הרצל קוסאשוילי, COL

הנחת המוצא שלי קובעת שאתם הקוראים, מודעים היטב למידותיי הטובות והגדולות, לריכוז הסוכר הגבוה בדמי ולעוד כמה חולאים שהם מנת חלקי לצערי בשנים האחרונות. כל הסערה הזאת סביב מימדי הגוף וסיבולת הלב והריאה שלי, סחפה אותי שלא בטובתי למחוזות שלא הייתי מאחל אף לשונאים מובהקים שלי, ולא שיש לי כאלה טפו טפו.

בכנות, לא מכיר הרבה אנשים שבימי חלדם הקצרים, השילו ולבשו מחדש מאות קילוגרמים של שומן כמוני. או, לחלופין עמדו בתורים לרופאים טבעונים שקיפלו לידיהם הקפוצות מרשמים מופרכים של צמחי מרפא וכדורים בצבעים מוזרים יותר ממזג האוויר המתעתע שלנו באחרונה.

עכשיו, אם תוסיפו לכל זה את המבוכה האדירה הכרוכה ביציאה מבית המרקחת כאחרון הקשישים עם שקית מלאה בתרופות לוויסות רמת הסוכר, כדורים ורודים להורדת רמת הכולסטרול ושאר משחות, קרמים ותחבושות לטיפול בפצעים פתוחים בכף הרגל (הסוכרתית), והנה מנקר בי החשש שעוד רגע תפרצו בבכי חסר מעצורים ויתעוררו עליי בליבכם רחמים כנים ונזילים.

זר לא יבין זאת. והאמת, אין לי קצה קצהו של ציפייה שתבינו זאת. אני מאחל לכולכם בריאות יציבה ונטולת הפתעות וזעזועים. בריאות שלא תגרום לכם לרגע אחד לסטות משגרת חייכם. אבל קחו בחשבון שהמצב נזיל ואלסטי לגמרי וכדאי להקשיב לאיתותים שהגוף שולח, לעיתים בפולסים נמוכים למוחנו הקודח מעיסוק בעניינים שבשגרה, כמו טרדות פרנסה, ניהול משק הבית, חינוך הילדים וכו'.

למרות זאת, מעיד אני עליי שמיים וארץ שאינני אוהב את המושג "ימי מחלה". יתירה מכך, מספר הימים שהחסרתי בעוון מחלות בשנתיים האחרונות ניתנים לספירה, אפילו על כף יד של גידם. ביום שאני לא עובד בו, גם אם מסיבה שמחה ושפויה יותר כמו חופשה נניח, או אירוע משפחתי שגוזל את כל היום, אני מרגיש "נכה" וחסר איברים בבטלה שנכפית עליי. ובאמת שדאגות מעין אלה יהיו מנת חלקי וחלקכם תמיד כל הימים.

העובדה הבאה, לא מובנת מאליה כלל ועיקר בעיניי, לכן אני מוצא לנכון לציין זאת בפניכם. רופאת המשפחה אצלה אני מטופל, נחמדה, סמכותית ובעיקר רצינית. שלא תבינו, אין לי בעיה עם זה בכלל, אני מציין זאת לשבח ולא לגנאי. תמיד בזתי למשפט הזה "החולה נותח וכעת הוא מתלוצץ עם רופאיו". רופא מצטייר בעיניי כבעל מקצוע רציני, מתון ושקול. ולא כרופא שעשועים שמעביר את זמנו בפתירת תרגילי סודוקו או בלהריץ בדיחות עדתיות.

דא עקא, הרצינות הזאת של רופאת המשפחה שלי, מביאה אותה לעיתים קרובות מידיי להתנהל מולי בחשדנות ניכרת ובדאגת יתר (בריאותית כמובן).

בכל פעם שהייתי נכנס למרפאה ולא משנה מה הסיבה לביקורי, הייתה מושיבה אותי בעזרת המזכירה הרפואית שלה בחדר ההמתנה, ומחסנת אותי לדעת, בעל כורחי כמעט, באמצעות מזרקים אימתניים שמשמשים ככל הנראה להרדמת סוסים או עגלות בקר.

תאמינו לי שהגוף שלי מחוסן וחסין יותר מהסלעים שעל הר המצדה. רוצים רשימה חלקית? בבקשה. חיסון נגד חצבת, שעלת, כלבת, צהבת, חזרת ושפעת, ואפילו חיסון ליישור עצם הזנב. כאילו לא די לי בניקוב קצות האצבעות שלי לצורך בדיקת רמת הסוכר בדם, באו שתי אלה וניקבו את ידיי וכתפיי ככברה, משל הייתי בובת וודו קדמונית.

