באדיבות 'משפחה חסידית'

אמנו מרת מרים אסתר מלכה לוינזון ע"ה נולדה בשנת תרצ"ט בעיה"ק ירושלים להוריה, מבכירי גידולי ירושלים. אביה היה המלמד הירושלמי המפורסם, הגה"צ רבי ברוך פנחס גולדברג ידלר זצ"ל, ואימה היתה רעייתו הצדקנית מרת חנה שפרינצא ע"ה.

תינוקת שלישית במשפחתה נולדה אימא בריאה לחלוטין, ובעת לדתה ניתן לה השם מרים-מלכה. התפתחותה הייתה מהירה, מה שסימל את כל מהותה - תמיד רצתה למהר ולהיות הראשונה. במשפחה אף מספרים שבגיל תשעה חודשים כבר הלכה...

החותך חיים לכל חי

תארו לעצמכם את ירושלים של אותן שנים; תנאים סניטאריים מינימאליים, מגיפות ומחלות, קור של חורף קשה ללא מפזרי חום חשמליים, וחום קיץ לוהט ללא מזגנים. כשאימא הייתה בת אחד עשר חודש ואחותה רחל-לאה כבת שלוש שנים, לקחו אותן לבריכת שחיה ציבורית, שם נדבקו שתיהן בווירוס הפוליו.

הרופאים בדקו את הילדות. למרים-מלכה נתנו 20% סיכויים לחיות ואילו לרחל-לאה 60%. אבל ה' הוא נותן החיים. דווקא רחל-לאה לא שרדה, ואילו על מרים-מלכה נגזר ממרומים שתחיה 66 שנים.

באותן שנים, נגיף הפוליו היווה סיבה נפוצה לשיתוק וחולשה של השרירים. ההידבקות בנגיף הופיעה לרוב במגיפות, אשר תוצאתן הייתה התפרצות של חולשת שרירים עד כדי שיתוק, לרוב בקרב ילדים, ללא חיסון טבעי. אימא נפגעה בפגיעה הגרועה בעמוד השדרה. היא לא יכלה, וגם לא נתנו לה הרבה סיכויים ללכת.

סבא וסבתא ניסו טיפולים שונים שהיו זמינים אז בארץ, אך ללא תועלת. כשחג הפורים הגיע, הוסיפו לשמה את השם "אסתר" בתקווה שגם לה, כמו לאסתר המלכה של המגילה, יקרה נס משמיים. מאותו רגע הפך להיות כינויה אסתר-מלכה. אכן, כל ימיה חיה כמלכה אמיתית, בעלת יכולות שליטה בעיקר על עצמה. השם מרים מרגע זה כמו נשמט, כאלו רמז על מרירות. והיא הרי לא הייתה מוכנה שיהיה רמז קל למרירות בחייה.

למרות נכותה התגלתה הילדה כבעלת עוצמות מיוחדות במינן. שאיפתה ללימודים לא ידעה גבולות, לא היה תחום לימודי שלא היה שייך אליה. בנחרצות עמדה על שלה, לא להחסיר מהלימודים, וכך הפכה להיות אחת הבנות המוכשרות ביותר במסגרת הלימודית. בין חברותיה, בנות בריאות לחלוטין, לא ראתה את עצמה מוגבלת, והצליחה להחדיר גם לחברותיה שהיא בת רגילה. חברותיה אהבוה כנפשן, עד שהייתה תחרות בין הנערות מי תתלווה אליה.

שאיפתה הגדולה של אסתר-מלכה הייתה לא להיות מוגבלת, אלא שהמצב הרפואי בארץ בתחום זה היה ברגרסיה מוחלטת. היא עברה אמנם סידרת טיפולים ברגלה הפגועה בפוליו, אבל ללא הצלחה מרובה.

פעם יעץ לאביה אחד הרבנים להטיס את בתו החולה לארה"ב לטיפול. העלות הייתה גבוהה מאד וכמעט בלתי ניתנת ליישום. לעזרתו נרתם אחיו ר' משה שהיה קצת אמיד וביחד יצאו לניו יורק. אסתר מלכה הייתה אז רק בת 12 אבל ברוחה כבת 20.

