בניהו שטרנהל

חצי יובל שנים עברו מאז פטירת רבה המיתולוגי של העיר בני ברק, רבי יעקב לנדא זצ"ל, מי שייסד את "רוחניותה של העיר", ועמד בראש הרבנות במהלך יובל שנים, בהם חווה את השינויים שעברו על העיר למן היותה 'מושבה' קטנה ליד תל אביב, של בתים חד קומתיים קטנים, עד להיותה עיר גדולה, עמוסה ושוקקת חיים. על הדרך, וכתוצאה של השינויים המהפכניים באופיה, חוותה העיר לא מעט מאבקים רוחניים מבית ומחוץ זאת בין השאר על רקע התחלופה החדה שעברה גם אוכלוסיית העיר, שכן בניגוד לדימוי של בני ברק כ'עיר התורה והחסידות', הרי בימים עברו התגוררו בבני ברק סוג של אנשים שהיום משתדלים שלא להיכנס לעיר ולו בטעות ולו לביקור קצר, בשל היותה כל-כך זרה להם. אך כאמור בשנים ההן, הם היוו חלק נכבד באוכלוסיה הדלה, מה שיצר את הצורך במאבקים לשינוי צביון העיר.

באותם ימים הרב יעקב לנדא – "רב ואב"ד בני ברק" זצ"ל הנהיג את העיר ואת מאבקיה, צריך לומר ביד רמה.

עם מלאות 25 שנים מאז פטירתו של הרב זצ"ל נפגשנו עם בנו הרב אליהו לנדא, שמספר לנו על דמות אביו הרב, שבלטה עוד ברוסיה, ועל פועלו במהלך השנים.
נאמר כבר בתחילה, כי הדמות של הרב הרוסי שעומד בעוצמה רבה בפרץ אינה מקרית, ואכן במהלך השיחה מתברר לנו שלא כאן בארץ החל הרב לנדא את פעילותו הענפה למען היהדות, וזו הייתה אך המשך למסכת פעולות, אפשר לומר 'מעשי גבורה' שבוודאי נצרכו להם הרבה אומץ לב, עוד קודם עלייתו לארץ ישראל.

'רב החצר' ברוסטוב

"אבא", מספר רבי אליהו לנדא, "מי שכיהן חמישים שנה כאב"ד העיר בני ברק, נולד בשנת תרנ"ג בעיירה קורניץ שברוסיה הלבנה, לאביו הרב משה יהודה לייב לנדא, שהיה רב המקום. רבי משה יהודה לייב לנדא (הראשון) היה צאצא לדורות של רבנים, ומשפחתו הייתה, כמעט באורח טבעי באותו אזור, לבית ליובאוויטש מראשית השושלת, דהיינו מבעל התניא".

הרקע הליובאוויטשי לא פסק: "כשהיה אבא בגיל 13 - בשנת תרס"ו - התקבל כתלמיד בישיבה הגבוהה בליובאוויטש, ולאחר פטירת אביו ר' משה יהודה לייב כשאבא היה עדיין צעיר לימים – בן 19 לערך - הורה הרבי ר' שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי לשושלת חב"ד, הידוע בשם הקיצור שלו: 'הרש"ב', למנותו כממלא מקום של אביו כרב העיר, בעצם העיירה.

לימים כתב אבא כך על המינוי שקיבל בצעירותו: "על פי לחץ ידידי בית אבא ובהשפעתו של אדמו"ר מליובאוויטש נאלצתי לקבל עלי את הרבנות כממלא מקום אבא, למרות גילי הצעיר. כשלוחי הציבור נסעו לשם ר' שלום יצחק בקר, ר' מרדכי הורביץ (נספה בשואה) ור' לייב מטוסוב (אף הוא נספה בשואה) אל האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. גם אני נסעתי איתם וביארתי לאדמו"ר הרש"ב כמה יקשה הדבר בשבילי, אך גברה עלי גזירת הרבי ונכנסתי בעול זה בלב כבד...".

