א.ד. גבירץ

הרבה דובר בשבוע האחרון על האש שכילתה אלפי דונמים של "עצים ואבנים" בשטחי יערות הכרמל. אלא שלא רבים שמו לב לאנשים שמאחורי זרנוקי המים, הלוא הם הכבאים שנלחמו בגבורה על מנת לעצור את האש שהשתוללה בכרמל.

כללית, ניתן לומר שאנשי הכיבוי והחילוץ לא זוכים להערכה רבה במדינת ישראל על פועלם, למרות הסיכון האדיר אותו הם נוטלים כאשר הם ניגשים לפעולות הצלה וכיבוי שריפות. המדינה לא מתקצבת מספיק את שירותי מכבי האש ועל-כן דווקא כן נשמעה ביקורת חיובית בשבוע האחרון אם כי היא לא נבעה מאהבת הכבאים אלא משנאת אלי ישי. סביר להניח כי אם השר הממונה על שירותי הכיבוי וההצלה היה, נניח, ממפלגת העבודה או קדימה, הביקורת הייתה רכה מעט יותר.

ולעניינינו. אדם אחד ששם לעצמו יעד בחיים להוקיר ולהעריך את עבודתם של הכבאים שמחרפים נפשם על מנת להציל עוד נפש ועוד שטח אדמה, הוא איציק לוי, תושב כפר חב"ד והבעלים של HNN. שאנשי שרותי הכבאות והחילוץ מרגישים בו בבית, והוא הוקם לפני כשבע שנים במטרה אחת ברורה: להוקיר ולהעריך את הכבאים ואנשי החילוץ. כמו-כן, נותן האתר גם במה מכובדת לשאר הגופים הפועלים בשעות קשות על מנת לסייע לנפגעים – זק"א , 'איחוד הצלה' מגן דוד אדום, משטרת ישראל ועוד.

שוחחתי השבוע עם איציק לוי, אישיות מעניינת בזכות עצמו, שהקדיש את חייו למען שירותי כיבוי האש בישראל. לוי שמח לשתף אותי בהרהוריו אחרי השריפה הקשה. "אתה יודע מה הבעיה העיקרית? פותח לוי, "אם האוטובוס העמוס בצוערים לא היה נקלע למלכודת האש ולא היו אבדות בנפש של 40 אנשים – עדיין איש לא היה מתייחס לבעיות הקשות של כוחות הכיבוי בישראל. זו הבעיה. שעד שלא קורה אירוע טרגי שום דבר לא זז פה במדינה הזו. לצערנו צריך להגיע למצב קטסטרופלי של ארבעים איש שאיבדו את חייהם בגלל מחדלים קשים, כדי לגרום למדינה להתעורר".

לוי מלא זעם על המצב הקשה בו נמצאים שירותי הכיבוי וההצלה במדינת ישראל. ואכן, המצב באמת אינו מאיר פנים. בהשוואה למדינות מתוקנות על פני תבל רבה, ניתן לראות כי מדינת ישראל לא עושה הרבה בכדי לדאוג לאמצעי כיבוי חדשניים יותר ויעילים יותר, להגברת התקציבים לצורכי הכיבוי, ואינה שמה לב לכמויות המעטות של הכבאים בישראל. לשם ההשוואה ניתן לקחת את ארה"ב, שם יש על כל אלף איש כבאי אחד – נתון סטנדרדי למדינה מתוקנת. בישראל, על כל שבעת אלפים אנשים ישנו כבאי אחד. "זה הזוי לחלוטין. במקום תשעת אלפים כבאים שאמורים להיות בישראל על פי תקן גודל האוכלוסיה, יש רק אלף שלוש מאות וחמישים איש שעוסקים בכיבוי. זה מגוחך ומזמין סכנות", כואב לוי.

"ציוד של עולם שלישי"

כמו כן, המצב במכשור של שירותי הכיבוי הוא חמור מאד. הכבאיות בהן צופרים הכבאים ישנות מאד, על חלקן עברו למעלה מעשרים ושלושים שנות פעילות. גם בציוד הכבאי עצמו קיים מחדל קשה. לוי צפה בהלם כשראה את כוחות הכיבוי שהגיעו מן העולם לעזור בשריפה הגדולה בכרמל. "ראיתי את הצוותים היוונים, הם הגיעו עם מכשור משובח, חדשני וטוב. יתרה מזאת, אפילו המתנדבים הפלסטינים שהגיעו מיו"ש, הגיעו עם מכשור טוב יותר ממה שקיים בארסנל של מדינת ישראל, עד כמה שזה מביש. זה מצב אבסורדי לגמרי, שמדינת ישראל העשירה, מחזיקה בנושא כה וטעון וקריטי, ציוד של מדינות העולם השלישי".