כשנבדקה ביסודיות גילו שעצמותיה רכות מדי כדי לעבור את הניתוח המסובך על חוט השדרה ועליה להמתין עוד שנתיים. בנוסף לכך יהיה עליה להיות מגובסת כמעט בכל גופה במשך שנה שלימה. הגזירה נחתה על ר' ברוך בתדהמה. האם יוכל לעמוד בכל זה?

בעיה נוספת העיבה. ניתן היה לבצע ניתוח בו תוכל להשתקם עד כדי יכולת להסתדר ללא מקל הליכה, אבל, לדברי הרופאים, ניתוח זה לא יותיר סיכוי רב ליכולת ללדת. ר' ברוך לא עושה דבר על דעת עצמו. הוא חוזר אל רבותיו שמדריכים אותו לא לוותר על הסיכוי שתוכל להקים בית בישראל. וכך טולטלה אסתר מלכה במסכת תלאות כשהיא נוסעת הלוך ושוב, עד הניתוח הארוך שאחריו עליה להיות מגובסת לשנה שלימה.

כל אותם ימים הייתה המשפחה בארץ, כשאבי המשפחה ומפרנסה היחידי אינו בנמצא. גם אמצעי התקשורת לא היו נוחים באותן שנים. כשסבא היה במרחקים עם אימא, לא הייתה לסבתא חנה דרך לתקשר עמו.

אמנם נשלחו מכתבים, אבל שירות הדואר היה איטי ומברקים עלו כסף רב, מה שאיפשר להעביר רק הודעות דחופות או תמצית מקוצרת של סיפורים חשובים. הדרך הטלפונית כמעט ולא הייתה קיימת, גם בבתים הבודדים שבהם היה מכשיר זה, שיחות עלו כסף רב והמשפחה לא יכלה לעמוד בכך.

בינתיים האח הגדול עמד להינשא, ואי אפשר לעשות את כל הדרוש כשאבי המשפחה בחו"ל. לאחר קושי רב החליט ר' ברוך לקרוא לאחות הצעירה יותר [בינה] שהייתה אז בת 12 כדי שתשהה עימה בתקופה הארוכה הזאת. וכך מצאה בינה את עצמה משמשת כבת לוויה נאמנה במשך חודשים רבים, כשהיא משתדלת להנעים לאמנו את הימים הקשים הללו. כאשר לא שהתה בטיפולים בבתי רפואה ובחדרי רופאים, הגיעו האחיות לפעמים לביתם של הרב יוסף וחנה גולדשטיין.

איזה עתיד צפוי לילדה? - תהו ההורים בשקט (ולפעמים גם בקול, בינם לבין עצמם), מה ישמור עליה מהכאבים, הניתוחים הארוכים, הטיפולים האינסופיים וגם יעודד אותה מהבחינה הרגשית: הפרידה מהבית, מהאם, מהאחים והאחיות?

אבל אסתר מלכה הפקחית שקלטה זאת בחושיה הרגישים, לא הייתה שותפה לתהיות המדאיגות. תמיד היה שגור על לשונה הפתגם "טראכט גוט וועט זיין גוט", אצלה זה לא היה דקלום, אלא צו חיים. והיא באמת ניסתה לחשוב טוב. בוודאות הכי גמורה ובהחלטיות נדירה, לא נתנה לזרעי הייאוש לנבוט בלב. "עוד אתחתן ואהיה לאֵם. יהיו לי נכדים ואי"ה אהיה אפילו סבתא-רבא. עוד תראו"... היא הייתה ממש בטוחה בכך, למרות ששהתה בניו יורק כבר חודשים רבים, ועדיין הייתה בכיסא גלגלים.

רק לאחר שלושה עשר ניתוחים (!) השתפר מצבה, ומאז התהלכה בעזרת קביים. עכשיו הגיעה לפרק השידוכין, על כל מורכבותו.

למרות שסבא לא היה חסיד, ואדרבה, מוצאו ליטאי מושרש, לבו אמר לו שלא לחינם זורמים רבבות אלפי ישראל לרבי הגדול מחב"ד ושומעים לדבריו כאל "אורים ותומים". מאות סיפורים שמע על התושייה ממנה ניזונים הנוהרים, "אני בטוח שאמצא אצל הרבי מליובאוויטש דלת פתוחה", גמלה ההחלטה בלבו.

