דוד מלמן

דקות יקרות של נהיגה תועה ושוטטות בין שדות ושטחים מוריקים עברו עלינו בדרך אל נחלת הר חב"ד. במקום להצטופף בכביש המהיר העדפנו את דרך היישובים המקצרת. הנוף שנפרש מלוא העין והאופק היה מהמם, ולולא מיהרנו לשמוע את סיפורו של ר' ישראל אורן היינו עוצרים בשולי הדרך ומתרשמים מהצומח ששידר רעננות ושובע לאחר גשמים ממושכים. בסוף הגענו באיחור, תוך הבנה מחודשת של הביטוי "דרך קצרה וארוכה". ככה זה כשמעדיפים קיצורי דרך.

בסלון החסידי של משפחת אורן התוודענו לדרך ארוכה באמת. קשה להאמין שהיא אכן כה פתלתלה ומרובת עיקולים ועליות ומורדות. כמו מבוך שנראה לעיתים חסר מוצא, כך גם מסע חייו של אורן – בלתי צפוי; התחנות בו נראות מנותקות האחת מחברתה, ואין זה אלא שיד ההשגחה העליונה הנדידה אותו מהכא להתם: מתחנת המוצא – השמורה האינדיאנית באמריקה הצפונית, לתחנת היעד – נחלת הר-חב"ד. יחד עמו שחזרנו את המסע מראשיתו. בלי קיצורי דרך.

רעב בשמורה

תר"צ, אוקלהומה, ארצות הברית.
שנת בצורת קשה פקדה את ארה"ב של אמריקה. בעקבות כך, פרץ רעב גדול וקשה ב"שמורת" האינדיאנים באוקלהומה – ה"שמורה" הוא הכינוי המביש של מושבות הילידים האינדיאנים בצפון אמריקה שתחת ממשל ארה"ב. הרעב בשמורה היה כה חמור, והממשל הפדראלי כה התכחש לו, עד שלתושביה הפשוטים, בני שבט הצ'רוקי, נותרו שתי ברירות בלבד: לגווע ברעב, או לברוח מהשמורה.

היסטוריונים טוענים כי ההתעלמות האמריקאית הייתה מכוונת; שהממשל אף יזם מאמצים אקטיביים כדי להכחיד בהדרגה את השבטים האינדיאנים ולמנוע מהם לשמור על המשכיותם. נאסר עליהם לצאת מתחומי מחייתם, והם למעשה נותרו חסרי אונים.
"אבותיי הצליחו לברוח עם משפחתם מתחומי השמורה", אומר ר' ישראל אורן ברוגע, בעברית רהוטה, שאי אפשר שלא להבחין במבטא הזר הכבד שהיא נושאת עמה. "הרבה מהילידים קיפחו את חייהם, ואחרים הצליחו לברוח. המשפחה שלי הגיעה לקליפורניה, והשתכנה באזורים ההרריים הגבוהים. מצאנו פרנסה בחטיבת עצים לשימוש בבתי חרושת  והתמחינו בכך".

אורן חונך לנצרות, אך לדבריו מעולם לא האמין בה בכל ליבו. עוד כשהיה ילד קטן, נטה חסד לאמונה האינדיאנית המקורית, שמטפחת הכרה ב"רוח הגדולה" ובקיומה של ישות-על רוחנית. "הכוונה היא, בעצם, לאלוקים", אומר ר' ישראל אורן, "זו דת מונותיאיסטית, שהיא דומה בנושא הזה לאמונה היהודית. כשהתגיירתי, הדרך לבטא את האמונה הזו השתנתה וקיבלה ביטוי של תורה ומצוות, אך המקור דומה".

אורן מכיר היטב את התיאוריות המשייכות את האינדיאנים לעשרת השבטים האבודים. אף כי היה רואה בעין חיובית מוצא כזה, לטענתו מדובר בטעות.

"זה לא ייתכן, משום שהמסורת שלנו קיימת כבר 4,500 שנים. יש ממצאים הירוגליפיים בני 4,500 שנים שמתארים את הגעתנו לאמריקה, ועל-כן לא ייתכן כי השבט שלי הוא מעשרת השבטים. צריך להבין, שיש הרבה מאפיינים שמבדילים את השבט שלנו מיתר השבטים המקומיים – מלבד גוון העור הבהיר יותר. הלבוש שלנו שונה – היינו לבושים בלבוש מלא ובתרבושים שמזכירים את הלבוש המזרחי באפגניסטן ושכנותיה, ולפי המסורת הגענו מהחוף המזרחי של אמריקה ומשם נדדנו לדרום מזרח היבשת.

"יש לנו גם מסורות מעניינות שעשויות לשייך אותנו בטעות לעם היהודי, והגבלות שמזכירות מצוות לא-תעשה, כמו שמירה על טהרת המשפחה, גידול זקן מלא, קדושת יום השביעי שבו אנחנו לא מדברים דיבורי חול אלא מתנהגים בפוזה מדדיטטיבית, משוחחים רק על ה"רוח הגדולה" ועוד דבר מפתיע – היו לנו ערי מקלט לרוצחי נפש בשגגה. בגלל כל זה, ועוד דוגמאות רבות, נטו חוקרים רבים לחשוב שאנו בני עשרת השבטים. אבל אין טובה יותר מעדות הבעל-דין בעצמו, ולא ייתכן לפי מסורתנו שאנחנו מגולי סנחריב. למעשה, אם נדקדק במועד הגעתנו, נמצא שהוא תואם לתקופת אברהם אבינו, כך שאפשר לשער שקיבלנו את התורה שלנו מאברהם אבינו, כמו שכתוב "ולפני הפילגשים... נתן אברהם מתנות וישלחם". ידוע, כמובן, שאברהם קיים את התורה כולה, כך שייתכן והמסורות הללו מגיעות משם".

