מערכת COL
|
יום ב' ניסן ה׳תשע״א
06.04.2011
משואה ביום העצמאות? אנא, לא בשם חב"ד ● טור נוקב
אני, בתור חסיד חב"ד, מתחנן שלא ידברו בשם תנועת חב"ד ונשיאה הנצחי אשר ב"ה זכיתי בעוניי להיות חלק ממנה, ולא יגרמו ח"ו לביזיון "ראשו של מלך" וכמשל שמצויר בהתניא (סוף פרק כ"ד): "והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך....שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה..." ● על הכוונה להדליק משואות "לתפארת מדינת ישראל" ● הרב דוד-מאיר דרוקמן בטור נוקב למאמר
"אש זרה אשר לא ציווה אותם" (צילום אילוסטרציה: COL)
הרב דוד-מאיר דרוקמן
חתן וכלה אינם מתענים כאשר יום חופתם חל בראש חודש. יוצא מן הכלל הוא ר"ח ניסן, שבו חייבים חתן וכלה דווקא כן להתענות. וכל כך למה? כי ראש חודש ניסן הוא יום פטירתם של שני בני אהרן כתוצאה מכך שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם". נראה לענ"ד, שהלכה זו שיש לצום בר"ח ניסן, להבדיל מכל ראש חודש, באה גם כדי להזכירנו שהתופעה של "אש זרה אשר לא ציוה אותם" קיימת תמיד, כלומר, תדיר יש אנשים בעלי כוונות טובות באמת, אישים אשר ניתן לומר עליהם "הוד והדר פעלם וצדקתם עומדת לעד" – אבל בהיסחף עליהם נפשם, מקיימים את הווארט הידוע בקשר למימרת רב הונא בגמרא; "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר".
ובדרך הצחות הוסיפו על כך, כי אחרי ששנה האדם פעמיים על אותה עבירה וחזר ושילש בה – הרי לא רק שנעשית לו כהיתר, אלא בפעם הג' זה - אף למצווה ו'קידוש ה'' ייחשב...
כבר 'התרגלנו' (דומני פעמיים) שאישים חרדיים מדליקים 'משואה' בסמיכות ליום ה' באייר. למי שאינו מתמצא במדובר, נבאר לו את דבר 'המשואה' כפי שליקטנו מפי סופרים ומפי אתרים, וזה לשונם הזהב: "..טקס הדלקת המשואות הוא הטקס הרשמי שנועל את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופותח את חגיגות יום העצמאות. הטקס נערך ברחבת קברו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בהר הרצל בירושלים.... לאחר מכן מורם דגל ישראל לראש התורן לקול תרועת שמחה, דבר המסמל את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. לאחר הנפת הדגל מושר לרוב שיר על ידי להקת זמר המלווה את הטקס....".
וזאת למודעי, שאין כוונתי לאותם אישים חרדיים הפועלים בהכוונת רבותיהם גדולי הדור, ומטעמים השמורים עימם הורו לשומעי לקחם לפעול בדרך זו או אחרת. למען הגילוי הנאות, שורותיי הבאות הינם מתוך הסתכלות של חסיד חב"ד המשתדל לפסוע בנתיבותיו והדרכותיו של מאור עינינו כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש, והבוחר יבחר.
● ● ●
מן הסתם יהיו כאלה אשר יגביהו גבה ויתמהו הכיצד אני כחסיד חב"ד מסתייג מהשתתפות בהדלקת משואה בטקס שכזה, והרי מן המפורסמות שהרבי זי"ע קירב את ראשי המדינה, פעל לביטחונה ואף דאג לביסוס כלכלתה, ראשי המדינה יצאו ונכנסו אצלו לבקשת ברכה, עצה ותושיה. כידוע הרבי אף יצא במלחמת קודש על אי ויתור אפילו על שעל משטחים שנכבשו על-ידי המדינה וכו' וכו'. אגב, גם 'הכנסיה הגדולה' של אגו"י במארינבד בשנת תרצ"ז במעמד כל גדולי הדור דאז - במענה לדילמה האם שטח המדינה היהודית העתידה ישתרע רק על חלקה של ארץ ישראל או על כולה - יצאה בקריאה לשמור על ארץ ישראל בשלמותה ולא להסכים ל'תכנית החלוקה', ולכאורה יש בדברים האלה משום הכרה במדינה – אז באמת על מה הרעש וההמולה, על מה יצא הקצף, מדוע לא להשתתף בטקס הדלקת המשואות "לתפארת מדינת ישראל"?
ראוי איפוא לעשות סדר בדברים, ואשתדל ככל שביכולתי לתמצת. ריש מילין, שיהיה ברור כשמש בצהרים: הרבי מליובאוויטש דעתו הייתה זהה לחלוטין לדעת חותנו הרבי הריי"צ ואביו הרש"ב – נ"ע שהיא: התנגדות מוחלטת לרעיון הציוני. הרבי אמר זאת במפורש ב"יחידות" להגה"ח ר' מנחם ב"צ וילהלם זצ"ל (ושמעתי זאת מפיו) שההתנגדות נשארה, ואילו פעילות הקירוב של הרבי היא כלפי האנשים כיהודים פרטים שאותם צריך לקרב לאידישקייט ואין לזה קשר להתנגדות לאידיאולוגיה הציונית.
