מאת הרב יעקב גלויברמן

"מהיכן הידע שלך בנושא חינוך"? "מה אתה מבין בחינוך"? או לחילופין "כל הכבוד לך שהעזת לכתוב באופן ברור ללא משוא פנים" "הכתבה שלך האירה לנו את העיניים" - אלו מקצת מן התגובות הרבות מספור שקיבלתי לאחר פרסום הכתבה ב-COL בשבוע שעבר, אודות החינוך החב"די באה"ק.

חלק מן התגובות הגיעו מיהודים חשובים מאוד שמטפלים בנוער ומוכרים מאוד בתחומם שהודו לי בחום על הרעיון של הכתבה, היות ולדברים יש צורך לעשות משהו בדחיפות ולהזיז את מצב הנוער והילדים, כי המצב חמור מאד.

ובכן, אינני צריך לקבל תעודות יושר מאף אחד, לא בנושא חינוך ולא בנושא עסקנות ציבורית. הרבי נשיא דורנו, כתב לי עשרות מכתבים אישיים. אחד מהם, היה בעת שהייתי מדריך ומחנך כיתה בשנת תשל"ד (1974), וכך כותב לי הרבי נשיא דורנו: "מלאכתו מלאכת שמים".

המושג של מלאכתו מלאכת שמים, ברור לכל אחד מהו. המושג "מלאכתו מלאכת שמים" מכוון לכך שעל כל מחנך להשקיע כפשוטו בכל תלמיד ותלמיד כמלאכת שמים. שנה לאחר מכן, קיבלתי הוראות להיכנס לעסקנות הציבורית כעוזרו של הרב אפרים וולף ע"ה ראש מוסדות חב"ד באה"ק. ומאז היה הרבי כותב אלי בכל המכתבים "עוסק בצ"צ באמונה וכו".

במאמרי אין אני מסתתר תחת שם "האם האלמונית" או "פלוני אלמוני", אני כותבו בשמי הפרטי. לא מדובר ח"ו בפאשקויל. מי שמכיר אותי, יודע שבכל ההרצאות שלי, הנני מדבר בגובה העיניים, ואציג את הדברים ככתבם וכלשונם.

חובה על כל אחד ואחד לא לפחד ולומר את האמת הכואבת לכל חסיד ליובאוויטש. אין ספק שכולם שותפים בחינוך ילדנו, ההורים, המלמדים הרמי"ם, והמנהל. אך כנראה שעלינו להשקיע יותר בלימוד שיחות של הרבי, אודות "חינוך".

אל לנו להסתפק ולומר "אני מומחה" ו"זו דרך עבודתי". עלינו תמיד לבדוק את עצמנו, מה עלינו לעשות יותר כלפי הבחור, (הנשמה היהודית). לא פעם, מזכיר הרבי בשיחותיו את המושג "אהבת ישראל", "אהרון הכהן היה אוהב שלום רודף שלום אוהב את הבריות, ולבסוף ומקרבן לתורה" - בלי אהבה, יחס ונתינה לזולת לא נוכל לקרב את התלמיד, שפעמים רבות הדברים הללו חסרים לו מאד. אולי הבעיות בבית, אולי חסר לו כסף, אולי הוא או אחד מבני המשפחה אינם חשים בטוב. תמיד עלינו קודם ללמוד את ההוראות שקיבלנו מהרב חדקוב ע"ה שהיה מזכירו האישי של הרבי נשיא דורנו, באותיות של "קידוש לבנה". אצטט כאן מספר דברים והוראות ברורות, שמאד חשובות ואקטואליות גם למצב להיום.

א. תפקידו של מנהל: להשגיח אם המלמד והמחנך ממלא תפקידו כראוי בחינוך והוראה, הן בכמות והן באיכות, וכן בשמירת זמן הלימוד ורמת הלימוד.

ב. חשבון הנפש: אסור למנהל להסתפק במספר התלמידים הלומדים בבית ספרו עליו לשאוף ולפעול להגדיל את מספר התלמידים, ולא להסתפק בקיים, מדי יום ביומו עליו לשאול את עצמו: מה עלי לעשות כדי שכל ילדי העיר או לפחות התושבים הגרים סמוך לבית הספר ילמדו בבית ספרי? כאשר הוא מטייל בעירו ופוגש ילד שאינו מקבל חינוך על טהרת הקודש, או שהוא פוגש בחור שהתחתן ובנה בית בישראל שלא על יסודי התורה והמצווה – עליו להכות "על חטא" ולא לחכות עד יום כיפור...

ג. כמו אבא: מנהל חייב לזכור את מאמר חז"ל "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" אבא שהילד שלו אינו לומד טוב, מנסה למצוא כל דרך לתקן את הדבר, וכל זה בלי צעקות וגידופים, וזוהי חובתו של המנהל.