ישיבה לבעלי תשובה במוסקבה

כעבור כמה שנים שוב הגיעה פקודת מחצר הרבי, ועימה מינוי חדש שכפה על הרב הצעיר נדודים מוקדמים, כאשר נאלץ לעזוב את העיירה קורניץ ולצאת לרוסטוב, שם הייתה אז החצר, ושם מינהו הרבי ל'רב החצר', על אף שעל רקע מאורעות הזמן והמקום עוד לא הקים את משפחתו. "אבא היה שם עד אחרי שהרבי נסע לפטרבורג ואז נסע הוא למוסקבה".

כשהגיע למוסקבה התחיל רבי יעקב פרק של סיפורי גבורה והוא פיתח פעילות ענפה שלא הייתה מביישת פעילי מוסד בכירים. במוסקבה גם ייסד את ישיבת 'תפארת בחורים' שהייתה ישיבה המיועדת לבחורים בעלי תשובה שלא ידעו הרבה על יהדותם והוא קרבם בדרכו המיוחדת לו לתורה ומצוות. למעשה הישיבה נוסדה עם ..2 בחורים, סטודנטים באוניברסיטת מוסקבה. אבל אין צורך ללמוד הרבה מההתחלה הממוזערת, מלבד הלימוד שהתחלה בקטן אינה מבשרת המשך צנוע. שכן אט אט הלך וגדל מספר הבחורים. וזאת יש לזכור, את תנאי הזמן והמקום, ימי שלטון הקומוניסטים, שלא היו אוהבי חסידות יוצאי דופן.

נקל להבין כי בימים ההם היה קושי גדול לקיים "דברים כאלו" (דהיינו ישיבה), ועל כן הישיבה לא הייתה קיימת רשמית אלא פעלה באורח מחתרתי, והתקיימה במסירות נפש מופלאה, ובכל זאת עלתה כפורחת.

העיקשות שגילה רבי יעקב לנדא הצעיר יעקב לפעול למען האידישקייט במוסקבה הביאה מה שבנו רבי אליהו מגדיר כ'איתערותא דלעילא' – עזרה משמים. "באותם ימים הקימו השלטונות משרד ממשלתי שתפקידו היה לקבל את 'תלונות הציבור' מרחבי המדינה בכדי לזהות את הטעון שיפור. מובן, שמטרתו העיקרי של המשרד הייתה רק 'מס עיניים' בכדי להידמות לממשל הומניטארי כשבפועל המציאות הייתה שונה בתכלית, כידוע.

"הקומוניסטים העבירו לאבא את תלונות היהודים מכל רוסיה"!

משמיים סיבבו וראש הישיבה הצעיר התיידד עם אדם מסוים שעבד במשרד זה, ובעקבות הקשר שנוצר היה נכנס ויוצא במשרד כבן-בית ממש והעובדים התרגלו לנוכחותו של הראבין הצעיר. כך הייתה לו הזדמנות לקרוא את התלונות שהריצו בתמימותם יהודים מערים שונות ברחבי 'ברית המועצות', ובהם דיווחו בזעם - לשלטונות הקומוניסטיים.. - על סגירת בית כנסת או מקווה וכדו'.

רבי יעקב לנדא היה מעביר את המידעים מיידית לבית הרבי, והנושא היה עובר לטיפול חרום, כאשר השלטונות הקומוניסטיים שכל המהלך מתבצע באדיבותם, ולרבי יש סוכן פעיל במרכז הקומוניסטי. עד כדי כך התרגלו אליו ב'משרד לטיפול בתלונות הציבור' שהיו מעבירים אליו אינסטינקטיבית את תלונות היהודים, כאילו הוא זה שממונה רשמית לטפל בהם. "אך בל נשכח" – מזכיר לנו בנו ר' אליהו - "שאבא בעצמו היה מסובך מאד עם 'הניירות' בכל מה שקשור לשירות הצבאי וכו' ואם רק היה עולה על מחשבתו של מאן-דהו במשרד לשאול באחד הימים מי הוא ומה הוא, הוא לא היה יוצא משם חי".