ולך עכשיו תתחיל לסרב. ראשית, מדובר בעלבון חסר תקנה וסליחה. ושנית, אני הרי ברמת סיכון גבוהה בגלל הסוכרת... עסק ביש, תאמינו לי.

אשר על כן, החלטתי להתחכם. ובעזרתה הנדיבה של אשתי. בכל פעם שהייתי צריך להוציא מרשם חדש עבור התרופות שלי אחת לחודש. הייתי מטיל עליה את המשימה להרים טלפון, ובאם יש צורך אף לגשת למרפאה בכדי להוציא את המרשם. ולו בלבד שלא אצטרך להידקר שוב ושוב, או להיקשר למד לחץ הדם שמונח תדיר על שולחן הכניסה כאגרטל נוי.

לאחרונה, כחלק מנטילת האחריות על גופי המשתפל על כל המשתמע מכך, מצאתי לנכון לרכוש הליכון. ובכל יום, למעט שבתות וימים טובים, אני מהלך לי בחדווה וברטט ובזיע על ההליכון המשוכלל והמאסיבי, בכדי לזרז את קצב חילוף החומרים בגופי שהוא לא מהמשובחות כמובן.

הבוקר, אולצתי לגשת למרפאה לצורך בדיקת דם תקופתית, לאחר לחץ בלתי פוסק מצידה של אשתי, שעושה מצידה במסירות ודאגה כנה כמובן ככל שביכולתה בכדי שאבריא.

מה אומר ומה אבכה את מר גורלי. אשר יגורתי בא לי, ובגדול. מייד עם כניסתי למרפאה, דקות לפני שעמדה הרופאה לעזוב את המרפאה. כאילו חציתי חיישן בלתי נראה של נוכחות שלילית, פנתה אליי המזכירה בחיוך מרושע מצד לצד:
"גערצל, חיסון נגד שפעת עשית כבר השנה"? "אהההממממ, נראה לי שכן" גמגמתי.
-"אני לא חושבת. בדקתי עם הרופאה ועוד לא עשית השנה חיסון נגד שפעת..."
"פשששש... הזמן עובר מהר מידיי..." ניסיתי להתגונן. אבל כבר היה לי מאוחר מידיי. המחט ננעצה בכתפי הימנית. ואני התחלתי למלמל תפילה חרישית לזירוז הגאולה השלימה.

לאחר שלושים שניות, בעוד אני מיטיב את שרוולי, אני מבחין בה מתעסקת במזרק נוסף, מפחיד הרבה יותר מקודמו.

"מה זה"? שאלתי אותה בקול סדוק.

- "אה, זה חיסון שצריך לעשות פעם בחמש שנים נגד דלקת ריאות".

"אבל הריאות שלי בסדר. אפילו הפסקתי לעשן לפני למעלה משנה..." ציינתי בגאווה.

- "זה לא קשור. זה חיסון שמונע דלקת ריאות, לא משנה אם אתה מעשן או לא".
וכך, הגיע תורה של הכתף השמאלית לשאת בעול הדקירה והורקת התמיסה לתוכו.

- "זהו, תמתין עכשיו בצד, והרופאה תיכף תקרא לך לבדיקת דם".

לקחתי אוויר בכדי לאזן את משקולות העצבים במוח וניגשתי לפינת חדר ההמתנה, במטרה ובציפייה לצאת מהמקום הזה במהירות האפשרית.

עוד לא הספקתי להתיישב, והנה הסיוט מתעורר לו שוב. "אתה יודע מה, עד שהרופאה תתפנה, אני אבדוק לך לחץ דם ומשקל. הרבה זמן לא היית פה..."

שוב, הסירוב לא בא בחשבון. והנה אני כשבוי חרב מלופף צינורות ומדי לחץ.

להפתעתי, לחץ הדם היה סביר ובהחלט מניח את הדעת ליצור בגודל שלי 130/80. מה שאומר, שעכשיו הגיע תור המשקל להתעלל בי.

עליתי על המשקל הזעיר והצולע והחוגה החדה והמהירה השלימה סיבוב וקצת, כדרכה בשנים האחרונות בכל פעם שאני פוקד אותה.