האם אתה חושב ששר הפנים אלי ישי אשם במצב החמור הזה?

"קטנתי מלהאשים שר זה או אחר במחדלים. להפך, אני חושב שאלי ישי הביא בשנה שעברה תוספת תקציב של מאה מיליון ₪ לכבאות, אך עדיין קיימת הזנחה חמורה. זה לא קשור בהכרח אליו. מדובר בהזנחה קבועה כבר למעלה מעשרים שנה. אני חושב שההתנפלות על ישי מיותרת. פשוט חיפשו שעיר לעזאזל ומצאו אותו. התקשורת מחפשת את הקורבנות הללו ובמיוחד אם יש כיפה לראשם".

מה לדעתך היה קורה ביערות הכרמל, אם נניח, לא היו כלל שירותי כיבוי במדינת ישראל?

"ברור שזהו מצב בלתי נתפס וקשה לדמיין אותו. זה יכול לגרום להרס הזוי. מנגד, 'מי שאמר לעולמו די, יאמר גם לשריפה די'. זה לא שאנו סומכים רק על עצמנו ועל הכוחות שלנו. יש את אבא שבשמיים שהוא כל יכול ומחליט הכול. אך מחובתנו לעשות את ההשתדלות המקסימלית על מנת לעצור דברים שכאלו. בנוגע לשאלתך, אני מאמין שאם האש לא הייתה נעצרת על ידי שירותי הכיבוי, היא הייתה ממשיכה לבעור ולכלות כל הנקרה בדרכה עד שתגיע למקום בו אין לה במה להיאחז או לחילופין עד לבוא הגשם".

"תחשוב שהאש הייתה מגיעה חס ושלום לבתי הזיקוק בחיפה"

לוי כועס ובצדק. הכבאים שעמדו מול נחשולי האש האדירים לא הצליחו למנוע את כילוי חמשת מיליוני העצים שהתפרסו על פני רבבות דונם. הכבאים, שמסכנים את חייהם הרגישו רע מאד עם העובדה שנכשלו במשימתם למרות שתרמו את כל כולם. אלא שיש דברים שעם כל הרצון הטוב – לא ניתן למנוע כשחסר לך ציוד או כוח אדם. אלא שלוי עדיין רואה את הצדדים היותר יפים שמדגישה השריפה הגדולה של השבוע, החסדים הגדולים שעשה עמנו הקב"ה. "תחשוב שהאש הייתה מגיעה חס ושלום לבתי הזיקוק של חיפה או לאזורים של מפעלים עתירי דלקים. הרי זה היה עלול להיות אסון ברמות שבלתי ניתן לתארם כלל. כך שברוך השם, הכבאים עשו עבודתם נאמנה ומנעו אסונות גדולים יותר".

"הבעיה היא, שהכבאים פשוט לא מוערכים מספיק", מקונן לוי, "האנשים האלו עבדו במשך עשרים שעות ויותר ברצף, בתנאים שאינם תנאים, מול להבות אש אדירות במעלות חום שעברו את המאתיים ויותר, עם משקל אדיר של ציוד על גופם תוך כדי סיכון חיים של ממש. אז מדוע מדינת ישראל לא דואגת לאנשים הללו? זה בלתי נתפס".

ואכן, אנו נזכרים בכבאים רק כאשר ישנם אסונות בסדר גודל שכזה. אז לפתע נזכרים כולם שישנו 'מכבי אש' במדינה, ואפילו טרוניה מסוימת נשמעה עליהם; שאנשי מכבי האש לא הגיעו עם מספיק ציוד ולמעשה לא תמיד הצליחו לעמוד אל מול האש. לאזרח הפשוט שיושב בביתו נראה כי הכבאי אמור בכל מצב לעצור את האש כי הרי זהו תפקידו. ואם הוא נכשל הרי הוא אשם במצב. מסתבר כי לא כך הם פני הדברים.

הכבאים אכן עושים עבודתם נאמנה אלא שמדינת ישראל לא רואה צורך להשקיע בהם ובציוד הנדרש להם. "אתה יודע איזו מסירות נפש זו?" לוי שואל אותי רטורית, "קח את דוגמת הנער אלעד ריבן בן השש עשרה. נער צעיר, שהתנדב ב'צופי אש'. למרות שסיים כבר את שישים שעות ההתחייבות שלו כמתנדב, עדיין היה מגיע כל פעם לפעילויות בלי לספור כלל כמה זמן זה גוזל לו מהילדות. כששמע על השריפה בכרמל, לא חשב פעמיים ומבלי שהתבקש לבוא, התייצב לעזור. הוא חירף את נפשו למען הצלת בני אדם, וכך גם מצא את מותו. כמוהו יש עוד רבים והגיע הזמן שיעריכו אותם".

המשך הכתבה - ב"שעה טובה".