ולא זו בלבד, אלא מעשה שהיה כך היה; היה זה בתחילת ימי נשיאותו של הרבי על כס ממלכת חב"ד, והתקיים באותם ימים 'דינר' התרמה לטובת ישיבת ליובאוויטש המרכזית (770 בברוקלין נ"י). ב'דינר' זה השתתפו 'גבירים' מזרמים שונים. והנה לאחר סיום ה'דינר' קבוצת גבירים פצחו בשירת 'התקווה', וזאת הם עשו למורת רוחם של מארגני ה'דינר'.
מאן דהו מסר לרבי זי"ע את העובדה הזאת, וכן את העובדה שנציג ישיבת ליובאוויטש שנכח במקום לא יצא במחאה. בתגובה לכך, הסכיתו ושמעו – הרבי, לא פחות ולא יותר - הסיר את 'נשיאותו' מישיבת ליובאוויטש המרכזית, וכך עד היום הזה ב'לוגו' של הישיבה הנ"ל לא מופיעה השורה המתבקשת והרגילה - "בנשיאות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש" (!). שמעתי, כי עוד בחייו של חמיו של הרבי – האדמו"ר הריי"צ נ"ע הגיע ביטאון 'החומה' הירושלמי של 'נטורי קרתא', והרבי הריי"צ מסר את העיתון לחתנו הרבי זי"ע באומרו (כנראה עם קורטוב של צחות): "הנה הגיע העיתון שלך... ".
זאת ועוד: חסיד גדול היה לרבי ושמו הרב אוריאל צימר זצ"ל שהיה איש האשכולות, ספרא וסייפא אשר בד בבד עם היותו חסיד חב"ד נלהב היה עורכו של העיתון ..הסטמארי 'דער איד'. ולענייננו: הרבי ביקש ממנו שיכתוב חיבור גדול המגדיר ומבהיר את האידיאולוגיה החרדית נגד הציונות, ובתור הכנה לחיבור זה הוא כתב את הקונטרס הידוע "יהדות התורה והמדינה" (תחת שם עט: א. גיטלין), והנה, כאשר עבר הרבי על הקונטרס הוא שאל את ר' אוריאל צימר: "אוו איז דער שארפקייט" (=היכן החריפות?)..
● ● ●
גם בשעה שהרבי קירב את מר זלמן שז"ר – מעולם לא נשמע מפיו הקדוש צמד המילים "נשיא המדינה". כאשר הרבי דיבר בלהט על בטחונה של ארץ ישראל ושלמותה, על זכות ישוב ארץ ישראל, על החומר והבעיה ההלכתית בירידה ממנה אפילו יציאה לפרק זמן קצר - מעולם לא עלה על דל שפתיו צמד המילים "מדינת ישראל" (אלא מרגלא תדיר בפיהו הפסוק: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" וכל וכיו"ב). הרבי זי"ע אף התנגד שעל ספרים שבהוצאת ליובאוויטש יהיה סמל ה'מגן דוד', וכל זאת להרחיק מכל 'הוה אמינא' שיש לנו קשר להשקפה ה"ציונית"! על התנגדותו לרעיון כי המדינה היא 'אתחלתא דגאולה' – מיותר להכביד מילים, כי עמדתו זו הינה מן המפורסמות.
אז תכל'ס: אנחנו 'ציונים' או לא 'ציונים'?
התשובה לכך; נכון, אנחנו אכן ציונים, אבל לא "ציונים" (במרכאות) אלא ציונים של "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". וההבדל הוא תהומי! כפי שאדמו"ר הריי"צ הגדיר את זה, שההתעוררות לארץ ישראל של הציונים (ללא מרכאות) היא התעוררות שנובעת מרגש אלוקי, ואילו ההתעוררות של ה"ציונים" (במרכאות) נובעת מרגש לאומי וכלשונו הזהב של הרבי הריי"צ: "לא כן סיבת התעוררותם לציון אצל מנהיגי הציונות הרצל ונורדוי בפרט, והאות כי בהיות הרצל באה"ק נתרחק יותר מה' וחילל את התורה והמצווה בריש גלי, שנכנס לעיה"ק ירושלים ת"ו כשכבר נכנס השבת-קודש, והלך על מקום המקדש, אשר גם מצד האנושיות לא היה לו לעשות כן לחלל את השבת בפרהסיא בעיר הקדושה ובמקום היכלו ית' לעשות הרע בעיני ה', ה' ישמרנו, אין זה אלא שנעשה בהדגשה מיוחדת להורות שיטתם הטמאה אשר כל עניין היהדות היא הלאומיות, וראש הציונים העמיד את צלם הלאומיות היא המרידה בה' והכפירה בתורה ומצוותיה גם במקום היכל ה'" (לשון אדמו"ר הריי"צ בהקדמה לקונטרס 'ומעיין מבית ה' יצא').
