ביקורו הראשון, והיחיד, של אדמו"ר חב"די בארץ נעדר מדפי ההיסטוריה, למרות - ואולי בגלל - שהתקיים ערב ההתקוממות הפלשתינית שנודעה בשם מאורעות

תרפ"ט, והיתה רצופה מעשי רצח אכזריים ביהודים. לפני 75 שנה, ביום חמישי, 22 באוגוסט 1929, עלה הרב יוסף יצחק שניאורסון על הרכבת שהסיעה אותו למצרים, לאחר ששהה כאן שבועיים. למחרת, יום שישי, החלו ערבים לתקוף יהודים בירושלים, וכעבור שעות אחדות גם בחברון. בשבת הסתערו המוני ערבים על הרובע היהודי בחברון, ורצחו יותר מ-60 יהודים. כעבור שבוע הותקף גם הרובע היהודי בצפת ו-18 מתושביו נרצחו. את הידיעות על כך קיבל הרב שניאורסון כשהיה כבר על סיפון האונייה שהפליגה מאלכסנדריה. במכתב לאשתו, שהתפרסם לראשונה לפני כשלוש שנים בביטאון החב"די "בית משיח", סיפר כיצד השפיעה עליו הבשורה המרה:

"מגיע הקפיטן, הוא דיבר גרמנית, וקורא לי רדיו-טלגרמה מירושלים שהתפרץ פוגרום על היהודים מצד הערבים, ולמעלה ממאה יהודים נהרגו רחמנא ליצלן. הידיעה הזאת גרמה לי אי-שקט גדול והייתי בלתי רגוע ביותר". המכה היתה בוודאי חזקה פי כמה כשלמד שרוב הקורבנות היהודים, 108 מתוך 134 ההרוגים, נרצחו בשלוש ערי הקודש שבהן התמקד ביקורו: ירושלים, צפת וחברון.

בספרי ההיסטוריה הציונית אין אזכור של הביקור הזה, אף שהשבועות שקדמו להתפרצות נדונו ונחקרו לפרטיהם. פעמיים ביקר הרב, הידוע בחוגי חב"ד בראשי התיבות הריי"צ, ברחבת הכותל המערבי, שהיתה מוקד של סכסוך דתי ולאומי מאז יום כיפור 1928. נציגי היהודים טענו שהמוסלמים מתנכלים להם ופוגעים בזכויותיהם באתר, ואילו נציגי המוסלמים טענו שהיהודים מפירים באופן שיטתי את הסטטוס קוו במקום, כשמטרתם להשתלט על הכותל המערבי כהקדמה להשתלטותם על הר הבית כולו.

באותו מכתב לאשתו סיפר הרב על האווירה שבה התקיים ביקורו: "מחמת המצב המתוח ששרר בארץ ישראל, מיהרתי עם נסיעתי לראות מה שיותר מהר את כל המקומות שרציתי לראות. בתשעה באב לא יכולתי ללכת לכותל המערבי, משום שמסרו לי מהממשלה, שבאם אלך לכותל בתשעה באב, יהיה בוודאי קהל גדול, ובאם זה יעורר התקפה מצד הערבים, יחשיבו זאת כאילו מלכתחילה רציתי לגרום לכך. לכן לא הלכתי לכותל בתשעה באב".

הרב לא הזכיר במכתב את ביקורו בחברון, שהיה בעל פוטנציאל גדול לא פחות, ואולי אף יותר, לעורר התנגדות. ביקור זה מוזכר, אם בכלל, רק כבדרך אגב בחיבורים היסטוריים העוסקים ביישוב היהודי בחברון, וגם אז אין המחברים מציינים את סמיכות הזמנים בינו לבין הטבח, ואינם מפרטים את כל מעשי הרב בעיר. אפילו "ספר חברון" (בעריכת עודד אבישר, הוצאת כתר, 1970) עקף את המועד המדויק כשציין שהביקור התקיים "בקיץ תרפ"ט". הרבי מלובביץ, נכתב שם, הורשה להיכנס לביקור, עם מלוויו היהודים, למסגד שעל מערת המכפלה.

אחד המלווים סיפר בספר על הביקור הזה בפירוט, אך כתב שהוא נערך "שבועות ספורים" לפני הטבח. "ביקורו עשה רושם רב על יהודי חברון", ציין המחבר, אך לא הזכיר איזה רושם עשה הביקור על הערבים. בעמוד 505 בספר מופיעה רשימת "תאריכים בתולדות הישוב היהודי בחברון", ובה כתוב: "יולי 29' - הרבי מלובביץ מבקר במסגד מערת המכפלה". אבל הרב לא ביקר בחברון ביולי, ולא "שבועות ספורים" לפני הטבח, אלא ב-13 באוגוסט, עשרה ימים בלבד לפניו.

מחקר עדכני ופרטני של אירועי חברון כלול בספרו של ההיסטוריון תום שגב על תקופת המנדט, "ימי הכלניות" (כתר, 1999). ביקור הרב בעיר עשרה ימים לפני הטבח אינו נזכר שם. העיתונות העברית של התקופה, שדיווחה בהבלטה על בואו של הרב ארצה, היתה עסוקה מכדי לעקוב ולדווח על הביקור בפירוט. שני עניינים אחרים העסיקו אותה באותם ימים: החרפת העימות סביב הכותל המערבי, ודיוני הקונגרס הציוני בציריך. "דבר" לא דיווח על ביקורו הראשון של הרב בכותל ולא על ביקורו בחברון, אך ב-20 באוגוסט כתב כי "הרבי מלובביץ רצה לבקר על יד הכותל, לפני צאתו מהארץ. המשטרה ראתה צורך לשלוח איתו קצין ושוטרים ערבים ללוותו על הדרך ועל יד הכותל".

