הביא לדפוס: דוד מלמן

בוקר אחד, לפני 20 שנה, נכנס שלמה זלמן סלבטיצקי בן ה-13 לבית-הכנסת חב"ד באנטוורפן, שהקים אביו השליח הרב שבתי, ועיניו חשכו. התפילין המהודרות שלו, אותן רק החל להניח זה לא מכבר, נעלמו ממקומן הקבוע.

אל המקום הוזעק השליח בעיר היהלומים הבלגית, שהחל בחיפושים קדחתניים אחרי התפילין שהובאו במיוחד מחו"ל. "שאלנו את כל מי שהיה אפשר, אבל התשובה הייתה שלילית, איש לא ראה ושמע", אומר הרב סלבטיצקי. "לפתע מישהו נזכר שבבית-הכנסת נכח יהודי פלוני, שהוא יהודי יקר מאוד אך בעל הנהגות חריגות לעיתים, והתעורר חשד קל שהוא מעורב בהיעלמות".

הרב סלבטיצקי פגש באיש, שהודה מיד כי הוא אחראי למעשה. "נכנס לכאן יהודי", אמר בפשטות גמורה, "ישראלי, ושאלתי אותו אם הוא רוצה תפילין. הוא ענה בשלילה. אז אמרתי לו, הנה, אני מביא לך תפילין בחינם. קח ותניח, והוא לקח".
השליח לא ידע איך לכלוא את רגשותיו. "ריבונו של עולם, אמרתי לו, אתה רוצה לתת תפילין – תן את שלך, מה פתאום החלטת לתת את התפילין של בני?"

לפני מספר שבועות, אחרי 20 שנה, התרחש הסיום של הסיפור בהשגחה פרטית אמיתית. "יום שישי אחד התקשר אלי בחור מאנטוורפן שלומד בארץ, ואמר לי 'אני מוכרח לשאול אותך משהו'. הוא מספר לי שהוא נסע ברכב לביתר עילית, והבחין באדם המבקש 'טרמפ'. הוא העלה אותו על רכבו. בין השניים מתפתחת שיחה, שנפתחת בשאלה של הנוסע החדש 'מהיכן מוצאך'. הבחור השיב שהוא מאנטוורפן, והנוסע מגיב: 'אה.. לפני 20 שנה הייתי שם'.

"מה עשית שם", מתעניין הנהג, והאיש משיב שהוא נכנס לבית-חב"ד, וניגש אליו אדם עם זקן לבן שהעניק לו במתנה את התפילין שלו... מה שמו של היהודי, שואל הנהג, והאיש עונה שלמה זלמן סלבטיצקי. כך רקום על שקית התפילין. שואל אותי הבחור בטלפון: "איך ייתכן הסיפור, הלא גם כעת אין לך זקן לבן – כל שכן לפני 20 שנה". באותו רגע כבר זכרתי בבירור את התקרית החריגה הזו וסיפרתי לו עליה.

"ביקשתי מהנהג שימשיך לספר לי את דברי הנוסע לביתר-עילית. האיש סיפר כך: 'לקחתי את התפילין רק מפני שהוא הפציר בי מאוד, אבל הנחתי אותן בארון. לאחר זמן מה חשבתי אודות המקרה והתחלתי להניח מתוך מגמה חד-פעמית, שחזרה על עצמה, עד שחזרתי בתשובה שלימה. אחרי שנישאתי נאמר לי שמכיוון ואני ספרדי במוצאי, מן הראוי שאנהג כמנהג ספרד ואחליף לתפילין ספרדיות. רכשתי תפילין, אבל לא חשתי את הקדושה שחשתי בתפילין הקודמות. הדבר הציק לי, עד שהענקתי את התפילין החדשות לגמ"ח, וחזרתי להניח את הקודמות – תפילין מהודרות של חב"ד'".

למה 'משקה' לא קופא?