נשאלת השאלה, הכיצד אם כן אנו כחסידי ליובאוויטש מעוניינים בביסוסה של המדינה ובכל המסתעף מכך. התשובה לכך פשוטה: משל למה הדבר דומה, כאשר רחמנא ליצלן, אבא מתוודע לאיומי בנו המכריז שהוא עומד לקפוץ מן הגג ולהתאבד. האב האוהב כמובן פועל בכל השיטות ובכל האמצעים למנוע את בנו מן המעשה הנורא הזה. ברם מה יעשה האב כאשר הבן איננו שומע בקולו ולמרבה החרדה הוא אכן קופץ מן הגג ויוצא בריסוק אברים? האם יאמר האב "עכשיו זה לא עסק שלי, מצידי שיינמק הבן בפצעיו ומכאוביו"?...
רבותינו הק' מאורי הדורות מתוך רגש אהבה ללא מיצרים לכל אשר בשם ישראל יכונה הזהירו והתריעו (ביחד עם עוד גדולי ישראל) אודות הסכנה הרוחנית האיומה לעם היהודי כתוצאה מתכניות ומצעי "התנועה הציונית", ברם עתה כאשר כל אלה לצערנו לא שעו לאזהרות והקימו את המדינה כפי שהיא, האם יעלה על הדעת שאב האוהב את בנו – יפקירו ח"ו?
מה גם שהמצב הנתון הוא, שערעור חוזקה של המדינה משמעות הדברים - יצירת מצב של פיקוח נפש לא רק עבור מיליוני אחב"י המתגוררים כאן אלא גם עבור יהודי העולם! כי ככל שיתקבל הרושם בעולם הגדול שהמדינה חלשה, גם ביטחונם של יהודים בכל קצוות תבל יתערער ח"ו (כפי שכבר רואים זאת כיום בהתגברות האנטישמיות בעולם). וזה מחזיר אותנו לדברים נוקבים שאמר הרבי כי אם נוותר על שטחים מאה"ק לא רק שהדבר יביא רח"ל לשפיכות דמים בארץ ישראל, אלא גם יהודים בחו"ל יהיו במצב של סכנה!
המדינה אמנם אינה אלא מסגרת שלטונית-טכנית ותו לא, אבל, שוב, וכפי שכבר נאמר, גם מסגרת טכנית זו צריכים אנו לדאוג לחישולה וחיזוקה כי בנפשנו הדבר כי כולנו הרי מצויים 'בסירה אחת'. ברוח זו ראה הרבי כערך חשוב את ההגנה הפיזית על אחב"י שי' במסגרת השירות הצבאי, ברם ביחד זה עם זה הדגיש, שמי שלומד תורה – זכות התורה שלו מגנת על החיילים, ואם הוא נוטש את לימוד התורה שלו לטובת השירות הצבאי – בכך הוא מחליש את בטחונה של המדינה.
● ● ●
אמרנו שאם מישהו קפץ מהגג מצווה להצילו למרות שעשה מעשה פשע ושטות.. ברם, מאידך גיסא, היעלה על הדעת שמישהו ידליק 'משואה' לכבוד 'יום השנה' ל...'קפיצה מן הגג' ויכריז "אני מדליק משואה לתפארת הקופצים מן הגג"? זה מה שבעצם עושים אלה המדליקים את ה'אש זרה' תוך כדי הכרזה "לתפארת מדינת ישראל"!
איברא, אנחנו מודים להשי"ת על הניסים שעשה עמנו בשנת תש"ח, ברם, ביחד עם זאת כלום הניתן להתעלם כי ביום ה' אייר יום 'הכרזת המדינה' התחולל הדבר החמור ביותר: הוצהר בעצם כי מוקמת מדינה יהודית שלא על יסודות תורת הנצח שלנו! לא בכדי ב'מגילת העצמאות' נכתב שמקום היווסדו של עם ישראל היה בארץ ישראל ("בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית...") , וזהו שקר וסילוף גמור: עם ישראל נוסד בזמן מתן תורה – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך!".
הניתוק וההתנתקות בטקס הכרזת המדינה מהר סיני בהחלט לא היו מקריים (כמו שלא במקרה לא נכתבו ראשי התיבות "ב"ה" בראש 'מגילת העצמאות'), אלא היה זה המשך ישיר לאג'נדה של הציונות ההרצלאית שעם ישראל נורמלי זהו רק עם שקשור לפיסת קרקע גיאוגרפית – ככל העמים בית ישראל, ואילו אנו אמונים על פתגם רבנו סעדיה גאון ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". ארץ ישראל היא עיקר ביהדות אבל עדיין לא "העיקר" בה"א הידיעה! זאת ועוד: הרבי באחת מאיגרותיו (לאחד מתושבי כפר חב"ד), ממשיל את השמחה ביום ה' אייר (ואני משחזר מתוך הזכרון את רוח הדברים שבמכתב) למלך ששלף והוציא עבד מאשפתות, סך אותו, רחץ אותו, הכניסו לפני ולפנים לתוך קיטונו של המלך, ואז – כאות "תודה" למלך – העבד הלזה שחב את חייו למלך – זרק מהארמון את מטיבו ה...מלך עצמו.