היה זה בשנת תשי"ח, כשאימא הייתה כבת שמונה עשרה. סבא נכנס בדחילו אל הקודש פנימה ושטח לפני הרבי את כל לבטיו. הוא רצה לדעת האם יש סיכוי בכלל לשידוך. הרבי האזין, עבר על כל המסמכים הרפואיים, קיבל את המועמדת ליחידות, ולבסוף ענה לסבא: "זי וועט חתונה האבן דעם יאר, צו איינעם פון מיינע חסידים (=היא תתחתן בשנה זו לאחד מחסידיי)".

סבא האמין ובטח.

"הלל אומר"

אבא ז"ל, ר' הלל לוינזון, נולד בירושלים להוריו, ר' יעקב ורבקה ע"ה בי"ח בטבת תרצ"ב. רוב בני משפחתו של סבא נהרגו בהונגריה בידי הנאצים ימ"ש, ביניהם אשתו הראשונה וכמה מילדיו. סבא יעקב הגיע ארצה עם שלושה ילדים ששרדו. הוא התיישב בבתי אונגרין וניהל בית של קדושה וטהרה.

הוא לא ידע שמרחוק משקיף עליו הצדיק רבי ישראל משה רוזנטל זצ"ל שרף קוצקאי חד מבט ובעל יכולת החלטות נדירות. האברך הצנוע מצא חן בעיניו. יום אחד ניגש לבתו העלמה שהייתה בקושי בת 17 ואמר "שמעי בתי, רבי יעקב הוא בן זוגך!". רבקה הבת שומעת ואינה מערערת על דבריו, יודעת היא שהוא מטופל במשפחה וגדול ממנה כמעט ב-12 שנים, אבל אם אבא אומר שהוא הזיווג שלה הרי שכך זה. והיא נישאה לו ויחד גידלה עמו את ילדיו בשווה לשמונת ילדיהם המשותפים.

אבא ז"ל היה מצעירי הילדים במשפחה. אביו, ר' יעקב, היה כבר מבוגר, שבור ורצוץ, וחייו הקשים לא הניחו לו לסייע לבנו הצעיר. דבר זה הביא לכך שתמיד דאג לעצמו. עם הקמת המדינה, כשטלטלות עזות עוברות ובני הנוער הצעיר בירושלים נופלים במאבק על הצביון הרוחני. אבא מקבל החלטה שאם רוצה הוא להישאר ירא שמיים, עליו ללכת ללמוד בחב"ד.

תחילה למד בישיבת 'אחי תמימים' בתל אביב אצל המשפיע ר' חיים שאול ברוק ז"ל ואחר כך עבר לישיבת 'תורת אמת' בירושלים. באותם ימים התקיימה הגרלה לנסיעה לרבי ושמו של אבא עלה בה. בחודש אלול תשי"ז הפליג באנייה לשהות אצל הרבי בחגי תשרי, אך כשהגיע הזמן לחזור ארצה, לא רצה. הוא נעשה מקושר ודבק, ורצונו עז להיות סמוך ל'בית חיינו'. יום אחד נכנס אל הרבי, סיפר את סיפור חייו והביע משאלה שהרבי ישמש לו גם כאב. הרבי הבטיח לו. עתה השיח את לבו בענייני שידוכין.

הרבי שאלו: "וואס וואלסטו בעסער ליב געהאט, אן עפל וואס איז פארפוילט פון אינוייניק אבער גלאנצט פון אינדערויסן, אדער אן עפל וואס איז זייער געשמאק פון אינוייניק און האט א פלעק פון אינדערוסין?" (= מה אתה מעדיף תפוח מקולקל מבפנים אבל מבהיק מבחוץ או תפוח טעים במיוחד מבפנים אך עם כתם מבחוץ?) אבא ענה שכמובן יעדיף תפוח משובח מברו ופגום בחיצוניותו.

