משתתפים (לפי סדר א"ב):
הרב משה גרוזמן
הרב אפרים דמיחובסקי
הרב שלום מישולובין
הרב דוד פלדמן
הרב אהרן קרניאל
הרב נועם רוט

מנחה: הרב ישראל אלפנביין

ביום חמישי האחרון נסעתי לכפר-חב"ד כדי להשתתף בהתכנסות בלתי שגרתית של חבריי, חברי 'קבוצה נ"א', הלוא הם הבחורים שזכו להסתופף בחצרות קדשנו בשנת 'אראנו נפלאות'. העיתוי היה ברור מאוד: בסמיכות לכ"ח ניסן, היום שבו אמר הרבי את שיחת-הקודש הידועה שזעזעה את חסידי חב"ד ואת העולם כולו - "עשו כל אשר ביכולתכם כדי להביא את משיח צדקנו בפועל ממש". מטרת ההתכנסות היתה אפוא לחוות מחדש את אירועי הימים ההם, בבחינת 'והימים האלה נזכרים ונעשים'.

עד מהרה הפכה ההתכנסות להתוועדות חסידית לכל דבר, כיאה ל'ליל שישי' חסידי, והדברים שנשמעו בה מפי בוגרי 'קבוצה נ"א' עשו עלי רושם עז. החלטתי אפוא לפנות אל הבולטים שבין הדוברים ולבקש מהם שישמיעו מחדש את תחושותיהם בכל הקשור לשיחת כ"ח ניסן בפרט ולקיץ תנש"א בכלל. ההצעה התקבלה, וכך נולד הרב-שיח שלפניכם.

באמת כואב כשבאמת לא כואב...

כיצד חשתם באותו לילה גורלי, ליל כ"ח ניסן תנש"א, בעקבות שמיעת הדברים הנוקבים שיצאו מפי קודשו של הרבי?

הרב גרוזמן: בהתחלה אכן לא ידענו איך להגיב. כמו כל ציבור החסידים ברחבי העולם, היינו בהלם מוחלט. לא ידעת בכלל לאיזה כיוון הרבי מוביל אותך. אבל נראה לי שהבחורים ב-770 יצאו מההלם כבר בהתוועדות השבת הקרובה ומשהו בנפש פנימה התחיל לזוז. וזה המשיך בשבועות הבאים: הייתי בחור צעיר שלראשונה בא לרבי למשך שנה. באופן טבעי הציפיות הן לשמוע מהרבי שיחות שיבססו את היסודות החסידיים, ופתאום יש בשיחות נושא אחד ויחיד – משיח.

הרב דמיחובסקי: ההרגשה היתה שהרבי מודיע לנו שהוא לא מסוגל לסבול עוד את האדישות שלנו מול חושך הגלות. הרבי כאילו אמר לנו: לא ייתכן שאני זועק וקורע את הלב שבת אחרי שבת, שיחה אחרי שיחה, ואתם מגיבים מקסימום בזעקת 'עד מתי' שגם היא נאמרת רק 'מפני הציווי', אבל לא רואים שלמישהו איכפת באמת מהמצב. זו היתה התחושה שלי בעקבות השיחה, שהרבי רוצה שנתנער מהאדישות ונתחיל להזיז את עצמנו.

ומהבחינה הזו, אפילו כאשר מיד אחרי השיחה התחילו כולם לצעוק ביחד 'עד מתי', לאו דווקא שכולם כיוונו אל האמת. במידה שהיתה שם זעקה אמיתית וספונטנית, זה היה מכוון לרצונו של הרבי. אבל ברגע שהזעקה הפסיקה להיות התפרצות של כאב הנובע מעומק הנפש, זעקה של בן שקשה לו להימצא במצב של 'גלו מעל שולחן אביהם' (או לפחות כאב על כך שלרבי שלנו זה כואב), והתחילה להיות חלק של איזה שיר מוכר ורשמי – זה שוב חזר להיות בגדר 'מפני הציווי'.