ובנמשל: השי"ת עשה עמנו ניסים גלויים והביאנו לארץ ישראל ובמיוחד לאחר השואה האיומה, ובתור "תודה" הכרזנו על מדינה שמזלזלת, לועגת ומתעלמת מחוקי המלך- אותו ממ"ה הקב"ה שבחסדיו ית' זכינו לניסים האלה, ובזה לא די: אח"כ עוד עושים חינגא והילולא על זה, מדליקים משואה ומכריזים "לתפארת מדינת ישראל".... אוי לאותו אבסורד מביש.
יבא הטוען ויטען, "אדרבה, בדברים שאשמיע בעת הדלקת המשואה, אנצל את ההזדמנות ואדבר על אידישקייט, כולל האידישקייט שמפיצים שלוחי הרבי במסירות נפש בכל מרחבי תבל". והנה התשובה על זה היא בדיוק מבני אהרן. גם בני אהרן כוונתם הייתה לטובה ולקדושה (עד כדי שמשה רבינו אומר לאהרן "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך") ובכל זאת הייתה זאת "אש זרה אשר לא ציווה אותם".
ואדרבה, באופן הפוך על הפוך הייתי מייחל ומצפה מאלה החרדים לה' שבכל זאת יתעקשו להדליק את המשואה בתוספת ההצהרה "לתפארת מדינת ישראל", (וכאמור ברחבת "ציונו" של האי צדיק הרצל זכותו יגון ואנחה, ועדיין לא התייחסנו לשמיעת תזמורת ומקהלה, ומסתמא גם שירת נשים, ועוד בימי ספירת העומר) - שעם כל כוונותיהם הטובות – אנא, למען ה', יואילו נא לדבר בשם עצמם ולא ישרבבו שמות של גדולי ישראל, ולמען הגילוי הנאות: אני בתור חסיד חב"ד מתחנן שלא ידברו בשם תנועת חב"ד ונשיאה הנצחי אשר ב"ה זכיתי בעוניי להיות חלק ממנה, ולא יגרמו ח"ו לביזיון "ראשו של מלך" וכמשל שמצויר בספר התניא קדישא (סוף פרק כ"ד): "והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך....שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה...".
הרבי זי"ע תובע אמנם מאיתנו לקרב כל יהודי – אבל העיקרון המקודש הוא; 'לקרב' ולא 'להתקרב'. ועובדא ידענא, שבשעתו, הזמר שלומל'ה קרליבך חפץ לקרב יהודים בכל נפשו ומאודו, אבל המטרה קידשה אצלו כידוע את האמצעים, ובתגובה, הרבי עם כל אהבתו – ריחק אותו! (קרליבך התבטא פעם: "ליובאוויטש ריחקה אותי, אבל אני לא התרחקתי מליובאוויטש...").
● ● ●
אחי ורעי, די לנו באותם דברים שאנו מחויבים עליהם משום כבוד מלכות – ולדוגמא: גם בתעודות הנישואין של בד"צ ה'עדה החרדית' מתנוסס 'סמל המדינה'. ברם, רבש"ע, למה ומדוע להוסיף ו"להדר" בזה. ואפרופו, לא מכבר נפרדנו מפורים, וכידוע שחטאם של היהודים בשושן לא היה בגלל ש"השתתפו בסעודתו של אותו רשע" – מסתמא היו הם מוכרחים מצד 'כבוד מלכות' ליטול חלק בסעודה הדיפלומטית, החטא היה ש"נהנו" מאותה סעודה. יש פלוני שנעבאך עובר עבירה מתוך הכרח ואונס, אבל יש לעיתים שבדיעבד הוא די נהנה מאותו 'אונס', ועוד נסחף והופך אותו למצווה ולקידוש שם שמים...
ויודגש שאמנם מושא מאמרינו הינם יהודים עדינים שאין לי ספק שכוונתם בתמימות אך לטובה, יתירה מזו: מדובר באהובי נפשנו ממש – ברם, מה נעשה והאמת אהובה מהכל, ועיקר העיקרים, הנידון דידן עניינו מניעת היפך קידוש ה', וגרימת כבוד מאד קטן (בלשון המעטה) לתנועת ליובאוויטש, אשר על-כן, ההכרח לא יגונה להבהיר את עמדתנו לאור שיטתם של רבותינו הק'.