בעזרת הסיפור הזה ממחיש הרב סלבטיצקי את הרעיון המרכזי של תורת החסידות, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", לגלות אלוקות בעולם.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לכפר חב"ד מישיבת קול תורה, והבחנתי שחסידים אומרים לחיים על 'משקה'. פניתי למשפיע הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, וביקשתי הסבר לפשר הדבר, למה אומרים 'לחיים', ולמה דווקא על 'משקה' חריף.
"ענה לי ר' שלמה חיים: כשלוקחים כל משקה אחר, מים או מיץ, ומכניסים למקפיא – הם קופאים. כששואלים את המשקה מדוע אתה קופא, הוא עונה שפה מאוד קר, אז הוא הושפע ממנו וקפא. אבל כשלוקחים וודקה, אלכוהול, ומניחים בהקפאה – הוא לא קופא. וכששואלים אותו מדוע הוא לא קופא, הרי מאוד קר כאן, הוא עונה 'אני נשאר מי שאני'. הוא לא מושפע.

"המשיך ר' שלמה חיים והסביר: חסידים אומרים 'לחיים', ראשית כל, כדי להישאר מה שהם. כלומר, כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל, שרוצה להישאר למעלה אצל הקב"ה. אלא שהנשמה יורדת לעולם, היא יורדת לתוך מקפיא גדול וקר מאוד, אז ה'לחיים' מסייע ליהודי להישאר כפי שהוא ולא לקפוא...

"ר' שלמה חיים היה מתפלל במשך שעות ארוכות, ב'עבודה'. אני זוכר שפעם הלכנו להקשיב לתפילתו מאחורי הפרגוד. אחד הקטעים שנמשכו זמן רב ביותר היה בפסוקי דזמרה, על המילים 'לך ה' הגדולה, והגבורה, והתפארת, והנצח וההוד'. כשהיה מסיים, קרא בניגון נלהב מאוד את המילים 'ואתה מחיה את כולם'. אני זוכר את השמחה שנשפכה מקולו כשהתפלל כך".

בהתוועדות חסידית שנערכה זמן-מה לאחר מכן, כטוב לב התלמידים ב'משקה', העז אחד מהם לשאול את המשפיע מדוע הוא נהיה כל-כך 'ליכטיג' (מואר) כשהוא אומר 'ואתה מחייה את כולם'. פתח ר' שלמה חיים בהסבר: 'העולם הזה מורכב מעולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (בני אדם), ראשי תיבות "והר סיני עשן". בעולם הזה מתרחשים דברים לא-רצויים, היפך הקדושה, ששורשם הם ה"מים התחתונים" שנבראו ביום השני של ששת ימי בראשית. אז הבדיל ה' בין מים העליונים ומים תחתונים, ובמדרש כתוב שאז נבראה המחלוקת. למחרת, ביום השלישי, הוכפל בו כי טוב – נוצר צירוף של שני הדברים.

"יש לדעת", הוסיף ר' שלמה חיים, "שגם בזמנים כאלו שנראה כי האירועים הם היפך רצון ה', שהם בזמנים שהם בשליטת ה'מים התחתונים', יש לזכור ש'אתה מחיה את כולם', וצריך 'לברר' אותם ולהעלות אותם לקדושה. כלומר, הקדוש-ברוך-הוא ברא פעמיים כי טוב, הכוונה היא גם למים העליונים וגם למים התחתונים – שגם אותם יש להעלות לקדושה".

צמרמורת באמצע ה'יחידות'

את הרעיון הזה מצא הרב סלבטיצקי בסיפור התפילין עמו פתחנו. "זו הכוונה לקחת 'מים תחתונים' ולהעלות לקדושה", טען בלהט, "לקחת תפילין שעברו חוויה לא-חיובית, שנלקחו בלי רשות, שלכאורה יש בהן פן של 'מים תחתונים', ולגלות שזה בעצם קדושה. אז גם כל יהודי צריך לקחת את עצמו, את ה'נפש' שלו שהיא אחד המרכיבים של העולם, כפי שנכתב שהאדם הוא בעצם 'עולם קטן', ולהעלות את ה'מים תחתונים' של הנפש הבהמית לקדושה. כי כמו שבמאקרו, בעולם הגדול, יש מים תחתונים, כך במיקרו, באדם הקטן, יש תכונות לא-חיוביות ו'נפש בהמית' שצריך להעלות לקדושה. ואז, כמו הלוחות שעשרת הדברות נכתבו משני עבריהם, מאחור כמו מלפנים, גם הצד ה'אחורי' של האדם, 'החצר האחורית' שבא נמצאת הפסולת, תהיה 'דירה לו יתברך'".