"דואר היום", עיתונם של חוגי הימין הציוני, הוביל את המאבק על "זכויות היהודים בכותל" ועידכן את קוראיו במתחולל שם כמעט בכל יום ותחת כותרות גדולות. אבל איכשהו הצליח העיתון לפסוח על שני ביקוריו של הרבי מלובביץ בכותל, ואילו את ביקורו בחברון תיאר בלשון טלגרפית: "הרבי מלובביץ חזר אתמול מצפת ולפנות הצהריים נסע לחברון. קהל חסידים רב נקהל אל שערי מלון אמדורסקי, ורבים מהם נסעו ללוותו חברונה". אפילו "קול ישראל", שבועונה העברי של אגודת ישראל, שדיווח בהרחבה על בואו של הריי"צ ועל קבלת הפנים שנערכה לו, התעלם אחר כך לא רק משני ביקוריו בכותל, אלא גם מביקורו בחברון.

בספרות של חסידות חב"ד מתוארים השבועיים ששהה בארץ בפרטי פרטים. "ספר התולדות" מ-1976, שהוא מעין ביוגרפיה של הריי"צ, מסכם כך את יציאתו מירושלים לחברון: "תהלוכה שלמה של עשרות אוטובוסים עם כמה מאות איש, כל תלמידי ישיבת 'תורת אמת' התמימים וזקני אנשי שלומנו ליוותה את הרבי בדרכו". אחרי חנייה לתפילה בקבר רחל המשיכה השיירה דרומה. "ליד המושב החרדי החדש מגדל עדר (בשטח גוש עציון של היום) יצאו לקבל את פניו מחברון חכמי העיר, רבניה ונכבדיה, מעדת הספרדים ומעדת האשכנזים. לחברון הגיע בשעה 3:30 וסר לביתו של רבי יעקב יוסף סלונים, רב העיר. בשעה 5 הלך לבקר את מערת המכפלה בלוויית כל תושבי העיר וכל בני הישיבה. התפלל שם מנחה בניגון הדבקות של תפילת ראש השנה, שחדר ללבות כל ההמון הרב הנוכחים שם וכולם פרצו בבכיות, הקיף את המערה ונכנס פנימה על פי רישיון מיוחד שנתקבל מאת הממשלה בשבילו ואחדים ממלוויו".

הכניסה למסגד אל-איברהימי, שנבנה על מערת המכפלה, היתה אסורה ליהודים (ולנוצרים), ולמעשה הותר להם לעלות רק עד המדרגה השביעית בגרם המדרגות המוביל אל פתחו. אך בכך לא תם ביקורו של הריי"צ בחברון. לחב"ד יש קשר רב שנים עם חברון. עד 1924 היתה הקהילה האשכנזית בעיר מורכבת רובה ככולה מחסידי חב"ד, שראשוניהם השתקעו בה מאה שנים לפני כן, בהוראת נשיאם. רובם היו קרובי משפחה של שושלת האדמו"רים לבית שניאורסון. בבעלות הריי"צ אישית היה רכוש רב בחברון, שאותו ירש מאביו: אחוזת בית רומנו בשטח של 4.5 דונם, שנרכשה ביוזמת אביו לפני מלחמת העולם הראשונה ונרשמה על שמו בטאבו. ממערת המכפלה, כותב מחבר "ספר התולדות", הלך הרב "לסייר את נחלתו וחצרו, התעניין בכל הפרטים, מקומו, מעמדו ומצבו של הבית ומגרשיו שסביבו".


חילול קודשי האומה

לא ידוע כיצד ועד כמה השפיע הביקור על הערבים תושבי חברון והסביבה. בספרו של דוד זאב רוטנברג, "מסע הרב בארץ הקודש", שיצא לאור ב-1999, מצוטט מכתב שכתב הריי"צ למשפחתו על נסיעת השיירה לחברון: "הערבים שנמצאים על הדרך מתפלאים, והנוסעים מחברון לירושלים, נוצרים וערבים, מתפלאים מאוד". בכניסה למערת המכפלה, כתב הרב, הוא עלה בתחילה עד למדרגה השביעית המותרת ליהודים: "בפנים לא מרשים להיכנס. נעמדנו להתפלל מנחה וזה ארך למעלה משעה וארבעים דקות. בינתיים הגיעה הידיעה שראש הערבים, שהוא בעל הבית של מערת המכפלה, הודיע שאותי עם חתני ומלווה, אברך מחברון (אליעזר דן סלונים) - יתנו לנו להיכנס פנימה".

התיאור של אחד המלווים הללו, ש"ז קלונסקי, מופיע ב"ספר חברון": "אליעזר סלונים, שהיו לו קשרים טובים בחוגי השלטון הערבי שבחברון, הצליח להשיג רשיון מיוחד לביקור בתוך הבניין והמסגד, בעבור הרבי ושלושה מלווים עמו. התוכנית היתה להיכנס למערה בעד 'שער יעקב', אשר בו היתה הכניסה ליהודים אסורה לחלוטין ולצאת בעד 'שער אברהם', הכניסה הידועה עם המדרגות ו'שבע המדרגות' המותרות בעלייה ליהודים.