וכולי האי ואולי יחדרו דברינו היוצאים מן הלב אל הלבבות, ויגרמו לאמץ את הנהגת שמעון העמסוני שאמר: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה" ונס יגון ואנחה, ונזכה כולנו עוד בערב חג החרות - לחרות ושחרור מכל העניינים המעיקים והמבלבלים, וכנוסח ה'יהי רצון' שלאחר ביעור חמץ - "וכל הרשעה בעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן הארץ וכל המעיקים לשכינה תבערם", וכל זאת מתוך שמחה ודיצה, אורך ימים ושנות חיים, בריות גופא ונהורא מעליא וכל טוב סלה!
COL מגיש בלעדית את הטור באדיבות 'שעה טובה'.
חתן וכלה אינם מתענים כאשר יום חופתם חל בראש חודש. יוצא מן הכלל הוא ר"ח ניסן, שבו חייבים חתן וכלה דווקא כן להתענות. וכל כך למה? כי ראש חודש ניסן הוא יום פטירתם של שני בני אהרן כתוצאה מכך שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם". נראה לענ"ד, שהלכה זו שיש לצום בר"ח ניסן, להבדיל מכל ראש חודש, באה גם כדי להזכירנו שהתופעה של "אש זרה אשר לא ציוה אותם" קיימת תמיד, כלומר, תדיר יש אנשים בעלי כוונות טובות באמת, אישים אשר ניתן לומר עליהם "הוד והדר פעלם וצדקתם עומדת לעד" – אבל בהיסחף עליהם נפשם, מקיימים את הווארט הידוע בקשר למימרת רב הונא בגמרא; "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר".
ובדרך הצחות הוסיפו על כך, כי אחרי ששנה האדם פעמיים על אותה עבירה וחזר ושילש בה – הרי לא רק שנעשית לו כהיתר, אלא בפעם הג' זה - אף למצווה ו'קידוש ה'' ייחשב...
כבר 'התרגלנו' (דומני פעמיים) שאישים חרדיים מדליקים 'משואה' בסמיכות ליום ה' באייר. למי שאינו מתמצא במדובר, נבאר לו את דבר 'המשואה' כפי שליקטנו מפי סופרים ומפי אתרים, וזה לשונם הזהב: "..טקס הדלקת המשואות הוא הטקס הרשמי שנועל את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופותח את חגיגות יום העצמאות. הטקס נערך ברחבת קברו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בהר הרצל בירושלים.... לאחר מכן מורם דגל ישראל לראש התורן לקול תרועת שמחה, דבר המסמל את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. לאחר הנפת הדגל מושר לרוב שיר על ידי להקת זמר המלווה את הטקס....".
וזאת למודעי, שאין כוונתי לאותם אישים חרדיים הפועלים בהכוונת רבותיהם גדולי הדור, ומטעמים השמורים עימם הורו לשומעי לקחם לפעול בדרך זו או אחרת. למען הגילוי הנאות, שורותיי הבאות הינם מתוך הסתכלות של חסיד חב"ד המשתדל לפסוע בנתיבותיו והדרכותיו של מאור עינינו כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש, והבוחר יבחר.
● ● ●
מן הסתם יהיו כאלה אשר יגביהו גבה ויתמהו הכיצד אני כחסיד חב"ד מסתייג מהשתתפות בהדלקת משואה בטקס שכזה, והרי מן המפורסמות שהרבי זי"ע קירב את ראשי המדינה, פעל לביטחונה ואף דאג לביסוס כלכלתה, ראשי המדינה יצאו ונכנסו אצלו לבקשת ברכה, עצה ותושיה. כידוע הרבי אף יצא במלחמת קודש על אי ויתור אפילו על שעל משטחים שנכבשו על-ידי המדינה וכו' וכו'. אגב, גם 'הכנסיה הגדולה' של אגו"י במארינבד בשנת תרצ"ז במעמד כל גדולי הדור דאז - במענה לדילמה האם שטח המדינה היהודית העתידה ישתרע רק על חלקה של ארץ ישראל או על כולה - יצאה בקריאה לשמור על ארץ ישראל בשלמותה ולא להסכים ל'תכנית החלוקה', ולכאורה יש בדברים האלה משום הכרה במדינה – אז באמת על מה הרעש וההמולה, על מה יצא הקצף, מדוע לא להשתתף בטקס הדלקת המשואות "לתפארת מדינת ישראל"?
ראוי איפוא לעשות סדר בדברים, ואשתדל ככל שביכולתי לתמצת. ריש מילין, שיהיה ברור כשמש בצהרים: הרבי מליובאוויטש דעתו הייתה זהה לחלוטין לדעת חותנו הרבי הריי"צ ואביו הרש"ב – נ"ע שהיא: התנגדות מוחלטת לרעיון הציוני. הרבי אמר זאת במפורש ב"יחידות" להגה"ח ר' מנחם ב"צ וילהלם זצ"ל (ושמעתי זאת מפיו) שההתנגדות נשארה, ואילו פעילות הקירוב של הרבי היא כלפי האנשים כיהודים פרטים שאותם צריך לקרב לאידישקייט ואין לזה קשר להתנגדות לאידיאולוגיה הציונית.