הרב סלבטיצקי עובר לדבר על אמונה, כפי שחידשה תורת החסידות. "שמעתי על כך סיפור נפלא, סיפור על יהודי שנכנס לרבי והשמיע בפניו את השאלה הכי נוקבת בדורנו. הוא שאל את הרבי כך: 'אני עברתי את השואה הנוראה ואת המחנות, ואני לא מבין את הקדוש-ברוך-הוא. זו לא התנהגות של 'מענטשלכקייט'. צריך להיות 'מענטש', האם זה צדק ויושר, כשהקב"ה התנהג כפי שהתנהג? איך אפשר להאמין בקב"ה אחרי מה שעשה?'. כך הוא שאל את הרבי.

"ענה לו הרבי תשובה עמוקה מאוד: 'באותו הקדוש-ברוך-הוא אליו אתה מתכוון, גם אני אינני מאמין'. כלומר, אם הקב"ה אצלך נמדד בשכלך, ברגשותיך, 'בראש שלך' ולפי גדרי המציאות שלך – אין הקב"ה כזה. האמונה האמיתית מתחילה כשאדם משיל את האבחנות של השכל שלו ויוצא מההגבלות של המידות – רק אז הוא מגיע לאמונה אמיתית. זוהי חסידות".

הנה דוגמה לאמונה אמיתית ואיתנה: "יהודי אחד סיפר על הרבי דבר מדהים. האיש גדל במשפחה של שנים-עשר ילדים, ובטרם חגג בר-מצווה נפטרה אמו ממחלה קשה. זו הייתה טרגדיה גדולה בסביבת המשפחה, והאובדן היה קשה מנשוא. שנים רבות אחר-כך הוא נסע לרבי ונכנס ליחידות. ביחידות, לפני שהזדהה וסיפר על עצמו, פתח הרבי מגירה ושלף ממנה מכתב. הרבי הניח את המכתב מול האברך הזה ואפשר לו לקרוא את תוכנו. האיש הביט במכתב וצמרמורת חלפה בו: זהו כתב ידו של אמו המנוחה, במכתב שכתבה לרבי.

"האיש קורא את דברי אמו ביחידות, בזמן שהרבי ממתין. זו הייתה השנה האחרונה לחייה. החולה כתבה לרבי כי היא השלימה עם הגורל המצפה לה ויודעת כי הוא מאת הקדוש-ברוך-הוא. היא מאמינה, שלמרות הידיעה הנוראה כי היא תיאלץ לעזוב את העולם הזה, היא איתנה באמונתה כי מה שה' עושה הוא לטובה. היא רק מבקשת ברכה מהרבי בשביל תריסר ילדיה, שחינוכם יעלה יפה למרות חסרונה.

"זהו מכתב מדהים", התרגש הרב סלבטיצקי, "מצד אחד ניכר בו הכאב העצום של האישה הזו, ומאידך זהו מכתב מלא אמונה. היא מקבלת את כל מה שה' עושה בלי שאלות. האיש סיפר ששערותיו סמרו למקרא הדברים. הוא נחשף באחת, בהפתעה, לרחשי ליבה של אמו לפני מותה, כשהיה ילד צעיר. זהו אברך שמתעסק הרבה באמונה, והתברך בהרבה תעוזה, ב'ברייטקייט', וכשסיים את המכתב הוא פנה לרבי וביקש 'רבי, אני יכול בבקשה לקבל את המכתב הזה?'

"האיש סיפר שבאותו רגע השתרר שקט. הרבי הביט בו ואמר: 'דע לך, שמידי שנה, בימים הנוראים, אני לוקח את המכתב הזה איתי ל'כל נדרי' כדי להתפלל איתו'. הוסיף אותו אברך, שלשמע הדברים הוא נאלם דום, ויותר לא ביקש את המכתב. הוא עצמו התפעל מעצם העובדה שהרבי שלף את מכתבו עוד בטרם הזדהה, אבל חסידים לא מתפעלים מזה. חסידים מתפעלים מזה שהרבי לוקח ל'כל נדרי' מכתב מלפני המון שנים, את מכתבה של האישה, את האמונה שלה, שזו אמונה פשוטה שהיא-היא בעצם האמונה של חסידות.