"בהגיענו ל'שער יעקב' חיכתה לנו שם משלחת מנכבדי הערבים שבחברון, אשר באו במיוחד לבקשתו של אליעזר דן סלונים, שהיה אותו זמן מנהל בנק אפ"ק במקום. הם קידמו פנינו ונתנו לנו סנדלי עור מיוחדים, למען לא נהיה נאלצים לחלוץ מנעלינו לפי הנהוג והמקובל. נכנסנו למקום קברי האבות. עברנו ליד המצבות הגדולות שהיו מכוסות בשטיחים יקרים ובפרוכות רקומות בפרחים ועטורות בגדילי זהב. בראש הלך הרבי וכולו שקוע במחשבות ובהרהורים".

ביום שישי, 16 באוגוסט, שלושה ימים אחרי הביקור, נערכה בעיר הפגנה של ערבים, כחלק מהמערכה הציבורית שנוהלה אז סביב עתיד הכותל והר הבית. אין מידע אם מישהו מן המפגינים קישר את המאבק הזה לביקור הרב במערת המכפלה. רוטנברג מביא בספרו עדות שמיעה על מברק ששלח המופתי חאג' אמין אל-חוסייני אל ראשי הווקף בחברון, ובו הורה להם למנוע את הביקור; אך המברק הגיע אליהם רק לאחר שהביקור כבר תם. ד"ר מוצטפא כבהא, שחקר את העיתונות הערבית של התקופה (ספרו "עיתונות בעין הסערה" התפרסם השנה בהוצאת יד בן צבי), זוכר שראה באחד מגיליונות "אל-ג'אמעה אל-ערבייה", עיתונם של חוגי המופתי, הבעת צער על כך שהותר לרב לבקר במסגד. אבל גם העיתונות הערבית, בדומה לעיתונות העברית, התמקדה אז בעימות סביב הכותל ובדיוני הקונגרס הציוני.

פרופ' מנחם פרידמן סקר בספרו "חברה ודת - האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ ישראל" (הוצאת יד בן צבי 1978), את פרטי המאבק על הכותל. המתפללים היהודים, הוא כותב, נהגו להפר את הסטטוס קוו שנקבע בזמן הטורקים, ואומץ על ידי הבריטים, ולקראת יום כיפור הביאו לרחבת הכותל ספסלים וכיסאות: "לא תמיד עוררה עובדה זו מחאות מצד המוסלמים. עם התגברותה של האיבה הערבית למפעל הציוני, ביקשה המועצה המוסלמית העליונה לנצל הפרות אלה של היהודים".

ב-1925 התלוננה המועצה, והמשטרה הבריטית הרחיקה את הכיסאות והספסלים מהרחבה. בהשפעת הצעד הזה הושמעה בציבור היהודי דרישה לפעול להעברת הבעלות על הכותל "לרשות העם העברי", אך להנהלה הציונית היו אז עניינים אחרים לעסוק בהם.

ההסלמה החלה בגלל תקרית שולית, חסרת משמעות פוליטית. זמן מה לפני ראש השנה תרפ"ט ביקר בכותל אדמו"ר עשיר מפולין, והפקיד סכום כסף בידי שני השמשים-מטעם-עצמם שפעלו שם, כדי שיקנו בו מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. בערב יום כיפור ביקר ברחבת הכותל סגן המושל הבריטי של מחוז ירושלים, הבחין במחיצה, והורה לסלקה. אחד השמשים הסביר שבגלל קדושת היום אין הוא יכול לעשות זאת.

"סגן המושל הודיע שלמחרת היום תסלק יחידת שוטרים את המחיצה", כתב פרידמן. "למחרת, בשעה שהמתפללים עמדו בתפילת שמונה-עשרה, הגיעה למקום יחידת שוטרים, נכנסה לרחבה והחלה להסיר את המחיצה. טבעי שבעיני המתפללים נראתה פעולה זו כחילול-הקודש והם החלו להתנגד לשוטרים ולהפריע להם. התפתחה קטטה, שבמהלכה נפגעו גם כמה נשים".

התקרית הזאת הסעירה לא רק את החוגים החרדיים והדתיים, אלא גם את היישוב העברי, שראה בה פגיעה לאומית. למחרת החלו להתקיים ברחבי הארץ אסיפות מחאה. כעבור ימים אחדים כתב "הארץ" על "מחאת האומה נגד חילול קודשיה" ועל "דרישתה להחזיר לה את שריד מחמדיה, את הכותל המערבי של בית מקדשנו". כותב פרידמן: "תחת רושם מאורעות אלה ודעת הקהל הנסערת, החליט הוועד הלאומי לתבוע מחבר הלאומים, כי יורה לממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל מטעמו, להפקיע את הבעלות על הכותל המערבי מידי הערבים ולמסרו לרשותם של היהודים".

המחנה הציוני הפך סכסוך דתי שולי לעניין לאומי, ואילו במחנה הפלשתיני קרה בדיוק ההיפך. המופתי מיהר להציג את המאבק הפלשתיני הלאומי כמאבק דתי להגנה על קודשי האיסלאם. את חשדותיו כי מאחורי תביעת הבעלות היהודית על הכותל מסתתרת שאיפה להשתלטות על אל-חרם א-שריף (מתחם הר הבית) כולו הציג כעובדה, וטען שהיא מבטאת תוכנית להרוס את שני המסגדים המצויים שם ולהקים במקומם את בית המקדש.