הרב פלדמן: אאמו"ר שי' חוזר תמיד על הסיפור שהרשב"ץ נ"ע הסתכל פעם איך הבחורים מתפללים, וראה שזה בוכה, זה מנגן ואחד נאנח. אחר כך אמר הרשב"ץ: 'אוי, באמת זה כואב כאשר אחד נאנח ואומר 'אוי' על-אף שבאמת לא כואב לו'...

הרב מישולובין: מספיק להגיד את צמד המלים 'כ"ח ניסן', ואתה נזכר בכל ההלם והזעזוע שאחזו בנו באותו לילה. הרי עמדנו במרחק של מטרים ספורים מהרבי. מי מאיתנו לא הזדעזע למראה הסטנדר הרועד ביחד עם גופו הק' של הרבי בשעה שהביע את 'התמיהה הכי גדולה' על כך שמתאספים יהודים ועדיין לא הביאו את המשיח, ולמשמע הזעקות הנוראות שבקעו מקירות לבו הטהור כאשר השמיע את הביטוי חסר-התקדים ש'כל מה שעשיתי עד עתה היה להבל ולריק ושום דבר לא יצא מזה'?!

ההלם שאפף בשלב הראשון את כל החסידים הוא שגרם כנראה להעלאת כל מיני הצעות משונות שהציעו באותו לילה, כמו הרעיון שעשרה אנשים יעמדו ליד חדרו הק' של הרבי וידרשו את התגלות מלך המשיח, או ההצעה לארגן עבור הרבי טיסה מיוחדת לארץ-ישראל וכדומה... אני זוכר שב-770 היתה בלילה ההוא התוועדות עם הרבה בלגן...

הרב פלדמן: ההלם של כ"ח ניסן קשור גם בגורם ההפתעה. אני זוכר שבאותו ערב הרבי חזר מה'אוהל' בשעה רגילה, וכשנכנס כרגיל לתפילות מנחה ומעריב בבית-המדרש, הקהל לא היה גדול. אפילו הרמקול לא היה מוכן לשיחה במקום הקבוע. עמדתי קרוב מאוד לרבי, באחד הספסלים שמאחורי בימת התפילה, ושמיעת החלק האחרון של השיחה – בטון הנמרץ והתובעני שבו נאמרה – ממש הטילה עלינו אימה ופחד. צריך להבין את העיתוי. זה היה אחרי כל הניסים של מלחמת המפרץ, שהרבי הבהיר שהם ממש מבשרים את סימני בוא הגאולה. מישהו מחבריי אמר לי באותם ימים: 'אנחנו לא נישאר עד סוף השנה פה ב'קבוצה', בקרוב נחזור לארץ ביחד עם הרבי בביאת הגאולה'. זה היה ממש ברור. ופתאום הרבי אומר לנו: קינדערלאך, הבאת הגאולה זאת משימה שלכם. אז לך תדע מתי זה יקרה... זה היה מפחיד.

ובכלל, שאלתי את אחד מחבריי, האם לדעתך הרבי ימשיך בכלל לצאת לתפילות והתוועדויות? חברי ניסה 'להרגיע' אותי: הרי המלים האחרונות בשיחה היו 'ומתוך שמחה וטוב לבב'... אני נזכר שחבר אחר שלי השיג עוד באותו לילה קלטת של שיחת-הקודש הנוראה ולא הלך לישון לפני ששמע שוב ושוב את השיחה של כ"ח ניסן. וכך עשה גם בלילות הבאים. היתה לנו הרגשה שאסור לתת לזעזוע הזה להיפסק.

ובאמת, ההתעוררות התחילה להתבטא בשטח באופן ממשי. מיד למחרת השיחה כולנו קמנו ל'סדר חסידות' של יום שישי, למרות שהיינו אחרי התוועדות שנמשכה כל הלילה. כשהלכנו ל'מבצעים' למחרת ביום שישי סיפרנו לכולם על מה שהרבי תובע מאיתנו כעת. בליל שבת הסתובבה שמועה שהרבי הודיע שהוא הולך להמשיך לדבר בהתוועדות השבת על הנושא הזה, לאחר שמישהו כתב לרבי שכוונתו בשיחת כ"ח ניסן לא הובנה. שוב נתקפנו בפחד: האם הרבי יצעק עלינו שוב?... ובסוף ממש שמחנו כשראינו שהרבי לא חזר שוב על הסגנון המפחיד הזה.