אמונה בתוך אושוויץ

מהי אמונה לפי חסידות? הרב סלבטיצקי זוכר היטב את ההתוועדות הראשונה של ה'חוזר' שבה השתתף ב-770. "ר' יואל אמר אז, שאין הסבר באמונה המשתווה להסבר של חסידות חב"ד. משום שבתורת חב"ד מוסבר שאמונה היא 'למעלה מטעם ודעת', כלומר – קח את הקב"ה כמו 'פנאט'. אם כך, לשם מה זקוקים לחכמה, בינה ודעת? משום שרק על-ידי העיון וההעמקה בכלי השכל האלו, אפשר להסיק שאכן – אמונה בקב"ה היא למעלה מטעם ודעת. רק השכל מבין שהקב"ה הוא למעלה מהשכל. חסידות אומרת שאסור לומר שהשכל, וחכמה-בינה-דעת של האדם הן פסולות. השכל אינו 'קליפה' הסותר את האמונה בה', אלא ההיפך – קח את השכל שלך ותרתום אותו לקדושה. ואז תבין שאמונה בקב"ה היא למעלה מהשכל".

ושוב, כדי לקשור את תפיסות העולם העמוקות הללו לקרקע המציאות, שולף הרב סלבטיצקי משרוול הקסמים שלו עוד מעשה מופלא. "קראתי הרבה בצעירותי על השואה", הוא אמר, "ואני לא אשכח את היום שבו התארח קרוב משפחה בבית הוריי וסעדנו יחד, ואז האורח החל לספר על החוויות שעברו עליו בשואה. הוא דיבר על הצרות, על האובדן הנורא של ילדיו הקטנים שנהרגו, ואני זוכר את הצמרמורת. הייתי אז צעיר, הוריי הגיבו בבכי, ואחרי שהאיש סיים לספר שאלתי אותו – 'אני יכול לשאול אותך משהו אישי?' והוא ענה בחיוב. שאלתי אותו, האם כשהיה באושוויץ, בעת התופת, הוא האמין בקדוש-ברוך-הוא.

"אני זוכר את התשובה שלו במילותיה, כאילו נאמרה היום. רק שאז לא כל-כך הבנתי את מהותה, ורק לאחר שלמדתי חסידות התחלתי להבין מעט. 'אתה שואל אם האמנתי באושוויץ?' החזיר האיש, 'אני יכול לומר לך שבגלל אושוויץ האמנתי בקדוש-ברוך-הוא; רק אחרי אושוויץ התחלתי להאמין!'. ולא הבנתי על מה הוא מדבר... אושוויץ, הסמל ל'הסתר פנים' הגדול ביותר, נתן לו אמונה?

"לאחר זמן רב הבנתי שאנו יכולים לשמור הרבה מצוות וללמוד הרבה תורה, אבל בתפיסה שלנו נשאר הקב"ה מתאים לכלי ההשגה שלנו, להבנה ולרגש שבתוכנו. היהודי הזה הבין בשואה, שהאמונה שלו לא מסתדרת עם ההיגיון והרגש שלו, ואז, כשהראש והלב מסרבים לקלוט ולהבין, כי הם לא מסוגלים, יש לו שתי ברירות: או חס-ושלום ליפול, או לעלות מעלה. והיהודי הזה בחר להאמין בקב"ה באמת! כמה שבלתי ניתן להבין את גודל הטרגדיה – חדרה בו ההכרה מהו הקב"ה האמיתי".

הרבי משתמש עם מחק

"קבוצה של סטודנטים", מספר הרב סלבטיצקי, "שלא היו שומרי תורה ומצוות, נכנסה ליחידות לרבי, אחרי שקיבלו מידע על המושג צדיק ו'רבי', דרכי ההנהגה שלו את החסידים ועל הברכות שהוא מאציל. בסוף שיחה שהשמיע בפניהם הרבי, ניתנה להם רשות לשאול את הרבי שאלות. "רבי", פנה אחד הסטודנטים, והנחית שאלה לא צפויה, "האם אתה משתמש במחק"?

המשך הכתבה – השבוע ב'כפר חב"ד