בהנהגה הציונית נשמעו גם קולות מסתייגים. דוד בן גוריון הזהיר מפני הבערת "מלחמה דתית בינינו ובין הערבים" ואילו אליהו גולומב טען שהפיכת הסכסוך היהודי-ערבי לסכסוך דתי מסכנת את עתידו של היישוב. התנועה הציונית נסוגה לפיכך מתביעת הבעלות על הכותל, אבל את האבן שנזרקה למים כבר לא היה אפשר להוציא. גם אגודת ישראל, כותב פרידמן, נקטה עמדה פשרנית, ומלבד החשש לעורר את איבת העולם המוסלמי היתה לה סיבה נוספת: "יותר משחששה מבעלותם של המוסלמים על הכותל המערבי, חששה מפני העברת הבעלות לידי הציונים". וממילא הסתייגו החרדים מביקוריהם של חילונים ברחבת הכותל, ומהפיכתו מאתר דתי לסמל לאומי.

אבל המסתייגים נגררו בסופו של דבר אחרי הימין הרדיקלי בתנועה הציונית, שהמשיך להתסיס את הרוחות. קולות דומים נשמעו גם בשמאל הציוני. משה בילינסון קרא ב"דבר" להתפטרותה של ההנהלה הציונית בגלל כשלונה ב"הגנה" על הכותל. ואילו המוסלמים, מצידם, פתחו בסדרת הטרדות ותקיפות של המתפללים היהודים. עד כדי כך הורע המצב, שאנשי אגודת ישראל שקלו לפנות אל המועצה המוסלמית העליונה כדי להיבדל מן הציונים המתסיסים. שקלו, אבל לבסוף החליטו לבוא להסכמה עם ההנהגה הציונית, ולא עם המוסלמים, ובכך אותתו לפלשתינאים כי מולם ניצב מחנה יהודי מלוכד, ולא שני מחנות - ציונים מזה ואנטי-ציונים מזה. בא הקונגרס הציוני בציריך ונתן לכך גושפנקה כלל עולמית.

ועדים להגנת הכותל

העיתונות הפלשתינית עקבה בעניין רב אחרי דיוני הקונגרס הציוני, שנפתח בציריך בסוף יולי 1929. כל חודש יולי היה רצוף עימותים סביב הכותל, שם קיבלו המוסלמים מהבריטים אישור לבניית קיר ובו דלת, שתאפשר מעבר הולכי רגל דרך הרחבה. בשכונת המוגרבים, שבתיה סגרו על רחבת הכותל, החלו באותה שנה לקיים חגיגות דתיות בליווי נגינה, שלדעת המתפללים היהודים נועדו להפריע להם בתפילה. למרות המחאות, לא הופסקו הטקסים הללו. הכותרות של "דואר היום" זעקו כל אותו החודש: "אין נחת על יד הכותל", "התנקשות חדשה בכותל?", "בניית הקיר על יד הכותל נתחדשה", "הממשלה הרשתה את בניין הקיר", "בניין הקיר הולך ונשלם", וב-30 בחודש, עם פתיחת הקונגרס הציוני, הכריזה כותרת בעמוד הראשון כי "המחאות נגד שערוריית הכותל מקיפות את כל הארץ".

מאות הצירים שהתכנסו בציריך לא התעלמו מכל אלה. ב-4 באוגוסט דיווח "דואר היום" כי "הקונגרס מבכה את ההתנקשות בכותל". נחום סוקולוב קרא את נוסח המחאה, וכל הצירים קמו על רגליהם: "ההתרגשות היתה עמוקה ומן העיניים זלגו דמעות. אחר זה נפסקה הישיבה לאות צער לזמן מה". ביישובים רבים בארץ הקימו יהודים מזרמים שונים, חילונים ודתיים, "ועדים למען הכותל". ב-7 בחודש, ערב בואו של הריי"צ לביקור, הוקם "הוועד המרכזי למען הכותל", ולמחרת הוקם גם בצפת ועד מקומי כזה.

בציריך החליט הקונגרס הציוני על הקמת "הסוכנות היהודית לארץ ישראל", שבהנהלתה היה ייצוג של 50% לנציגי ארגונים לא ציוניים. בישיבת הפתיחה של מועצת הסוכנות אמר הרברט סמואל, שהיה הנציב הבריטי הראשון בפלשתינה: "בניין ארץ ישראל אינו עניין של חלק מהיהדות, כי אם ליהודי כל העולם". נוכחותו של פרופ' אלברט איינשטיין, הלא ציוני, הדגישה זאת.

בעיתונות הפלשתינית, שעקבה בדריכות אחרי הנעשה בירושלים ובציריך, זיהו את הסכנה הגדולה יותר. העיתון "פלסטין", שביטא את עמדות האופוזיציה להנהגת המופתי, צילצל בפעמוני האזעקה. העיתון אמנם קבע, בגיליון ה-8 באוגוסט, כי "תביעה אחת מאחדת את כל היהודים בימים אלה" בעניין הכותל ("אל-בראק" בערבית), אך הזהיר מפני ההיגררות אחריהם: "נזניח את שאלת הכותל המערבי, נזניח אותה בגלל המיאוס שבה, משום שזוהי מזימת היהודים, כדי שהמועצה המוסלמית העליונה תפסיק להעסיק את דעת הקהל הערבית בארץ רק ב'אל-בראק' ובידיעות על 'אל-בראק'. נזניח את הכותל המערבי, לא משום שאנו מגינים פחות מ'אל-ג'אמעה אל-ערבייה' ומהמועצה המוסלמית העליונה על הסמל והזכויות המבוססות שיש למוסלמים עליו - אלא משום שאנו רוצים לדבר על משהו יותר מסוכן לאומה".