"הסתובבנו כהלומי רעם"

הרב קרניאל: בכ"ח ניסן הרבי פשוט בא 'לנער' אותנו. אם עד אז חיינו על מי מנוחות והרגשנו כמו ב'מלוה מלכה' חסידי, אם במשך מחצית השנה הראשונה של ה'קבוצה' היינו מאושרים על שזכינו לשהות בגן-עדן עלי אדמות, ועוד בשנת הסגולה של 'אראנו נפלאות', פתאום בא הרבי וכביכול 'הפך את הקערה על פיה'. אתה עומד במרחק של שני מטרים בלבד מהרבי, רק לפני דקות אחדות עוד שמעת את הדיבורים ה'רגילים' על התקופה הנפלאה שאנו חיים בה ועל מעלתו של חודש ניסן וכולי, ופתאום הרבי מתחיל לפנות אלינו בטון תקיף ובנימה כואבת. פשוט התחלתי לרעוד בכל גופי, הלב שלי התחיל לדפוק ממש חזק. לדור הצעיר ששומע את השיחה הזו כיום בקלטת, או אפילו צופה בה בווידאו, קשה להבין את ההרגשה הנוראה הזו. אין לאנשים מושג איך הרגשנו כשהרבי פנה אלינו ואמר 'אני עשיתי את כל אשר ביכולתי, והדבר היחיד שביכולתי לעשות הוא שמכאן ולהבא הנני מוסר זאת לכל אחד מכם שתעשו את כל אשר ביכולתכם כדי להביא את המשיח תיכף ומיד ממש'. כולנו הסתובבנו ב-770 כהלומי רעם.

באותו לילה נועדה להתקיים התוועדות יום-הולדת של חברינו הרב יוסף גינזבורג (כיום ראש ישיבת חב"ד ברמת-אביב), עם המשפיע הגאון החסיד ר' מענדל מרוזוב. מטבע הדברים העלינו מיד בתחילת ההתוועדות את הנושא הבוער, וביקשנו מר' מענדל שיסביר לנו למה התכוון הרבי. ר' מענדל הבהיר לנו שאחת הנקודות המרכזיות ביותר בשיחה היא הכאב על כך שנמצאים בגלות פנימית בענייני עבודת השם, ובהמשך לזה התוועד ר' מענדל באריכות על הנושא של עבודת התפילה והסביר שזה מה שהרבי מתכוון בדרישתו הנוכחית. שהבאת הגאולה זה אומר עבודת השם אמיתית.

הרב דמיחובסקי: בחסידות מוסבר שמשמעות הגלות היא העלם והסתר על האמת האלוקית, והגאולה היא גילוי אלוקות בעולם. והקושי האמיתי של היהודי לחיות בזמן הגלות הוא משום שהנשמה אינה מסוגלת לסבול את ההעלם וההסתר. ברוב המקומות בשיחות של הרבי מוסבר שהייעודים הגשמיים שמוזכרים בקשר לימות המשיח נועדו בעיקר למי שלא איכפת לו בינתיים מהבעיה העיקרית של הגלות, ולכן מבטיחים לו שבגאולה יהיה לו טוב גם בגשמיות, פרנסה ובריאות וכדומה. אבל עיקר הציפייה לגאולה היא בתור עידן שאמנם המעדנים יהיו מצויים כעפר, אבל גם חשיבותם תהיה כעפר בעלמא. זה מה שהפריע לרבי בשיחת כ"ח ניסן, שגם כשמדברים על הגאולה, חושבים על הדברים הצדדיים כמו הטובה הגשמית, ולא על עצם העניין.