ולא זו בלבד, אלא מעשה שהיה כך היה; היה זה בתחילת ימי נשיאותו של הרבי על כס ממלכת חב"ד, והתקיים באותם ימים 'דינר' התרמה לטובת ישיבת ליובאוויטש המרכזית (770 בברוקלין נ"י). ב'דינר' זה השתתפו 'גבירים' מזרמים שונים. והנה לאחר סיום ה'דינר' קבוצת גבירים פצחו בשירת 'התקווה', וזאת הם עשו למורת רוחם של מארגני ה'דינר'.
מאן דהו מסר לרבי זי"ע את העובדה הזאת, וכן את העובדה שנציג ישיבת ליובאוויטש שנכח במקום לא יצא במחאה. בתגובה לכך, הסכיתו ושמעו – הרבי, לא פחות ולא יותר - הסיר את 'נשיאותו' מישיבת ליובאוויטש המרכזית, וכך עד היום הזה ב'לוגו' של הישיבה הנ"ל לא מופיעה השורה המתבקשת והרגילה - "בנשיאות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש" (!). שמעתי, כי עוד בחייו של חמיו של הרבי – האדמו"ר הריי"צ נ"ע הגיע ביטאון 'החומה' הירושלמי של 'נטורי קרתא', והרבי הריי"צ מסר את העיתון לחתנו הרבי זי"ע באומרו (כנראה עם קורטוב של צחות): "הנה הגיע העיתון שלך... ".
זאת ועוד: חסיד גדול היה לרבי ושמו הרב אוריאל צימר זצ"ל שהיה איש האשכולות, ספרא וסייפא אשר בד בבד עם היותו חסיד חב"ד נלהב היה עורכו של העיתון ..הסטמארי 'דער איד'. ולענייננו: הרבי ביקש ממנו שיכתוב חיבור גדול המגדיר ומבהיר את האידיאולוגיה החרדית נגד הציונות, ובתור הכנה לחיבור זה הוא כתב את הקונטרס הידוע "יהדות התורה והמדינה" (תחת שם עט: א. גיטלין), והנה, כאשר עבר הרבי על הקונטרס הוא שאל את ר' אוריאל צימר: "אוו איז דער שארפקייט" (=היכן החריפות?)..
● ● ●
גם בשעה שהרבי קירב את מר זלמן שז"ר – מעולם לא נשמע מפיו הקדוש צמד המילים "נשיא המדינה". כאשר הרבי דיבר בלהט על בטחונה של ארץ ישראל ושלמותה, על זכות ישוב ארץ ישראל, על החומר והבעיה ההלכתית בירידה ממנה אפילו יציאה לפרק זמן קצר - מעולם לא עלה על דל שפתיו צמד המילים "מדינת ישראל" (אלא מרגלא תדיר בפיהו הפסוק: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" וכל וכיו"ב). הרבי זי"ע אף התנגד שעל ספרים שבהוצאת ליובאוויטש יהיה סמל ה'מגן דוד', וכל זאת להרחיק מכל 'הוה אמינא' שיש לנו קשר להשקפה ה"ציונית"! על התנגדותו לרעיון כי המדינה היא 'אתחלתא דגאולה' – מיותר להכביד מילים, כי עמדתו זו הינה מן המפורסמות.
אז תכל'ס: אנחנו 'ציונים' או לא 'ציונים'?
התשובה לכך; נכון, אנחנו אכן ציונים, אבל לא "ציונים" (במרכאות) אלא ציונים של "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". וההבדל הוא תהומי! כפי שאדמו"ר הריי"צ הגדיר את זה, שההתעוררות לארץ ישראל של הציונים (ללא מרכאות) היא התעוררות שנובעת מרגש אלוקי, ואילו ההתעוררות של ה"ציונים" (במרכאות) נובעת מרגש לאומי וכלשונו הזהב של הרבי הריי"צ: "לא כן סיבת התעוררותם לציון אצל מנהיגי הציונות הרצל ונורדוי בפרט, והאות כי בהיות הרצל באה"ק נתרחק יותר מה' וחילל את התורה והמצווה בריש גלי, שנכנס לעיה"ק ירושלים ת"ו כשכבר נכנס השבת-קודש, והלך על מקום המקדש, אשר גם מצד האנושיות לא היה לו לעשות כן לחלל את השבת בפרהסיא בעיר הקדושה ובמקום היכלו ית' לעשות הרע בעיני ה', ה' ישמרנו, אין זה אלא שנעשה בהדגשה מיוחדת להורות שיטתם הטמאה אשר כל עניין היהדות היא הלאומיות, וראש הציונים העמיד את צלם הלאומיות היא המרידה בה' והכפירה בתורה ומצוותיה גם במקום היכל ה'" (לשון אדמו"ר הריי"צ בהקדמה לקונטרס 'ומעיין מבית ה' יצא').