ומהי לדעת "פלסטין" הסכנה הגדולה המאיימת על העם הפלשתיני? - "הסוכנות (היהודית) טוענת שהיא עכשיו באת-כוח של 16 מיליוני יהודים, ולא של מיליון אחד, כפי שהיתה ההנהלה הציונית". בעיני "פלסטין" נועד עימות הכותל "לזרות אפר בעיניים", כדי שהפלשתינאים לא יראו את "הקשר הגדול שקשרו הציונים והבלתי-ציונים בציריך".

אל תוך המערבולת הזאת נקלע הרב יוסף יצחק שניאורסון.

חיילי בית דוד

הריי"צ נולד ב-1880 בלובביץ, וירש את נשיאות חב"ד מאביו לאחר מותו ב-1920. זו לא היתה תקופה קלה לאיש, אבל היתה קשה במיוחד ליהודים שרצו לשמור על חיים דתיים. רוסיה שאחרי המהפכה, שאז כבר נקראה ברית המועצות, היתה שסועה במלחמת אזרחים, והשלטון הקומוניסטי ראה בממסדים הדתיים מעוזים של שמרנות אנטי-מהפכנית. גדולי הרבנים, מנהיגי קהילות וראשי ישיבות עזבו את ברית המועצות, והריי"צ נותר שם המנהיג היהודי הדתי הבולט ביותר. הוא חש שההשגחה העליונה הקרתה לו את ההזדמנות לקדם את מעמדו מנשיאה של חסידות אחת (שאפילו בה לא הכל קיבלו את מנהיגותו) למנהיגה של הקהילה היהודית כולה - שליחות שתאמה מאוד את הנטיות המשיחיות שרווחו בחסידות חב"ד.

ממקום מושבו ברוסטוב, לשם עקר אביו בימי מלחמת העולם הראשונה, הנהיג הריי"צ מערכת חשאית של לימודי קודש, חדרים וישיבות, מקוואות טהרה ושחיטה כשרה. לשם כך השתמש בכספי הג'וינט שקיבל כבכיר הרבנים בברית המועצות. מלחמת מוחות מתמדת נאלץ לנהל עם אנשי ה"יבסקציה", הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית, ובמיוחד עם קומוניסטים בני משפחות של חסידי חב"ד, שביקשו לערער את מעמדו ולהרחיק את חסידיו מן הדת. בכל הקשיים הללו ראה חבלי משיח, והיה משוכנע שהגאולה קרובה. לחסידים שהתקשו להתמודד עם לחצם של השלטונות וביקשו לנסוע לפלשתינה אמר כי נסיעה כזאת היא בעיניו "בריחה ממקום המערכה".

ב-1924 נאלץ הריי"צ לעזוב את רוסטוב, עבר ללנינגרד והמשיך את פעילותו משם. שלוש שנים אחר כך נעצר. במיתולוגיה של חב"ד נשמר מקום מרכזי לאירוע הזה. על פי הגרסה החב"דית, ב-1927 אסרו אותו אנשי ה"יבסקציה" באמצע הלילה; הוא הואשם במרידה בשלטון ונגזר עליו עונש מוות; גל מחאות מחו"ל הביא לשחרורו מהכלא כעבור 19 יום, עונש המוות הומר בהגליה לשלוש שנים לעיר קוסטרומה; גל המחאות לא נפסק וכעבור עשרה ימים הותר לו לשוב ללנינגרד.

פרופ' מנחם פרידמן מפקפק בפרטי הגרסה הזאת. לדבריו, אין מסמכים או תיעוד היסטורי אחר של המשפט שלכאורה נערך לריי"צ, וגם המהירות שבה הומר כביכול עונש המוות בהגליה, וההגליה בשחרור מלא, נראית לו בלתי הגיונית. "בדוק במפה איפה נמצאת קוסטרומה (כ-300 ק"מ ממוסקווה) ותראה שהוא לא הוגלה לסיביר, או לחוג הקוטב", אומר פרידמן. בין השורות של הגרסה החב"דית אפשר לחוש בכוונה לייחס את הצלתו של הריי"צ להתערבות אלוהית, נס שאירע לו, כדי לחזק את מעמדו בתוך החסידות ומחוץ לה, ואולי אף לבסס את תכונותיו המשיחיות.

זמן לא רב אחרי האירועים האלה קיבל הריי"צ אישור לצאת את ברית המועצות. ב-1928 הוא עזב את לנינגרד ברכבת עם בני משפחתו: ארבעה קרונות נשאו את רכושם הרב, בכלל זה רהיטים וספרים. הוא השתקע בריגה, בירת לטוויה, ומשם ניסה להמשיך בהכוונת הפעילות הדתית החשאית מעבר לגבול הסובייטי. משם גם יצא למסעות כדי לגייס תמיכה בינלאומית במאבק למען החופש לקיים חיים יהודיים דתיים בברית המועצות.

במאמר "משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד" כתב פרופ' פרידמן, כי אביו של הריי"צ הסתייג מהמתירנות של הישיבות הליטאיות, טען שהם מגלחים את זקנם, מתייחסים בשלילה ללימודי הקבלה וקוראים "ספרים חיצוניים", מה שמכניס "ארס ורעל בנפשם". כדי לבלום את ה"הידרדרות" הזאת הוא הקים ישיבה מסוג חדש, ופיתח תיאוריה משיחית: לתלמידיו קרא "חיילי בית דוד" וציפה מהם להילחם בגאולה הציונית המזויפת.