ואכן, ברבות הימים, כשרבי יעקב חזר מאחד ממסעותיו לרוסיה ופגש שם את אחד התלמידים מישיבת תפארת בחורים שהקים בזמנו, סיפר לו אותו בחור שמידי יום, כשהוא (ר' יעקב לנדא) היה נכנס למשרד הממשלתי היו התלמידים משקיפים מרחוק לוודא כי הוא אכן יוצא משם חי... עד כדי כך זה היה מסוכן, אך בדרך פעולה זו הוא הציל הרבה אידישקייט במדינה, והכל במסירות נפש אדירה עם סייעתא דשמיא שקשה לתאר, וההשגחה שמרה עליו בחינת 'כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך'.

אחד מסיפורי הגבורה באותם ימים התבצע, כאשר הגיע מכתב למשרד מהעיר 'הומל', שהייתה עיירה חסידית ליובאוויטשית עתיקת יומין, שגם רשמה פרק בתולדות ליובאוויטש, שכן בה חי ונטמן רבי אייזיק הומיל'ר שהיה חסיד גדול של בעל התניא והרבי האמצעי רבי דובער, ולאחר פטירתו, כאשר חתנו, ה'צמח צדק' לא רצה לקבל עליו את הנשיאות, פנו אליו – לר' אייזיק - כי בלית ברירה יקבל עליו את האדמו"רות. לרגע הוא אף הסכים, אך כאשר הניח את רגלו על המדרגה הראשונה לעלות על המרכבה לנסוע לליובאוויטש להכתרה, הוא נזכר בדברים שאמר לו האדמו"ר הזקן, שעתה, ברגע מכריע זה, הבין את משמעותם, והסיק מהם כי הרבי התכוון לומר לו כי לא יקבל עליו נשיאות לא לו ושיניח את השושלת להמשיך להתנהל על זרע בית ליובאוויטש, ולימים אמר שדבר אחד הרוויח מההסכמה לרגע שהוא נתן, שמוחו וליבו נפתחו כפתחו של אולם...

אזעקת אמת בהומל

על-כל-פנים רבי אייזיק הומיל'ר היה טמון בבית החיים של העיירה, שעתה דווח כי מתכננים לסלול דרך על שטח בית החיים היהודי. המכתב הגיע כמעט כמו כל "הדואר היהודי" לידי רבי יעקב לנדא הצעיר, שמטבע הדברים הזדעזע מעצם המחשבה כי עומדים להרוס את בית החיים, ובלי להתבלבל שיגר ר' יעקב מיידית מברק מיוחד ל..קרמלין בבקשה לפגישה עם לא פחות מאשר שר החוץ של רוסיה, טרוצקי, כשהוא מזכיר את נושא הפגישה כ'הרס בית הקברות בעיר הומל'. על פניו בקשה הזויה ומסוכנת, אבל ראה זה פלא בכוחה של המסירות נפש; כעבור כמה ימים התקבל בדואר חוזר אישור לקיום הפגישה... רבי אליהו מדגיש כי עצם הבקשה 'החצופה' ושליחת המברק בבקשה לפגישה עם הנשיא, שהיא חצופה עוד יותר, היוותה סיכון עצום, כאשר כאמור כל קיומו במדינה הקומוניסטית הייתה על זמן שאול, שהרי רבי יעקב התחמק משירות צבאי, "עוון פלילי" חמור באותם ימים שעונשו הכמעט אוטומטי היה עשוי להיות מוות בירייה.