נשאלת השאלה, הכיצד אם כן אנו כחסידי ליובאוויטש מעוניינים בביסוסה של המדינה ובכל המסתעף מכך. התשובה לכך פשוטה: משל למה הדבר דומה, כאשר רחמנא ליצלן, אבא מתוודע לאיומי בנו המכריז שהוא עומד לקפוץ מן הגג ולהתאבד. האב האוהב כמובן פועל בכל השיטות ובכל האמצעים למנוע את בנו מן המעשה הנורא הזה. ברם מה יעשה האב כאשר הבן איננו שומע בקולו ולמרבה החרדה הוא אכן קופץ מן הגג ויוצא בריסוק אברים? האם יאמר האב "עכשיו זה לא עסק שלי, מצידי שיינמק הבן בפצעיו ומכאוביו"?...
רבותינו הק' מאורי הדורות מתוך רגש אהבה ללא מיצרים לכל אשר בשם ישראל יכונה הזהירו והתריעו (ביחד עם עוד גדולי ישראל) אודות הסכנה הרוחנית האיומה לעם היהודי כתוצאה מתכניות ומצעי "התנועה הציונית", ברם עתה כאשר כל אלה לצערנו לא שעו לאזהרות והקימו את המדינה כפי שהיא, האם יעלה על הדעת שאב האוהב את בנו – יפקירו ח"ו?
מה גם שהמצב הנתון הוא, שערעור חוזקה של המדינה משמעות הדברים - יצירת מצב של פיקוח נפש לא רק עבור מיליוני אחב"י המתגוררים כאן אלא גם עבור יהודי העולם! כי ככל שיתקבל הרושם בעולם הגדול שהמדינה חלשה, גם ביטחונם של יהודים בכל קצוות תבל יתערער ח"ו (כפי שכבר רואים זאת כיום בהתגברות האנטישמיות בעולם). וזה מחזיר אותנו לדברים נוקבים שאמר הרבי כי אם נוותר על שטחים מאה"ק לא רק שהדבר יביא רח"ל לשפיכות דמים בארץ ישראל, אלא גם יהודים בחו"ל יהיו במצב של סכנה!
המדינה אמנם אינה אלא מסגרת שלטונית-טכנית ותו לא, אבל, שוב, וכפי שכבר נאמר, גם מסגרת טכנית זו צריכים אנו לדאוג לחישולה וחיזוקה כי בנפשנו הדבר כי כולנו הרי מצויים 'בסירה אחת'. ברוח זו ראה הרבי כערך חשוב את ההגנה הפיזית על אחב"י שי' במסגרת השירות הצבאי, ברם ביחד זה עם זה הדגיש, שמי שלומד תורה – זכות התורה שלו מגנת על החיילים, ואם הוא נוטש את לימוד התורה שלו לטובת השירות הצבאי – בכך הוא מחליש את בטחונה של המדינה.
● ● ●
אמרנו שאם מישהו קפץ מהגג מצווה להצילו למרות שעשה מעשה פשע ושטות.. ברם, מאידך גיסא, היעלה על הדעת שמישהו ידליק 'משואה' לכבוד 'יום השנה' ל...'קפיצה מן הגג' ויכריז "אני מדליק משואה לתפארת הקופצים מן הגג"? זה מה שבעצם עושים אלה המדליקים את ה'אש זרה' תוך כדי הכרזה "לתפארת מדינת ישראל"!
איברא, אנחנו מודים להשי"ת על הניסים שעשה עמנו בשנת תש"ח, ברם, ביחד עם זאת כלום הניתן להתעלם כי ביום ה' אייר יום 'הכרזת המדינה' התחולל הדבר החמור ביותר: הוצהר בעצם כי מוקמת מדינה יהודית שלא על יסודות תורת הנצח שלנו! לא בכדי ב'מגילת העצמאות' נכתב שמקום היווסדו של עם ישראל היה בארץ ישראל ("בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית...") , וזהו שקר וסילוף גמור: עם ישראל נוסד בזמן מתן תורה – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך!".
הניתוק וההתנתקות בטקס הכרזת המדינה מהר סיני בהחלט לא היו מקריים (כמו שלא במקרה לא נכתבו ראשי התיבות "ב"ה" בראש 'מגילת העצמאות'), אלא היה זה המשך ישיר לאג'נדה של הציונות ההרצלאית שעם ישראל נורמלי זהו רק עם שקשור לפיסת קרקע גיאוגרפית – ככל העמים בית ישראל, ואילו אנו אמונים על פתגם רבנו סעדיה גאון ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". ארץ ישראל היא עיקר ביהדות אבל עדיין לא "העיקר" בה"א הידיעה! זאת ועוד: הרבי באחת מאיגרותיו (לאחד מתושבי כפר חב"ד), ממשיל את השמחה ביום ה' אייר (ואני משחזר מתוך הזכרון את רוח הדברים שבמכתב) למלך ששלף והוציא עבד מאשפתות, סך אותו, רחץ אותו, הכניסו לפני ולפנים לתוך קיטונו של המלך, ואז – כאות "תודה" למלך – העבד הלזה שחב את חייו למלך – זרק מהארמון את מטיבו ה...מלך עצמו.