הריי"צ היה חרדי קיצוני ואנטי-ציוני קיצוני כאביו, שממנו ירש גם את התיאוריה המשיחית. פרופ' פרידמן אומר שההשקפה הזאת לא היתה אז נחלתם של כל חסידי חב"ד, הפלגים האחרים לא היו "משיחיסטיים" וקבוצה אחת אף היתה "כמעט ציונית". גם בארץ היתה בתוך הקהילה מחלוקת בשאלה מי ייצג את חסידות לובביץ, וביקורו של הריי"צ נועד לדעת פרידמן לבדוק אפשרות להקים כאן מרכז של חב"ד בראשותו.

אבל בביקורו לא נמנע הריי"צ מפגישות עם רבנים ציונים, כולל ביקור אצל הרב הראשי האשכנזי, אברהם יצחק הכהן קוק. גם הציבור החרדי, זה המכונה בהיסטוריה הציונית "הישוב הישן", כבר היה רחוק מהדימוי שבנו לו מתנגדיו: יהודים גלותיים המושכים ידם מחיי העולם הזה ומתקיימים רק מתרומות. אליעזר דן סלונים, קרוב משפחתו של הריי"צ והאיש שהסדיר את ביקורו במערת המכפלה, לא רק ניהל בחברון את סניף הבנק הציוני אפ"ק (שהוקם שם כבר ב-1907), אלא אף תלה בביתו תמונה גדולה של הרצל. בכלל 67 הנרצחים בחברון היו גם בני הזוג שלמה ונחמה אונגר, שבאו לארץ כחלוצים בתחילת שנות העשרים והשתקעו בחברון ב-1928. נרצחה גם לאה גרודזינסקי, חלוצה ילידת הונגריה שנישאה ללתלמיד ישיבה שבא ארצה ב-1925. נרצח גם נחמן סגל, שהצטרף לתנועה הציונית בפולין ב-1918, בא ארצה עם אשתו ב-1925, ואחרי שנה בעפולה עברו לחברון.

מן הצד הפלשתיני, אם כן, נעשה קשה יותר ויותר להבדיל בין הישוב הישן לחדש, בין ציונים ללא-ציונים.

דמי חסות לרב השחור

מלכתחילה ראו אנשי חב"ד בחברון, בעקבות נשיאם אז, המכונה האדמו"ר האמצעי, מקום שהתפילות מתחברות בו עם חג"ת (חסד, גבורה ותפארת, על פי הקבלה) ומתקיים חיבור גם עם מידותיהם הטובות של אבות האומה הקבורים במערת המכפלה. 50 משפחות החסידים שהתיישבו בעיר ב-1823 בהוראת האדמו"ר לא נהנו מקליטה קלה. על קשיי הפרנסה, שהתבטאו במאבקים עם הקהילה הספרדית הוותיקה על כספי ה"חלוקה", נוסף יחסם של מנהיגי הערבים, שראו באנשי חב"ד נטע זר.

ב-1834 מרדו הפלאחים הפלשתינאים בשלטונו של אברהים פחה המצרי. בספרו "חסידות חב"ד בחברון עד 1866", שיצא לאור בשנת 2001, כותב יוסף גור אריה כי לאחר שהמושל המצרי דיכא את המרד, "פרעו חייליו ביהודי חברון, שדדו את רכושם ואנסו את נשותיהם". אבל הקהילה שרדה, וב-1839 מנה הכולל החב"די 144 נפשות, ולרשותם עמד אולם קטן בבית הכנסת "אברהם אבינו", שאותו קנה למענם האדמו"ר האמצעי מהעדה הספרדית.

בשנים 1845-1844 בא לחברון גל נוסף של חב"דניקים ממזרח אירופה. בין הבאים היו קרובי משפחתו של האדמו"ר האמצעי: בתו, הרבנית מנוחה רחל שניאורסון, שחסידי חב"ד ואחרים עולים לרגל לקברה בחברון עד היום; בעלה, הרב יעקב סלונים; גיסתו של האדמו"ר, הרבנית שפרה, עם בתה ובעלה. בשביל האחרונים זו היתה בעצם מין גלות, או הגליה. שפרה היתה נשואה למשה, אחיו הצעיר של האדמו"ר האמצעי. אחרי מות אביהם, כותב גור אריה, ראה עצמו משה ראוי להנהיג את החסידות, ומשהדבר לא עלה בידו הוא עזב, "התאהב בבת אל נכר, פרק עולו והמיר את דתו ולבסוף יצא מדעתו ומת". את בני ביתו שלחו לארץ הקודש כדי לחסוך להם ולחסידות את הבושה.

הערבים המשיכו לראות באנשי חב"ד קבוצה חריגה. "השייח מכפר דורא, עבד אל-רחמן עיסא עמר, היה המציק העיקרי לאנשי חב"ד וקיבל מהכולל הקצבה חודשית מכספי החלוקה", כותב גור אריה. מאחורי הניסוח הזה מסתתרת עובדה פשוטה: אנשי חב"ד נדרשו לשלם, ושילמו, דמי חסות לשייח. בספרי החשבונות ובדיווחים שלהם הם כינו אותו "הרב השחור".