לימים אף סיפר רבי יעקב לנדא, כי במחשבתו עלו כל מיני תרחישים בלתי נעימים בעליל, שהרי ברור כי כאשר הוא מגיע לכניסה לקרמלין וניגש לאשנב הפקיד היושב בכניסה, ישאל אותו הלה מי הוא ומה הוא. מה בעצם יענה לו, ומה יעשה אם יבקש ממנו אישורים שונים שלא היה בידיו? הרי לא יהיה לו מה לענות.

ר' אליהו מנסה להסביר לנו מניין שאב אביו הרב כוחות אלו ומהיכן נטל את הביטחון לסכן את חייו ברמה כזו של סיכון. לדבריו זה היה פרק חובה באמונת חכמים. כאן חוזר ר' אליהו 5-6 שנים לאחור, לימיו של האדמו"ר הרש"ב בעיר ראלוב. הבן של הרבי אמר לאביו כי "הרב של הארמון (דהיינו רב החצר) צריך ישועה" (בנושא הניירות והצבא), הרבי השיב: "וער, ר' יעקב? עהר איז אכשרער" (הוא כשר). הדברים יצאו מפי הרבי ואבא ידע שאין לו יותר מה לחשוש מהשלטונות, וכוח הבנה זו נתן לו את החוזק והאומץ ללכת למרות החשש מהסתבכויות.

נחזור לקרמלין. ר' יעקב מגיע לחלון הקטן – אשנב - שבפתח הקרמלין, כשהוא אומר לפקיד היושב שם שיש לו אישור לפגישה עם טרוצקי. עד כמה שזה נשמע הזוי הפקיד לא שואל שום שאלה, אלא מרים טלפון פנימה ומקבל אישור להכניסו. אבא נכנס לתוך לוע הארי כשהוא נפגש עם מזכירו של טרוצקי. לאחר שנוכח כי מי שהעביר את התזכיר התקיף אינו אלא יהודי צעיר.. לא היה נראה לו להפגיש את האורח עם הנשיא. אך בכל זאת הנשיא הסתובב שם במהלך הפגישה. המזכיר אמר לו כי אכן ראה את התזכיר ששלח והבטיח לטפל בנושא. ואכן לאחר כמה ימים בוטלה תכנית ההריסה של בית החיים - אחד מיני מעשי גבורה רבים באותם ימים מסוכנים.

סידור קידושין על-ידי הרוגוצ'ובר

ההשגחה הפרטית המשיכה ללוות: "באותה תקופה בה הרבי עמד לעזוב את רוסיה, קיבל לפתע גם אבא אישור יציאה מארץ הבכא, וזה קרה ממש באותם ימים בהם הרבי ובני משפחתו קיבלו את אישורי היציאה שלהם. בהיות אבא מקורב מאד לבית הרבי רצה הרבי להכניס את אבא לרשימה, ואז אמר אבא לרבי כי הוא קיבל כבר אישור וחבל לבזבז את האישור שיש לרבי כשאפשר להציל עוד יהודי. והוא אכן יצא – עוד לפני הרבי - והגיע לבירת לטביה, ריגה, וכשהרבי יצא מרוסיה והגיע ללטביה יצא אבא יחד עם 'עסקן הדור' של אותם ימים, השתדלן העולמי ר' מרדכי דובין, שהיה בעל קשרים ענפים במסדרונות הממשלה, ואף הייתה לו יד ארוכה בהצלת הרבי, בעזרת הקשרים הרבים שהפעיל.

"באותה תקופה פעל ר' מרדכי דובין להשיג לאבא אישור ממשלתי לכהן כרב. דובין טיפל באישור הרבנות וגם בהכנות לקבלת פני הרבי, ואכן כאשר יצא לקבל את הרבי כבר החזיק בכיסו את האישור. אבל הוא לא מיהר לתיתו לאבא, ורק לאחר ששניהם קיבלו את פני הרבי ונסעו חזור ביחד עם הרבי, או אז פנה ר' מרדכי דובין בחיוך אל אבא, ואמר לו: 'נאט אייך אייער סמיכה' (קחו את הסמיכה שלכם – מהממשלה). הרבי ששמע את השיחה הקפיד על האמירה 'סמיכה', ובו במקום אמר לר' מרדכי: 'סמיכה האט הער פון מיין מסמיך' (סמיכה יש לו מהמסמיך שלי) ברצותו לומר, שמי שהסמיך אותי – דהיינו אביו הרבי - הסמיך גם אותו".