אני יודע שהגיל לא מיטיב איתנו. ושהראיה היא הראשונה והמהירה ביותר להיפגע. לאחר מכן חוטפות האוזניים והברכיים וכך הלאה, שה' ישמור אותנו מכל הדלקמן והדלהלן הזה. אבל לסטיית תקן שכזאת לא פיללתי.

"אתה שוקל 110 קילו" קבעה כחוק שאין להרהר ולערער אחריו. ואני, שיודע בדיוק כמה אני שוקל, או יותר נכון מתי בפעם האחרונה שקלתי 110 קילוגרמים, התחלתי לצחוק צחוק מאולץ בקול גדול. זה גם מה שאתם הייתם עושים כשכל הטקס הגרוטסקי הזה היה מתבצע בחדר המתנה פומבי כשמסביב נוכח קהל שמכיר אותי ואני אותם. אוי לבושה.

"תבדקי שוב", פקדתי עליה בטון הסמכותי ובקול הנמוך ביותר שהצלחתי לגייס.

- "אה, נכון. זה 113 קילו" אמרה המזכירה באיטיות, כשהיא רוכנת מלוא קומתה לצד המשקל.

"אין תבונה ואין עצה כנגד הזמן" חשבתי לעצמי בייאוש וריחמתי רחמים משותפים עליי ועליה.

אתם בטח תבינו אותי שעקב המבוכה הגדולה, לא עשיתי עניין מהשלושים ומשהו קילו שהיא פספסה, אלא טמנתי את ראשי ברצפת החדר כשאני שוקל התפרצות בכוח לא סביר לחדר הרופאה.

משהגיע תורי, נכנסתי לחדר והפשלתי במהירות את ידי לכיוונה, כשאני מביע קוצר-רוח קיצוני להחריד למסכת ההתעללויות הזאת שנמשכת כבר למעלה מחצי שעה, כולל המתנה מורטת עצבים ונוצות בין זריקה לבדיקה.

"מה זה? עלית במשקל גערצל?!"

- "מה פתאום, דווקא ירדתי במשקל. יש לי הליכון שאני משתמש בו מידי יום. הורדתי לחמים ובצקים מהתפריט שלי כמעט לחלוטין, הפסקתי גם לעשן לפני למעלה משנה..." השבתי לה מנה אחת אפיים.

"כן, אבל המזכירה רשמה לי כאן שאתה שוקל 113, והפעם האחרונה שהיית בו היא רשמה לי ששקלת 110 קילו!"

זה כבר היה יותר מידיי בשביל בוקר של סוף שבוע. "תקשיבי דוקטור. יש לכם טעות יסודית. הפעם האחרונה ששקלתי 110 קילו הייתה לפני חמש עשרה שנה לפחות, כשהייתי בן 19. אין לי מושג מאיפה היא או את מביאות את המספרים האלה, אבל אני דווקא ירדתי מ-158 ק"ג ל-145 ק"ג, לפי הממצאים שיש בידי".

בחדר השתררה דממה והיא הביטה בי במבוכה ובהלם. "טוב, אין ברירה, אני אצטרך לראות איך היא שוקלת אותך. בוא איתי בבקשה".

דמיינו ושערו בנפשכם, חדר המתנה שכבר הספיק להתמלא באימהות צעירות על ילדיהן, ובנשים סיעודיות הנתמכות בעובדות הזרות מלוכסנות העיניים מכל רחבי השכונה והרחובות הסמוכים, מביטים שמוטי לסת ופעורי עיניים במחזה הבא: רופאה מדופלמת ומזכירתה המבוגרת ממנה בכמה שנים טובות, כורעות, על גבול ההשתטחות המוחלטת למרגלות המשקל האומלל וחסר האונים שאני ניצב עליו, כבד וסמוק עד לתנוכי אוזניי, ומביטות במחוג ממרחק אפס כאילו מדובר באיזו חידה מתמטית סבוכה המצריכה נוסחה מיוחדת בכדי לפענח אותה.

זוועה שכזאת טרם ידעתי בחיי. לצחוק או לבכות, תחליטו אתם. אני רק יודע, שכמו כולם בחדר ההמתנה, גם אני המתנתי בציפייה דרוכה לתוצאות האמת.

"טוב, אתה צודק. אתה שוקל 143 קילו הרצל ולא 110" אמרה בקול ברור שנשמע עד בית פרעה. איזו הקלה אני אומר לכם... אני רק אשמח לפגוש את מי שקבע "אין שמחה כהתרת הספקות" ולדון עימו בנושא הזה בהרחבה...