ד. תכונת הנפש אישיותו ותכונת נפשו של המנהל פועלת הרבה על המלמד ועל עבודתו עם התלמידים, עד שזה פועל גם בחינוכו של הילד.

ה. הורים ומחנכים: מתוך התבוננות בשימת-לב וטיפול של הורים בבנם, נוכל להבין את גודל הזכות והחובה המוטלת על המלמד את בן חברו תורה. הורים רוצים לראות את בנם שלם בכל אבריו, אין הם מסתפקים בקיומם של האברים, אלא רוצים לראות בפעילותם התקינה ובשכלולם, כמו-כן אינו מסתפקים בארוחת אחת במשך היום, וכן דואגים לכך שהאוכל יהיה ערוך בטוב-טעם. הורים שמוסרים את בנם למורה, מצפים לטיפול מושלם של הבן בצורה מושלמת.

בהקשר זה, ידוע הסיפור על אדמו"ר הריי"ץ שבא לבקר את אביו אדמו"ר הרש"ב בעיר מנטון שבצרפת, ואף שהיו לו הרבה שאלות בענייני הכלל, שאל אותו אביו אודות מצבם של כל אחד ואחד מתלמידים תומכי תמימים, והרבי לא הסתפק בידיעה כללית אלא רצה לדעת את הכול בפרטיות. - גם מכאן נלמד הוראה, עד כמה צריך לחשוב ולדאוג לכל תלמיד ותלמיד כאילו הוא בן-תלמיד יחיד.

כל הנ"ל אינו פרי מחשבתי, אלו דברי אלוקים חיים. זו הדרך שהרבי נשיא דורנו, לעיתים באמצעות מזכירו הרב חדקוב ע"ה, סללו לנו. עלינו – גם אם אנו ראש ישיבה, משגיח, ר"מ וכיו"ב, לבחון את עצמנו כל יום מה עשינו למען כל תלמיד ותלמיד.

אין ספק שההורים שותפים חשובים מאוד לדרך החינוך, אבל העיקר מוטל על כתפיהם של המחנכים הרמי"ם. ובעיקר על המנהל. הבחורים אינם שפני ניסיון, וצריך מאד להיזהר, כי מדובר כאן בדיני נפשות.

לפני כחודש נערך בישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד "ירחי כלה" השתתפתי בכנס הישיבתי, ומאד התאכזבתי לראות שמתוך אלפי הבוגרים הגיעו כ-100 אברכים.

אך מבדיקה בשטח עם בוגרים, ראיתי עד כמה השטח מנוכר לישיבות; כל אחד נפגע בצורה כזו או אחרת מהר"ם או מהמשגיח שלו. אני מכיר את ישיבת מיר בירושלים, שכל הבוגרים שלה שותפים לפיתוחה, ודווקא כאן ב"תומכי תמימים", לצערנו הגדול רואים ההיפך.

זה מאד כואב וצורם לי, צריך פשוט לקום ולומר את האמת: אתם צריכים לדעת שכל בחור הוא עולם ומלואו ולא לזלזל באף אחד. את זה יכולים ללמוד מהרה"ח הרב ישראל גרוסמן ע"ה, שהיה ראש ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, מהמשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס ע"ה שהיה המשפיע הרוחני על היחס המסור לכל בחור, מהרה"ח הרב אברהם צבי הכהן ע"ה, מי שהיה בזמנו ראש כולל אברכים בכפר חב"ד ומעוד כמה מזקני הדור הקודם, שדיברו עם כל בחור כאילו היה בנם יחידם.

לקראת ט"ו באלול יום התייסדות ישיבות "תומכי תמימים" על-ידי האדמו"ר הרש"ב נ"ע, אנו צריכים לעשות חשבון נפש, ולקבל את הבחורים שלנו באהבה ובחיוך ולהתעניין באופן אישי. אני מציע להוסיף כוח אדם לכל כיתה ויחד עם המחנך להתמסר במסירות נפש עילאית, כמו שהרבי היה כותב "מלאכתו מלאכת שמים" למען התלמיד. בעיקר עלינו לעקוב אחר הרמי"ם והתאמתם לעבוד עם התלמידים. מי שלא מתאים, יכול לחפש מקום עבודה אחרת, כי זו מלאכת שמים. רק חינוך טוב מתוך אהבה לתלמיד ומתוך סבלנות וסובלנות, ויחס חם ואוהד כלפי כל בחור, ירים את קרנה של ליובאוויטש, ויעזור בהקמת בתים חסידיים ובעיקר לחבר בין התלמיד לישיבה ולגרום לו לאהוב אותה תמיד ולרצות לחבוק את ספסליה.