ובנמשל: השי"ת עשה עמנו ניסים גלויים והביאנו לארץ ישראל ובמיוחד לאחר השואה האיומה, ובתור "תודה" הכרזנו על מדינה שמזלזלת, לועגת ומתעלמת מחוקי המלך- אותו ממ"ה הקב"ה שבחסדיו ית' זכינו לניסים האלה, ובזה לא די: אח"כ עוד עושים חינגא והילולא על זה, מדליקים משואה ומכריזים "לתפארת מדינת ישראל".... אוי לאותו אבסורד מביש.
יבא הטוען ויטען, "אדרבה, בדברים שאשמיע בעת הדלקת המשואה, אנצל את ההזדמנות ואדבר על אידישקייט, כולל האידישקייט שמפיצים שלוחי הרבי במסירות נפש בכל מרחבי תבל". והנה התשובה על זה היא בדיוק מבני אהרן. גם בני אהרן כוונתם הייתה לטובה ולקדושה (עד כדי שמשה רבינו אומר לאהרן "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך") ובכל זאת הייתה זאת "אש זרה אשר לא ציווה אותם".
ואדרבה, באופן הפוך על הפוך הייתי מייחל ומצפה מאלה החרדים לה' שבכל זאת יתעקשו להדליק את המשואה בתוספת ההצהרה "לתפארת מדינת ישראל", (וכאמור ברחבת "ציונו" של האי צדיק הרצל זכותו יגון ואנחה, ועדיין לא התייחסנו לשמיעת תזמורת ומקהלה, ומסתמא גם שירת נשים, ועוד בימי ספירת העומר) - שעם כל כוונותיהם הטובות – אנא, למען ה', יואילו נא לדבר בשם עצמם ולא ישרבבו שמות של גדולי ישראל, ולמען הגילוי הנאות: אני בתור חסיד חב"ד מתחנן שלא ידברו בשם תנועת חב"ד ונשיאה הנצחי אשר ב"ה זכיתי בעוניי להיות חלק ממנה, ולא יגרמו ח"ו לביזיון "ראשו של מלך" וכמשל שמצויר בספר התניא קדישא (סוף פרק כ"ד): "והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך....שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה...".
הרבי זי"ע תובע אמנם מאיתנו לקרב כל יהודי – אבל העיקרון המקודש הוא; 'לקרב' ולא 'להתקרב'. ועובדא ידענא, שבשעתו, הזמר שלומל'ה קרליבך חפץ לקרב יהודים בכל נפשו ומאודו, אבל המטרה קידשה אצלו כידוע את האמצעים, ובתגובה, הרבי עם כל אהבתו – ריחק אותו! (קרליבך התבטא פעם: "ליובאוויטש ריחקה אותי, אבל אני לא התרחקתי מליובאוויטש...").
● ● ●
אחי ורעי, די לנו באותם דברים שאנו מחויבים עליהם משום כבוד מלכות – ולדוגמא: גם בתעודות הנישואין של בד"צ ה'עדה החרדית' מתנוסס 'סמל המדינה'. ברם, רבש"ע, למה ומדוע להוסיף ו"להדר" בזה. ואפרופו, לא מכבר נפרדנו מפורים, וכידוע שחטאם של היהודים בשושן לא היה בגלל ש"השתתפו בסעודתו של אותו רשע" – מסתמא היו הם מוכרחים מצד 'כבוד מלכות' ליטול חלק בסעודה הדיפלומטית, החטא היה ש"נהנו" מאותה סעודה. יש פלוני שנעבאך עובר עבירה מתוך הכרח ואונס, אבל יש לעיתים שבדיעבד הוא די נהנה מאותו 'אונס', ועוד נסחף והופך אותו למצווה ולקידוש שם שמים...
ויודגש שאמנם מושא מאמרינו הינם יהודים עדינים שאין לי ספק שכוונתם בתמימות אך לטובה, יתירה מזו: מדובר באהובי נפשנו ממש – ברם, מה נעשה והאמת אהובה מהכל, ועיקר העיקרים, הנידון דידן עניינו מניעת היפך קידוש ה', וגרימת כבוד מאד קטן (בלשון המעטה) לתנועת ליובאוויטש, אשר על-כן, ההכרח לא יגונה להבהיר את עמדתנו לאור שיטתם של רבותינו הק'.
וכולי האי ואולי יחדרו דברינו היוצאים מן הלב אל הלבבות, ויגרמו לאמץ את הנהגת שמעון העמסוני שאמר: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה" ונס יגון ואנחה, ונזכה כולנו עוד בערב חג החרות - לחרות ושחרור מכל העניינים המעיקים והמבלבלים, וכנוסח ה'יהי רצון' שלאחר ביעור חמץ - "וכל הרשעה בעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן הארץ וכל המעיקים לשכינה תבערם", וכל זאת מתוך שמחה ודיצה, אורך ימים ושנות חיים, בריות גופא ונהורא מעליא וכל טוב סלה!
COL מגיש בלעדית את הטור באדיבות 'שעה טובה'.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