באותם ימים של צוק העיתים עדיין היה רבי יעקב לנדא בחור, ורק לאחר-מכן התחתן בעיר דווינסק בלטביה, כשהמסדר קידושין היה לא אחר מאשר גאון הדורות הרוגוצ'ובר שר' יעקב היה אצלו כבן. הרצון לזכות בסידור קידושין על ידי הרוגוצ'ובר, שזה לאו מילתא זוטרתא, היה גם הסיבה שהחתונה נערכה בדווינסק. בהקשר זה רבי אליהו לנדא מציין שגדולי הדורות ההם שהכירו את אביו קירבו אותו באופן מיוחד. לדבריו זה היה לא רק בימים הרחוקים ההם, ברוסיה, אלא אף כאן, בארץ הקודש, גדולי ישראל מכל החוגים גילו כלפיו אהבה ואף הערצה. מה שמביא אותנו לפרק הבא בתולדותיו.

קבלת פנים ביפו

אלול תרצ"ד, יום ד' פרשת כי תבוא. רבי יעקב לנדא מגיע מלטביה לנמל יפו בארץ ישראל ואז הוא כבן 40. בנו ר' אליהו מספר לנו על השגחה פרטית מעניינת ובלתי מובנת שאינו מצליח להבין עד עצם היום הזה, כאשר למרות שלא היה לו קשר מעולם עם שום מפלגה כלשהי, הרי בנוסף לדוד מצד אימו שהגיע לקבלו בנמל טרחו והגיעו שני יהודים נוספים לקבלו בנמל, שהיה להם יד ושם בפוליטיקה הארצישראלית.

ר' בנימין מינץ מנהיג פועלי אגודת ישראל  ור' יענקל לנדאו (אין קשר משפחתי) שהיה חבר הנהלה של פועלי אגודת ישראל. "מאיפה ידעו השניים מיהו ועל עצם העובדה שהוא מגיע לארץ, אין לי מושג עד לעצם היום הזה" אומר רבי אליהו, "אך מה שהכי כואב לי זה שנפגשתי כמה פעמים עם ר' בנימין מינץ ומשום מה לא עלה בדעתי באותם רגעים לשאול אותו לפשר הדברים. כעת כמובן כבר מאוחר מדי (מינץ נפטר לפני יובל שנים)... למחרת, ביום ה', הלך בבוקר להתפלל בבית הכנסת במאה שערים והוא אף עלה לתורה, כשהקריאה היא מענייני דיומא: 'והיה כי תבואו אל הארץ'. להפתעתו, על אף שרק אתמול הגיע לארץ, וזה היה בתנאי הימים ההם, כאשר בקושי היה קשר ישיר עם מקומות מרוחקים, למרות זאת הוזמן רבי יעקב כרב אורח לעיר בני ברק".

דרשת ליל שבת ברחובה של בני ברק

ר' אליהו ממשיך לספר את ימי הבראשית: "אבא קיבל את ההזמנה, ועד כמה שזה נשמע מדהים, כבר בשבת הראשונה לשהותו בארץ ישראל הוא התארח בשבת בבני ברק, כשמייסד העיר הרב יצחק גרשטנקורן מארחו בביתו. במשך השבת דרש כמה פעמים, כשאת הדרשה הראשונה מסר ברחובה של עיר. שכן הסדר בלילות שבת בבני ברק של הימים ההם היה, שבליל שבת התאספו כמעט כל תושבי העיר (כמובן עיירה) בכניסה לרחוב רבי עקיבא, בכדי למנוע מהתנועה להיכנס לעיר והתושבים היו שרים ורוקדים ברחוב". שם, בהתאספות 'בני העיר', אמר רבי יעקב לנדא את דרשתו הראשונה בבני ברק. במהלך השבת דרש עוד מספר פעמים. ואיך אומרים, כל השאר כבר היסטוריה.

