק לרוץ אחריהן ולתת להן לרוץ אחריך.
זו הייתה המערכה השניה.
המערכה השלישית הייתה בשנת 1990. יהדות אנגליה חיפשה רב ראשי חדש. היה ברור שאני עומד להיות אחד מהמועמדים, אך לא ידעתי האם אני מתאים לתפקיד והאם התפקיד מתאים לי. נועצתי עם אשתי איליין ועם משפחתי והחלטנו לכתוב לרבי ולבקש את עצתו.
פירטתי במכתב את הצדדים לכאן ולכאן, את המעלות והחסרונות שבמשרה זו, והרבי השיב לי תשובה יוצאת דופן מבלי שכתב ולו מילה אחת.
לפני שהרבי נהיה למנהיג תנועת חב"ד, הוא ניהל את בית ההו"ל של חב"ד – קה"ת. כתוצאה מכך הוא הכיר את סימני הדפוס בהם משתמשים המגיהים. אני כתבתי 24 ספרים ועדיין אין לי מושג מהם סימנים אלו... אך הרבי הכיר את הסימנים.
שאלתי הייתה "הם מציעים לי משרה זו, should I accept" – האם עליי להסכים. הרבי כתב את הסימול המציין חילופי מילים, מה שיצר את המשפט I should accept – עליי להסכים.
וכך, בדיוק 13 שנה אחרי שהפכתי להיות רב, נהייתי לרב הראשי של אנגליה. במסגרת משרה זו עשיתי כל שביכולתי – אינני יודע עד כמה הצלחתי – לעשות את מה שהרבי רצה שאעשה: לבנות בתי ספר, לשפר את החינוך היהודי באנגליה, ולא ליצור תלמידים, אלא מנהיגים.
ועשיתי משהו נוסף, משהו לא רגיל, וברצוני להסביר זאת.
לא סיפרתי על כך ברבים קודם לכן, אך בשלב מסויים הייתי מעורב בהנהלת מוסדות ליובאוויטש בלונדון. והיה זה בשנות השבעים והשמונים בהם הרבי פיתח מבצע מעניין – "שבע מצוות בני נח", לא רק להתמקד ביהודים אלא גם בגויים.
שמתי לב שבתפקידי החדש כרב ראשי אני יכול לעשות זאת. התחלתי לשדר בבי.בי.סי, ברדיו, בטלוויזיה, כתבתי טורים לעיתונות. כתבתי ספרים שיועדו ליהודים ולא יהודים כאחד וההשפעה שלהם הייתה מיוחדת במינה. ככל שדיברתי יותר, הם רצו לשמוע יותר – מה שהוכיח שהם כמובן לא יהודים... לא רק שראיתי בכך את המבט לעתיד ואת חזונו של הרבי שהבין כיצד העולם כולו מוכן לשמוע את המסר, אלא למדתי משהו נוסף, וברצוני שתזכרו זאת לעד:
גויים מעריכים יהודים שמעריכים את יהדותם.
וגויים מתביישים ביהודים שמתביישים ביהדותם.
הרבי לימד אותי כיצד לקיים את הציווי התנכ"י "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך" – על העולם כולו לראות כיצד אנו גאים ביהדותנו.
כך, בשלושת הרגעים הקריטיים בחיי, הרבי היה לוויין ההנחיה שלי, ולמרות שלא הבנתי זאת אז, במבט לאחור ראיתי כמה נבונה הייתה עצתו.
רוב האנשים מביטים על הזולת ורואים את מה שעומד לפניהם. אנשים גדולים מסתכלים על הזולת ורואים מה שהם. אך גדולי הגדולים – והרבי היה גדול הגדולים – מביטים על הזולת ורואים מה הם יכולים להיות. זוהי גדולה.
כל אחד ואחד מכם, שלוחי חב"ד, מהווה עדות לכך שהרבי לא רק שינה חיים, אלא שינה את חייהם של אנשים שבתורם ישנו חיים של אחרים. באמצעותכם, ובאמצעות האנשים המיוחדים שתומכים בכם ומאפשרים את המשך פעילותכם.
לצפיה בנאום המלא (אנגלית):
מאפשרים לכם לקבל