זו הייתה הפתיחה להצעת השידוך שהציע הרבי לאבא. אך לא היה די בכך. הוא בחן את הדברים היטב מכל הזויות ובחן עד כמה שלימה החלטתו, כמו כן הכניס את בני המשפחה בסוד העניינים. למרות שהייתה התנגדות מסוימת מצד בני המשפחה, הרבי ראה שיגיעו זמנים והם ישלימו היטב עם הבחירה ועוד ישבחוה. פעם אמר הרבי לאבא: "אל תדאג, השידוך הזה טוב עבורך". ובהזדמנות אחרת אמר: "יהיו לך חיים טובים!".

ואבא, כחסיד אמיתי של הרבי, האמין באמת ובתמים שהרבי יודע מה טוב עבורו. מאותו רגע, רוח אחרת עמו. הוא עושה את הצעד הגורלי בהסכמה מלאה וברורה. הסכמה שלא השתנתה משך 38 שנות חיי כבוד משותפים. מעולם לא חש עצמו "נעבאך" על הסכמתו ולא היה מאושר ממנו בעולם.

וכך נחתם השידוך בין ר' הלל לוינזון, בחור יפה תואר, ללא דופי או נכות, לבין אסתר מלכה גולדברג.

ביום הבהיר ח"י באלול תשח"י התחתנו הורינו, ובברכת הרבי קבעו את מושבם בקראון הייטס. חתונתם היוותה אירוע היסטורי ועיתונאים רבים הגיעו כדי לסקר את המאורע הגדול, בו בחורה עם מגבלות פיזיות מקימה בית בישראל.

למרות כל הקשיים הפיזיים, למרות הפסקת הגדילה, הניתוחים והטיפולים, אימא ילדה ב"ה שמונה ילדים בריאים באופן טבעי! מעולם לא חשבה להפסיק בכל דרך שהיא את ברכת הקב"ה...

אחרי נישואיה שימשה אימא זמן מה כמורה בבית יעקב. יכולה הייתה להמשיך משרה זאת זמן רב שכן הייתה ראש גאון, בעלת ידע רב בכל המקצועות, ובית יעקב התברך במורה כזאת.

אולם כשהילדים הגיעו בברכת ה', אימא נטעה את עצמה בבית. היא הייתה אימא מסורה, עקרת בית למופת "בעלעבוסטע" מאין כמותה. בעוד אחרות מבקשות לפתח קריירה ולהרוויח ממון, אימא התגאתה בכך שהיא אם במשרה מלאה. היא הרגישה שגידול הילדים להיות יהודים טובים וחסידים של הרבי, זו הקריירה החשובה ביותר שיכולה להיות לאם יהודייה והמורשת היפה ביותר שאדם יכול להנחיל לילדיו.

המלכה בארמון

איך זה לגדול בבית שבו עקרת הבית מוגבלת?

כשהיינו קטנים לא ידענו שיש הבדל בין אימא שלנו לאמהות אחרות, אבל כשגדלנו מעט הבחנו בשינויים. אימא לא הייתה ככל האמהות ששוטפות רצפות. היא הייתה יושבת על הרצפה ומקרצפת אותה ביסודיות רבה עד שהבית הבהיק כולו. ידענו אמנם שמטלות לוקחות לה זמן רב יותר מיתר האמהות אבל לא ייחסנו לכך משמעות.

אמהות אחרות החלו לנקות את הבית לפסח אחרי פורים, ואילו אמנו החלה לנקות אחרי חנוכה... אבל את ההרגשה שאימא נתנה לנו כילדים רצויים ואהובים, לא נשכח לעולם. ידענו שהיא תמיד בבית, מחכה לנו, תמיד מוכנה להקשיב, לתמוך, לספק את צרכינו הפיזיים והרגשיים. בבוקר ישבה במרפסת הקדמית כשחיכינו לטנדרים של ההסעות, וכששבנו הביתה היא שוב יצאה למרפסת להמתין לנו.

אימא לא וויתרה על הזכות להעניק לנו יחס רגיל. כשהתקיים יום הורים בקעמפ, למרות הקושי הכרוך בכך, היא לקחה מונית שעלתה ממון רב ונסעה שעות כדי שלא נרגיש שונים.

אימא ידעה שהיא איטית מנשים אחרות, אך מעולם לא השתמשה בעובדה זו כדי להתחמק ממטלות. היא פשוט התחילה מוקדם יותר. אף אחד בבית שלנו לא התעורר מוקדם יותר מאימא.