במוצ"ש כבר הסתמנו הדברים. זה היה קודם עזיבתו את העיר, כאשר הפטיר באוזניו המארח ר' יצחק גרשטנקורן: "איהר האט זאך דא געקייפט אסאך גוטע פריינד" (קניתם פה הרבה ידידים). "לימים סיפר אבא זצ"ל, כי באותה שעה לא ירד לסוף דעתו של גרשטנקורן, ולא ממש הבין למה כוונתו. רק לאחר תקופה, כשהתברר כי רצון תושבי העיר שהוא ישמש כאב"ד, קישר בין הדברים. אבל עוד חזון. לאחר החגים ביקשו ממנו להתמנות כרב ב'רמתיים' - היום 'הוד השרון' - שחיברה את 'רמתיים' עם 'מגדיאל' ועוד. ואכן הוא התמנה שם לכהן כ'רב העיר', אבל שימש בתפקיד הנכבד רק 8 חודשים. שכן ממש אז באה משלחת נכבדה מהעיר בני ברק בכדי להזמין אותו לכהן כרב העיר.

המפגש הראשון עם החזון איש

"אבא שנדהם מהבקשה, שכן בני ברק כבר הייתה אז במושגי הימים ההם "עיר ואם" הגיע למרן החזוו איש שמקום מושבו היה בבני ברק. כשנכנס בקודש פנימה, אמר לו מיד מרן החזו"א: 'מסתמא הכרתם כאן את רבי נחום מאיר קרליץ' - אביו של הגר"נ שהיה גיסו של מרן החזו"א - היו שהזכירו גם את שמו כמי שעשוי להיות רב והוא ראוי, 'אבל', אמר החזון איש שהיה דודו, 'הציבור רוצה אתכם ואתם תהיו הרב' ".

ר' אליהו מספר לנו על הידידות שנרקמה בין רבי נחום מאיר קרליץ שייסד את כולל חזון איש, לאביו רבי יעקב, כשר' אליהו מציין את עדינותו וענוותנותו של רבי נחום מאיר קרליץ, כשהוא נזכר בערבי פסחים כשנשרך תור ארוך בביתם לערוך מכירת חמץ אצל רב העיר ואני - מספר הרב אליהו - שהייתי עדיין בחור צעיר עזרתי לאבא במלאכה וכשהגיע רבי נחום מאיר, הוא התייצב בסוף התור, "כאחד האדם". פניתי אליו: 'שכבוד תורתו ייגש מיד ולא ימתין "כאחד התושבים". אך רבי נחום מאיר דחה בתוקף את דברי, באומרו כי 'עומדים כאן יהודים רבים שמחכים בתור', והוא אינו שונה מהם ולכן הוא ימתין כמו כולם". ענווה ברמה מדהימה.

במשך התקופה שהיה הגר"י לנדא רב העיר היה בקשר וידידות עם כל גדולי הדור שקירבוהו ברמה שקשה לתאר, ומדובר בגדולי ישראל מכל החוגים. כך למשל, לצורך קבלת אישור רישום נישואין היה צורך במינוי מיוחד מהנציב העליון (בימי המנדט הבריטי), מי שהגיש עבורו את הפניה לקבל רשיון רשמי לעריכת נישואין, היה לא אחר מאשר גאב"ד ירושלים הגרי"צ דושינסקי, שהגה לו חיבה רבה ופיתח עימו ידידות יוצאת דופן. מצד שני היה ידיד נפש של הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג. כמו-כן התיידד עם גדולי הדור ההוא, בהם הרבי מבעלזא והרבי מסאטמר.