תמורת הכסף, כותב גור אריה, הגן השייח על בני חסותו מפני התנכלויות של "פלאחים חברונים". אבל ב-1852, לאחר שנאסר על ידי הטורקים ושוחרר, האשים השייח את היהודים "שלו" כי הלשינו עליו, תבע מהם תשלום "קנס", ואחר כך תקף אותם בראש אנשיו, ששדדו את בתיהם. כעבור שש שנים נאסר השייח שוב, הועבר לאיסטמבול והוצא שם להורג, אך יהודים המשיכו לסבול מהתנכלויות, ומדי פעם הופיעו דיווחים על כך בעיתון "החבצלת". ב-1878, למשל, הוכה תושב חברון רחמים תורג'מן, ומת כעבור שבוע.

בשנים 1880-1870 התחילו יהודים לבנות בתים מחוץ ל"חצר היהודים", שם חיו עד אז כבגטו. אחד הראשונים היה הרב חיים ישראל רומנו, שהקים ארמון על שטח אדמה גדול. אחרי מותו רכש אביו של הריי"צ את הנחלה, בכספי תרומות שאסף לשם כך. שלום דובער לוין כתב בספרו "תולדות חב"ד בארץ הקודש" (ניו-יורק, 1988) כי האדמו"ר קיבל דיווחים על ניסיונות של ערבים לכרסם בשטחו, "בונים חנויות ונשענים אל החאן ואל חצר הנ"ל ופותחים חלונות". אך כל אלה התגמדו לעומת המהלומה שספגה הקהילה במלחמת העולם הראשונה: מאחר שרוב חבריה שמרו על אזרחותם הרוסית, הם נחשבו נתיני אויב וגורשו מן הארץ. אחרי המלחמה שבו רובם לירושלים ורק מעטים השתקעו מחדש בחברון.

ייסוד המנדט וקידום המפעל הציוני לא עצרו את הדעיכה. ב-1890 חיו בחברון 1,429 יהודים, 619 מהם אשכנזים. ב-1918 היה מספרם 256 ,757 מהם אשכנזים, וכעבור חמש שנים ירד המספר ל-413 בלבד, 107 מהם אשכנזים. אבל ב-1924 עברה לחברון מליטא ישיבת סלובודקה כולה, על 150 תלמידיה, ו"הכניסה רוח חיים בקהילה המתנוונת", כפי שנכתב בספר "תולדות ההגנה": "הפרנסה רבתה, נבנו בתים חדשים והוקמו פנסיונים לתלמידי הישיבה". נופשים יהודים החלו לבוא אל העיר בחודשי הקיץ, כדי ליהנות מאווירה הקריר יחסית.

בשבת, 24 באוגוסט 1929, זמן קצר לפני תחילת הטבח, פגש אליעזר סלונים אחד מנכבדי חברון הערבים, שהציע לו להסגיר לידי הערבים את "הזרים", כלומר את אלה שאינם ילידי העיר. סלונים דחה את ההצעה. אבל מהנתונים על הנרצחים והניצולים מתברר שערביי חברון ניסו בכל זאת להבדיל בין "מקומיים" ל"זרים". אלה מהם שהצילו יהודים, והיו רבים כאלה, לפעמים תוך סיכון חייהם, הצילו קודם כל את מכריהם, ואלה היו בדרך כלל מוותיקי העיר (ערבים הצילו יותר מ-250 יהודים). מכלל הנרצחים 48 היו ילידי חו"ל (רובם המכריע אשכנזים) ורק 19 ילידי הארץ.

העיתון "דבר" ציטט ביוני 1930 דיווח של העיתון הפלשתיני "ירמוך" שיצא בחיפה, אחרי ששלושה פלשתינאים שהורשעו ברצח יהודים נתלו בכלא עכו. שניים מהם השתתפו בטבח בחברון. אחד, מוחמד ג'מג'ום, הודה לפני עלייתו לגרדום שהרג חמישה יהודים, והשני, עטא אל-זיר, הודה שהרג שלושה. "הם הוסיפו", כתב העיתון הפלשתיני, "שהנרצחים היו יהודים זרים, ולא יהודים-ערבים".

דברים אלה מעידים על הלוך הרוחות בחברה הפלשתינית, שעדיין ביקשה להבדיל בין יהודים לציונים, גם אם לא תאמו את כל מעשיהם של הרוצחים: עטא אל-זיר, למשל, הורשע בין היתר ברצח הרב מאיר קסטל, מוותיקי הקהילה הספרדית בחברון.

חציצה תודעתית

"תיאורם הנאמן של מאורעות היסטוריים, אשר לגורמים שונים חלק בהתרחשותם ובהתפתחותם, והסברתם הנכונה, מעמידים לפני ההיסטוריון את הבעיה של מידת חלקו ואחריותו של כל אחד מן הגורמים בהתרחשות היסטורית זו". כך הקדים מחבר ספר "תולדות ההגנה" את הפרק על אירועי אוגוסט 1929. אבל בכל התיאור הפרטני המצוי שם, של העימות על הכותל ושל הטבח החברון, אין שום אזכור לביקורו של הרבי מלובביץ.

היסטוריונים של התקופה אינם מתפלאים על כך. "זה לא מפתיע אותי", אומר פרופ' יהושע פורת, שחקר את תולדות התנועה הלאומית הפלשתינית. "מבחינת היישוב החרדים היו בשוליים, והיישוב הוא זה שכותב את ההיסטוריה הציונית". ההיסטוריון יגאל עילם מגדיר זאת "חציצה תודעתית", שגרמה ליישוב החדש להתעלם ממה שקורה בתוך היישוב הישן. אחרי 1929, הוא אומר, זה התבטא גם בשוויון נפש של "היישוב המאורגן" ביחס לניסיונות של כמה מיהודי חברון לחזור לעירם (נועם ארנון, דובר מתנחלי חברון, אומר שמצא מסמכים המעידים כי החוזרים הללו נתקלו ביחס "כמעט אנטישמי" מצד פקידים בסוכנות, שהאשימו אותם ב"רדיפת בצע" וטענו כי מניע אותם הרצון לחדש את עסקי ההלוואה בריבית שלהם).