השעון המעורר שלה צלצל בשעה ארבע לפנות בוקר, ובשעה שש, כאשר הבית החל לקום ליום חדש, כבר הייתה אחרי תפילת שחרית ואמירת תהילים. (אימא התפללה שלוש תפילות בכל יום. היא אמרה מדי יום את כל ספר התהילים, בשבת רגילה פעמיים, ואילו בשבת מברכים שלוש פעמים את הספר כולו!).

אבא הוא זה שלקח אותנו לקניות, לטיפולי שיניים ולסידורים מחוץ לבית. אבא גם עזר בבית בכל דרך אפשרית (העוזרת הגיעה אלינו לארבע שעות שבועיות, וזהו).

כשגדלנו, נרתמנו גם אנו לעבודה, אבל אימא התעקשה שהסיוע שלנו בבית לא יבוא על חשבון דברים חשובים בחיינו כמו הכנת שיעורי בית, השתתפות במסיבות בית הספר וכדומה.

למרות המוגבלוּת שלה, היא הסתדרה יפה מאוד עם הבישול במטבח. כשהיא ישובה על שרפרף בעל גלגלים, הסתובבה במטבח והשקיעה את המיטב בבישול ואפייה. עד היום אנו מדמיינים את הניחוחות שעלו מהסירים המהבילים. אי אפשר לשכוח את פאי התפוחים של אימא, את החלות הביתיות, אזני המן וקרעפלאך מושלמים. את הכל עשתה בעצמה!

זוגיות כהבטחת הרבי

היחס בין הורינו היה מיוחד ונדיר. אבא כינה את אימא "המלכה שלי". במשך 38 שנות נישואין תמיד הודה שהרבי לא טעה כשהבטיח לו חיים טובים עם אימא.

אבא נהג להתקשר מטלפון ציבורי בפינת רחוב ומבקש לשאול את אימא אם היא זקוקה למשהו מרחוב קינגסטון "אל תקראו לה לטלפון", ביקש אבא שרצה למנוע קושי נוסף, "רק תשאלו מה היא צריכה". תמיד התחשב כל כך, עשה משהו עבורה, הביא לה משהו הביתה ובדק מה ישמח אותה.

אגב, הנכות של אשתו לא מנעה מאבא להיות פעיל ולעסוק בענייני הרבי. כשיהודים רבים עזבו את שכונת המלך, אבא עשה רבות לחיזוק וביסוס השכונה. הוא נהג להתפלל בבתי הכנסת שמספר מתפלליהם פחת והפעיל את כל כושר השכנוע שלו להסברת האיסור שבנטישת המקום. באחת הפעמים בה פנו עסקני השכונה לרבי בבקשת הדרכה, שלח אותם נשיא הדור אל אבי, על מנת שיפעלו בתיאום. הוא אף פעל למען אלו שלא היו חסידי חב"ד; בעת שהשתכן הרבי מלעלוב זצ"ל בארה"ב לא היה לו בית כנסת ומניין. אבא נרתם לארגן מניין עבורו. הוא היה מסור לו בלב ונפש, והאדמו"ר אהבו מאוד.

גם יחסה של אימא כלפי בעלה המסור היה מיוחד. היא לא ניצלה אותו כשלא הייתה חייבת, וכאשר אבא נפטר בתאריך י"ח בטבת תשנ"ו, אחרי מחלה ממושכת, אמרה בשקט משפט שהביע את הכל: "איבדתי את רגליי". אגב, תאריך לידתו של אבא ותאריך פטירתו זהים הם – ה' מילא את ימיו. בן שישים וארבע שנה בדיוק, מיום ליום, נפטר אבא לעולמו, באמצע לימוד פרשת השבוע.

אימא נפטרה מהתקף לב תשע וחצי שנים אחרי אבא, בת שישים ושש. היא השאירה אחריה ילדים, נכדים וגם נינים והגשימה בכך את שאיפתה להיות סבתא-רבא. כל צאצאיה הולכים ב"ה בדרך התורה והחסידות, כאשר דמותה ודמות אבא עליהם השלום משמשות לכולנו מופת למה שאפשר לעשות בכוח הרצון והאמונה.