'ברית השבת' והבלאנקים החתומים של הרב הרצוג

פרק הפתיחה של בני ברק הקטנה חלף עבר לו, ואנחנו כבר אחרי המלחמה הארורה. "הארץ הייתה שממה" מספר הרב אליהו שליט"א, "ואבא ועוד כמה יהודים ישבו ודנו מה אפשר לעשות עבור היידישקייט, והכוונה לפעולה שתהיה אך ורק לשם שמיים. אז הם הקימו אגודה מיוחדת בשם 'ברית השבת', שמטרתה לחזק את שמירת השבת בארץ ישראל. שכן בימים ההם כבר החלו מתגלות פרצות בנושאי היהדות בכלל ובנושאי השבת בפרט". רבי אליהו לנדא, מספר לנו כי מטבע הדברים היה ילד קטן באותם ימים, אך הזדמן לו כמה פעמים להיות נוכח בישיבות שערכו חברי הקבוצה (שעליהם נמנו גם כמה רבנים חשובים), כשאת הישיבות ערכו לרוב בירושלים ולשם כך אביו, רב העיר, היה נוסע ירושלימה פעמיים בשבוע! מי שמבין את משמעות הדברים, הרי שבימים ההם נסיעה אחת לירושלים הייתה מסירות נפש. נסיעות אלו גזלו ימים יקרים בכל שבוע והכל לשם שמים.

רבי אליהו מעלה לנו זיכרונות נוסטלגיים על נסיעה אחת בה הצטרף אל אביו ירושלימה: "בשדרות רוטשילד הייתה חברה בשם 'טקסי קשר', והיה צורך להזמין במשרד מקום מראש בשביל לנסוע לירושלים במונית בת ה- 7 מקומות. יצאתי עם אבא והדרך הייתה ארוכה וקשה מנשוא. בסיומה הגענו סוף סוף לישיבה של קבוצת 'ברית השבת'. ישבתי שם, על אף שלא הבנתי אז את תוכן הדברים, ובסך הכל הייתה שם קערה עם סיכות ואני ישבתי ועשיתי עם זה שרשראות... אך מה שנחרט בליבי הוא הלהט והמסירות נפש של הקבוצה. הרב הראשי הרב הרצוג היה שותף מלא לכל הפעילות ואף הפקיד בידיו של אבא בלאנקים שלו ריקים ו..חתומים, בכדי שאבא זצ"ל יוכל למלאותם כהבנתו ולשלוח מכתבים בשמו, ועד היום קיימים אצלי כמה בלאנקים כאלו.. הידידות העמוקה ביניהם הביאה לכך שהרב הרצוג יסמוך עליו בעיניים עצומות, ועל רקע זה לא היה שום דבר בארץ ישראל שנוגע לאידישקייט שלא הרגיש נוגע אליו".

"אבא זצ"ל כיהן 50 שנה וחודשיים כרב העיר בני ברק" - מסכם בנו הרב אליהו – "המינוי נעשה בחנוכה תרצ"ו עד לפטירתו בכ"ו שבט תשמ"ו לפני 25 שנה", כך שהשנה גם מלאו 75 שנה לבואו לבני ברק. קשה לספר ולתמצת שנים כה רבות של פעילות יומיומית, בהם הוא ביסס את כל האידישקייט בעיר, בין בעניין השבת (כשהוא מעלה זיכרונות ילדות על תושבים שגרו בתוך בני ברק של אז והיו מתגרים 'להכעיס' בתושבי העיר החרדים – אחד מהם היה אגב הקרבן היחיד שנפל בסקאדים ששיגר סאדם חוסיין), בין בענייני כשרות, כשהוא בעצמו היה מסתובב במסגרת תפקידו בין החנויות על מנת לעשר ירקות. כמו-כן טיפל בכל שאר ענייני העיר שנוגעים לקשר בין ענייני הרבנות לעירייה, אף שהייתה בה מטבע הדברים נציגות של התושבים החילוניים נציגות שהקשתה מאד, וזה כולל את מפא"י, חרות וגם המפד"ל שלא תמיד סייעה. אבל 'מידת האמת' הייתה כה חזקה אצלו עד ששום לחץ בעולם לא היה מועיל לשנות את דעתו. כך שכולם ידעו שאין אפילו מה לנסות 'להשפיע' עליו, משום שלחץ כלל אינו מדבר אליו וחבל להשקיע בו".