פרופ' פורת אומר שלא מצא במקורות הערביים שום אזכור לקשר אפשרי בין הביקור של הריי"צ בחברון לבין הטבח, ולדעתו גם לא יכול להיות קשר כזה, משום שבניגוד להר הבית, שם היתה תביעה יהודית לבעלות על המקום, איש לא עירער על השליטה המוסלמית במערת המכפלה. "אני לא מצאתי כל אזכור להקשר כלשהו של ביקור הריי"צ לפרעות בחברון", אומר גם פרופ' מנחם פרידמן. "עברתי על כל המסמכים בהקשר לפרעות בארכיון הציוני ובארכיון אגודת ישראל. אם היה קשר כזה, הוא היה בוודאי מוזכר בצורה זו או אחרת".

אבל רמז לקשר כזה הופיע במשפטו של השייח טאלב מרקה, שהואשם בהסתה לרצח יהודים בחברון. תושב חברון יהודה לייב שניאורסון, דובר ערבית, העיד כי ראה את השייח עומד על מדרגות בית סלונים וצועק: "בואו הנה, כאן החביא סלונים ארבעים בחורים מן הישיבה. סלונים הוא שקנה את המוסלמים בכסף שהוא נותן להם מהבנק. כאן גם נמצא המזכיר של הישיבה, המביא כל יום אנשים חדשים זרים לחברון".

השייח אמנם הכחיש זאת מכל וכל, ואף טען כי בעצם ניסה להגן על היהודים, אבל אם שניאורסון לא בדה את הדברים מלבו (ואולי גם אם כן), קרוב לוודאי שהם ביטאו שמועות על הדרך שבה השיג סלונים את האישור לבקר במערת המכפלה. פרופ' ישראל ברטל, שחוקר כבר שלושים שנה את "היישוב הישן", מציע להיזכר במה שקרה בפעם הקודמת שיהודי נכנס למסגד שעל מערת המכפלה, 90 שנה לפני ביקור הרבי מלובביץ. ביוני 1839 ביקרו בארץ סר משה מונטיפיורי ואשתו, וקיבלו אישור מהמושל הטורקי להיכנס למערת המכפלה. ביומנו כתב מונטיפיורי כי ערבים כמעט רצחו אותם, ולא היה חסר הרבה כדי שהקהילה היהודית תיפול קורבן לפוגרום ערבי.

פרופ' פרידמן מעריך שבגלל הטבח פסל הריי"צ את הרעיון להקים את מרכז חב"ד בארץ. מכאן נסע לביקור בארצות הברית, חזר לאירופה, וישב בפולין עד תחילת מלחמת העולם השנייה. אחרי שנאלץ פעם אחת לעזוב את צאן מרעיתו בברית המועצות, ביקש הפעם להישאר בפולין גם אחרי הכיבוש הנאצי, אך חסידיו וקרובי משפחתו שכנעוהו לעזוב. ב-1940 הוא נסע לארצות הברית ובישר משם לחסידיו: "אנו היהודים איננו צריכים להיבהל מהמצב הנורא, אנו צריכים להבין את קולו הברור של השם-יתברך ולדעת שזהו קול מבשר של ביאת המשיח".

אבל הגאולה לא באה, ואילו מיליונים מיהודי אירופה הושמדו. לדעת פרופ' פרידמן, היתה לכך השפעה על הרב שמריהו גוררי, שהיה נשוי לבתו הבכורה של הריי"צ ובמשך שנים נחשב ליורשו המיועד. הוא החל כנראה להטיל ספק בבשורה המשיחית, ואל המקום שהתפנה נכנס החתן השני, שהיה נשוי לבת הצעירה, הרב מנחם מנדל שניאורסון (הרמ"מ). כשמת הריי"צ ב-1950, לאחר שסבל שנים מטרשת נפוצה, תפס הלה את מקומו, והיה לאדמו"ר האחרון של חב"ד. במאמר על המשיחיות בחב"ד כתב פרופ' פרידמן, כי מלכתחילה טען הרמ"מ שמבחינה מהותית הריי"צ לא רק שלא מת, אף על פי ש"בעיני בשר" הוא נקבר והוספד, אלא שנוכחותו עתה, לאחר ש"מת", משמעותית הרבה יותר משום שהוסרו מגבלותיו הגופניות.

הרמ"מ, טוען פרידמן במאמר, נהג להתבודד הרבה ליד קברו של חותנו, וחש כאילו "התמזג בו". זו הסיבה לכך שלא עזב מאז את ניו יורק, כדי לא להתרחק-להיפרד מחציו השני, ומשום כך גם לא ביקר מעולם בישראל, כפי שעשה הריי"צ, שהרי אינו יכול "להתפצל מעצמו". לעומת זאת, פיתח הרמ"מ תיאוריה שונה ביחס לציונות, ובהשראתו המשיחית תמכו רבים מחסידיו בצורה פעילה בהתנחלות בשטחים, ואף נתנו למתנחלים אישור להשתמש בבתים ובמגרשים של חב"ד בחברון.