הרב פלדמן: נכון, באמת הדיבורים האלה של ר' מענדל מרוזוב היו דברים שכל מי שלמד חסידות מבין אותם מעצמו. כדי לרצות משיח באמת, חייבים להבין ולהרגיש שהרוחניות זה העיקר בחיים. ובשביל זה אנחנו מוכרחים לעבוד על עצמנו, ללמוד חסידות ולהתפלל ב'עבודה'. בהתחלה היו בחורים ב-770 שלא קיבלו את זה וטענו: מה? זה בסך-הכל מה שהרבי רוצה מאיתנו? עוד קצת לימוד חסידות, ועוד קצת עבודת התפילה? הרי לכאורה ברור שהרעש הגדול של כ"ח ניסן מביא בכנפיו משהו אחר, אבל בסוף מבינים שזה לא נכון.

הרב רוט: כבר באותו לילה הרגשנו שהשיחה הזו מלמדת על פתיחת עידן חדש. לראשונה, אם אפשר להתבטא כך, הרבי דיבר בצורה הכי גלויה וברורה והניח הכל 'על השולחן'. מיד עם סיום שמיעת השיחה הרגשנו שזוהי שיחה מיוחדת, משהו שונה מתמיד. כשהרבי אמר "איך גיב דאס איבער יעדערן פון אייך" [=אני מוסר זאת לכל אחד מכם], הבנו שזה משהו שאמור לדבר אישית לכל אחד. נשארנו ב-770 כדי לשמוע שוב ושוב "חזרה" – הקלטה של השיחה. אחר כך התקיימה התוועדות גדולה במטרה להבין למה מתכוון הרבי בשיחה. וגם אם רק אחרי כמה שבועות השטורעם הגיע לממדים גדולים ביותר, לפחות באופן כללי ההחלטות נתקבלו כבר באותו לילה: מהיום צריך להשתנות לגמרי ולהיות באופן נעלה באין ערוך בהשוואה להנהגה עד עתה.

תחושה שמשיח עומד להגיע בכל רגע

כולנו זוכרים גם את הטענה הכואבת שהשמיע הרבי בתוך השיחה, שבוודאי יהיו מתמידים שישננו את השיחה הזו, ובזה יסתיים העניין מבחינתם... מה היתה לדעתכם הנקודה הכי מרכזית של השיחה הזו? מהו בעצם המסר המעשי של כ"ח ניסן?

הרב גרוזמן: בימים הראשונים אחרי השיחה עדיין לא הבנתי מה בדיוק קורה כאן, ושאלתי את עצמי לא פעם לאן הרבי מוביל אותנו. זו היתה התגובה בהתחלה, אבל אחרי שבועות אחדים שבמהלכם שמענו עוד ועוד שיחות מהרבי, המסקנה היתה בלתי נמנעת: משהו קורה כעת בעולמות העליונים. הגענו למסקנה שבאמת מדובר על משהו מיוחד, תקופה בלתי רגילה, ואחרי עוד שיחה ועוד שיחה אתה קולט כמה העסק רציני.

אצלי באופן אישי ההכרה במהפך התרחשה בשיחת כ"ח סיון (יום מלאות 50 שנה לבואו של הרבי לחצי הכדור התחתון). פתאום אני שומע את הרבי מתבטא בשיחה ש"נשיא דורנו מאנט און פירט אויס אז די גאולה זאל קומען דוקא פון דעם ארט" [=נשיא דורנו תובע ומצליח להביא לכך שהגאולה תבוא דוקא ממקום זה.] למשמע המילים האלו נהיה לי ברור שהרבי מדבר על תוכנית מוגדרת של משהו שעומד לקרות ממש כל רגע, כמו מפקד שמתכנן הסתערות לפרטי פרטים. כך היה גם אצל רבים מהחברים שלי, שכל אחד 'נתפס' בקטע מסוים באחת השיחות. היו מי שזה קרה להם בשיחה המיוחדת של ט"ו אייר, ואחרים התעוררו דווקא עם הופעת הקונטרס 'תורה חדשה'.

ההמשך המרתק – השבוע ב'כפר-חב"ד'