בקיצור, הייתה לו עבודה קשה שלא הרפה ממנה אף ליום אחד עד סוף ימיו, וחלק גדול מזכות ביסוסה הרוחני של העיר שמור לו.

אנו מגיעים לשלב האחרון של השיחה, שלב שבו אנו מתחילים לדבר על תקופתו האחרונה של האבא הגדול, ובעיניו של ר' אליהו נראית לחלוחיות גוברת. הוא מביט על נקודה רחוקה, קולו נחלש ונראה כאילו הוא חווה מחדש את אותם ימים.

צלילות דעת עד הרגע האחרון ממש

"שבועיים לפני פטירתו עוד היה אבא בשיא כוחו" מספר רבי אליהו. "זכורני שהלך לבדוק את אחת המקוואות שנבנו באותם ימים, בשיכון ה', על מנת לוודא שהכל נבנה ונעשה כשורה ועל-פי ההלכה. אך לפתע נתקף במחלה קשה שהפילה את אבא זצ"ל למשכב. וגם אז, רק גופו שכב, אך ראשו נשאר צלול להפליא, ללא כל שינוי.

"בבוקרו של היום האחרון, ראינו שהמצב כבר קשה וחששנו שלא יספיק להניח תפילין ומיד נטלנו את ידיו וסייענו לו להניח תפילין. אבא זצ"ל התחיל לומר ברכות השחר במתינות וכשהחל לומר ויהי אחר הדברים האלה וכו', אמרתי לו אולי ויהי אחר (בהטעמה מלבר – בדגש על האל"ף) אמר לי אבא זצ"ל בשיא הצלילות: 'לא ויהי אחר (עם ההברה מלבר) אלא ויהי אחר' (הברה מלגו - בדגש על הח').

"בשעת מעשה עמד שם אחד הרופאים מביה"ח 'תל השומר' בשם ד"ר קופרמן, ואמר לי לאחר מכן כי הסתכל עליו בעת הנחת התפילין ולא האמין שיספיקו לסיים להניח לו תפילין. אך למרות זאת זה נמשך יום שלם. לפני 'מנחה' פתחתי לו את הסידור בווידוי, אך הוא סגר ואמר שעדיין לא יגיד את הוידוי, ורק אחרי מעריב אמר וידוי ולאחר-מכן בירך את הילדים ואת הנכדים בצלילות, כשאני ביקשתי ממנו ברכה מיוחדת, היות ויש לי שתי בנות ועדיין לא זכיתי בבן זכר ביקשתי שיברך אותי בבן. אבא בירך אותי בחום וביום בו הפסקנו לומר קדיש נולד בני שקראנו על שמו, יעקב (שאף השתתף עמנו בשיחה מרתקת זו).

"כמה מתושבי העיר באו אף הם להתברך, ונדהמו לגלות כי מחשבתו הייתה כל-כך צלולה עד כדי שכאשר עבר לידו אדם מסוים פעמיים העיר לו שזו כבר פעם שניה שהוא ניגש. לאחר-מכן הביט בשעונו, ליטף את הזקן ועצם את עיניו... עד ביאת גואל צדק".

"25 שנה... 25 שנה...", ממלמל רבי אליהו לעצמו, ושוב ניכר עליו כי חווה את הדברים מחדש. "קשה להאמין שכבר עברו 25 שנים", הוא אומר לי, "אך המציאות והחשבון אומרים כך ואיתם אין להתווכח...".