הריכוזים הגדולים של בני שבט הצ'רוקי היו באוקלהומה ובארקנסו. אביו של אורן בא מארקנסו והוא צ'רקי. אמו של אביו משתייכת דווקא לשבט הצ'ראקה. החיים בשמורה היו פרימיטיביים ומינימליים. בזמן שארה"ב בישרה את הקדמה לעולם כולו,  בשמורה חיו בתנאים מחפירים, ללא מים זורמים או חשמל.

"כמו הבעל-שם-טוב"

דווקא מצידה של אמו התגלה לו לאחרונה פרט מסעיר. "שוחחתי עם אחות של אימי", אומר אורן, "והיא העידה באוזניי שאמא של סבא של אימי – הייתה יהודיה. זו כמובן רק עדות בודדת, אבל היא מסבירה כמה מההתנהגויות המוזרות של סבי: הוא מעולם לא נכנס לבית תפלה או לבית העלמין שלו".

משפחתו של אורן התגוררה בכפר פלימס בקליפורניה, ושם הוא נולד בשנת תשי"ב בשם ג'יימס היידס. המשפחה המורחבת כולה מנתה כ-350 נפש וניהלה חיי משפחה בסגנון שבטי. מרבית הילדים לא יצאו ללימודים בבתי ספר, אלא נשלחו לעבודה מיד כשהיו מסוגלים לכך. מידי אביב עלו כולם להרים הגבוהים והתגוררו באוהלים, סמוך ליערות מהם חטבו עצים.
 
"זו הייתה התקופה הטובה בחיי", מעיד אורן, "אחי ואני היינו ממונים על הציד. למדתי לצוד בחץ וקשת, ובעוד אחיי ואבי חוטבים עצים ואימי והנשים מבשלות, אנחנו יצאנו היערה וירינו בסנאים ובבעלי חיים רבים. פעם, כשהייתי רק בן 10, שלח אותי אבי עם רובה תחת עץ תפוח ענקי כדי לארוב בין ענפיו לסנאים. זו הייתה הפעם הראשונה שאחזתי ברובה. לפתע הבחנתי כי על ענף מעל ראשי נמצא סנאי. כיוונתי לעברו את נשקי, יריתי, אך מצאתי את עצמי מוטל על הרצפה מעוצמת ההדף, והסנאי כלל לא נפגע אלא נותר לבהות בי ממרומי הענף – מחייך. מאז פיתחתי שנאה לשנאים"...

אורן למד את אומנות הציד היטב, והיטיב לחקות את קולותיהם של בעלי החיים השונים במומחיות רבה כדי להטעות אותם ולמשוך אותם לעבר חיציו. "גדלתי תחת כיפת השמים, בחיק הטבע, כמו הבעל-שם-טוב... רק אני ואלוקים. הנצרות, להבדיל, כלל לא התיישבה בדעתי, ועם הזמן התחלתי להתווכח עליה עם הכמרים המקומיים. הם פשוט הטיפו כל הזמן לאמונה עיוורת, אבל הייתי אומר: 'סלחו לי, זה לא הולך ככה!'. הם בשלהם – ככה עליך להאמין וזהו".

מאידך, הוא גם לא הסתפק באמונה הפשוטה של משפחתו. הוא למד לקרוא והחל להתעניין בספרים. כילד ונער מחונן, הוא הבין כי החיים הכפריים לא יקדמו אותו למחוזות אליהן הוא שואף, והתעקש ללמוד בבית-ספר עממי. הוא ואחיו היו הראשונים במשפחה שסיימו את בית הספר העממי והתיכון.

התחנה הבאה שלו הייתה בחיל הים האמריקני. הנער שרשם הישגים רבים בלימודיו, גויס בהצלחה למגמת הכוח הגרעיני של החיל על-אף גילו הצעיר. "בא נאמר שלא נקבתי בגיל המדויק שלי", הוא מתוודה, "אבל באותם ימים התנהלה מלחמת וייטנאם, והצבא האמריקאי היה צריך חיילים".

ישראל אורן נחשף ללימודי גרעין ברמה אקדמית גבוהה המקבילה לשנתיים של לימודים, ושירת כממונה על הפעלת הכור הגרעיני בצוללת של הצי. מעט מאוד זמן הוא שירת בצוללות ששייטו בים. תפקידו המשני בצוללת היה להימנות על כיתת ההסתערות של הצוללת. בעת שייוצר צורך לתקוף אנושית כלי שיט אחרים, אורן היה אמור לצאת מהצוללת ללא נשק, מחשש שהכדורים שירה יינתזו אליו בחזרה, וללחום באמצעות סכין ורובה קרבין מקוצר. ההסתערות שהסתבכה על ספינת ה'מרמרה' של הפורעים הטורקים הזכירה לו את חוויות האימונים שלו.

כשסיים את השירות הצבאי, בגיל 19, התקבל לעבודה במפעל היחידי בעולם לייצור עצים לעפרונות כתיבה. "הייתי ממונה על שני אנשי שיווק בכירים, על 150 סוכנים ו-79 מחסנים ברחבי ארה"ב, אירופה ויפן", הוא אומר.