לעבן מיט'ן רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לחצו על כפתור ההפעלה, או באופצייה הנוספת:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן

וכמדובר כמ"פ ש"נח" הו"ע "מים רבים", וכמפורש בתורה-אור בארוכה, שהענין ד"מים רבים" לא נועד רק לצער את ישראל ח"ו, אלא זהו"ע כדי שיהי' "יתרון האור מן החושך" ו"כיתרון החכמה מן הסכלות", וע"י "אתכפיא" יבואו אח"כ ל"אתהפכא", והיינו [שהקשר בין נח ולך לך הוא], אשר היאך אפשר לבוא לכל הענינים ד"אגדלה שמך, ואברכך והי' ברכה", עם כל הברכות שבכתוב? – לזה אומר ההקדמה לזה, "לך לך".

היאך נעשה "לך לך"? מבואר בחסידות בארוכה, שענין ההליכה, אשר אמיתית ענין ההליכה הוא שלא-בערך – ה"ז דוקא ע"י שבא מכח המנגד: בשעה שישנם "מים רבים", שלכאורה עניינם הוא שבידם לנגוע באהבה, עד יתירה מזו "ישטפוה" (עם כל המשך הכתובים שבדבר), והאדם נעמד נגד ה"מים רבים", כמדובר לעיל בדוגמא כפי שעומדים נגד העלם והסתר ונגד הנסיון וכיוב – עי"ז פועל שיהי' "לך לך", עד "לך לך – לעצמך", עד כמפורש בלקוטי-תורה בשיר-השירים – שמגיע לעצמיות ופנימיות הנשמה, והיאך נעשה זה? – ע"י הענינים ד"מי נח" שאודותם מדובר בפרשה שלפני זה...

וזהו גם כללות השליחות וכללות האמירה לכל אחד ואחת מבני ישראל, שאומרים לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", כמבואר בארוכה בדרושי לך לך: הליכה ויציאה מכל הג' עניינים "מארצך וממולדתך ומבית אביך", מרצונותיך ומרגילותיך וממה שלמד ב"בית אביו" (מהשכל), ורק עי"ז יהי' "והי' ברכה", עד "ונברכו בך" – שפועל ומהפך כללות העולם.

וכל זה הי' ב"אחד הי' אברהם", ואח"כ נמשכו ענייניו[??] בירושה, כולל "מעשה אבות סימן לבנים" – המשכת הענין ד"לך לך" לכאו"א מבנ"י: הליכה ויציאה מכל הרגילויות הרצונות וההנחות שכליות והנחות העולם ("באַלעבאַטישע הנחות") וכו', ועי"ז מקבלים ההבטחה אשר לא רק ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" – אלא אדרבה נבוא אח"כ "כבד בכסף ובזהב", כפי שהי' "ויעל ממצרים", ואח"כ יוצאים עד"ז (וביחד עם זה) מהמיצרים וגבולים בעבודת ה', "הלוך ונסוע הנגבה", ועי"ז, העילוי ד"גדול בענקים" שנאמר לגבי אברהם, בא אח"כ בירושה גם לכאו"א מישראל, החל מזה שכאשר באים לארץ ה"ענקים", כטענת המרגלים "וגם בני הענקים ראינו שם" – לא נבהלים מזה ואומרים "ונהי' בעינינו כחגבים", [כי אם אומרים כך] אז באמת כן הוא;

משא"כ בשעה שנעמדים עם [תוקף של] "גדול בענקים" שממנו קיבלנו זה בירושה; ואין צריך רק להוציא זה (ולפעול עם זה) מן הכח אל הפועל – הנה עי"ז "מעשה אבות סימן לבנים" – שסללו את הדרך וכאו"א מישראל יכול לפעול זאת בעניניו בכל יום ויום [ובאופן ד"בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים", שכן "התורה היא נצחית" – כל ההוראות שלה, ביחד עם הנתינת כח וביחד עם הבטחה זו, הרי הם ענין נצחי] למלא שליחות השם, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", עד שאח"כ מ"אברם" נעשה הענין ד"אברהם", "אב המון גויים נתתיך" – עוד בזמן הגלות, ועאכו"כ לאחרי הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים "אהפוך אל כל העמים כולם שפה ברורה לעבדו כולם שכם אחד", עד "והיתה להוי' המלוכה", וכפי שהביא זה הרמב"ם גם בהלכות מלכים שלו. 

(משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ג)

עבודת האדם והבירור המוטל עליו לבצע [בעולם] – משתנה בכל מעמד ומצב ובכל זמן ומקום לפי המקום והזמן ההוא.

שכן, המקום והזמן משפיעים על האדם, ולכן על האדם להשפיע אז על מקום וזמן זה באופן הנוגע למקום וזמן זה.

וכידוע הראיות על זה, החל מ"אחד הי' אברהם", כפירוש המפרשים בדברי אברהם לשרה "אשה יפת מראה את (ולכן) אמרי נא אחותי את", והביא רש"י (ממדרשים) שעד אז לא נסתכל ולא ידע, ורק אז נודע לו [ש"יפת מראה את" כו'] – והקשו המפרשים: לפי זה, כיון שעד אז לא נסתכל – מדוע הי' אז העניין שהסתכל בה וראה ש"אשה יפת מראה את"?

ומבואר בזה דבר מבהיל, אשר מצד זה שבאו למצרים, ומצרים קרוי' בשם "ערות הארץ" משום שזוהי הקליפה דארץ מצרים – לכן, אפילו על "אחד הי' אברהם", שעבודתו הייתה (כמ"ש במדרש) בבחי' "האבות הן הן המרכבה" – גם עליו השפיע הדבר, [השפעה] בקדושה אמנם, אבל מ"מ ה"ז פעל גם חסרון בעניין ד"לא נסתכל בה"; מצד עצם ההכנה בהליכתם למצרים – כבר פעל המקום אפילו על אברהם אבינו!

וכידוע עד"ז גם הסיפור מרבינו הזקן (בעל הגאולה והשמחה) ונכדו, [והביאו רבינו נשיאינו בשיחותיו] – שביקש מנכדו (בן אדמו"ר האמצעי) לחתוך ולהסיר את הצווארון מה"קאַטינקע", ופירש אז הרבי, ש"קאַטינקע" היינו לבוש חורף, וכיון שהנכד הי' אוחז אז בהכנות לחתונה או סמוך לאחר החתונה – הי' לו לבוש בעל צווארון מיוחד, ורבינו הזקן אמר לו להסיר צווארון זה.

הסדר הי' אז, שהיו מתחתנים בגיל צעיר ביותר – אזי הוא התווכח עמו על זה.

אבל בשעה שרבינו הזקן הורה לו לעשות כן – הוא אמר: כן אעשה. ושאל, האם אפשר לעשות זאת בקבלת-עול, או שזה צריך להיות באמת דוקא? ובזה נשאר העניין [ולפועל לא הסיר הצווארון].

וסיפר אז הרבי, שרבינו הזקן אמר לו, שאם יעשה זאת באמת – הריהו מבטיח לו "אתי עמי במחיצתי".

ולכאורה אינו מובן: ר' נחום (הנכד) עדיין הי' אז בשנות הנערות, והתחנך בד' אמות של בעל התניא, רבינו הזקן, ומזה גופא שרבינו הזקן הבטיח לו שאם יסיר את הצווארון יהי' "אתי עמי במחיצתי" – הרי מזה גופא מובן עילוי המעמד ומצב שבו עמד.

מה הי' איפוא כל כך נוגע שלא יהי' לו צווארון יפה (או חדש) על גבי הלבוש – עד שבעבור זה הובטח לו "אתי עמי במחיצתי"! - והרי זוהי הבטחה מופלאה, ביודעו שכאו"א מישראל הוא בעל בחירה, ועל כאו"א מישראל נאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", ואעפ"כ לוקח על עצמו להבטיח לנער – כידוע שאח"כ האריך ימים ביותר – אשר לאחרי כל משך ימי חייו בעוה"ז, ש"הקליפות גוברים בו", הריהו מבטיחו להכניסו "אתי עמי במחיצתי" – העיקר שיסיר את הצווארון!

וידוע הביאור בזה, שבעת ההיא הייתה התגברות קליפת הלבושים במדינה שבה הי' רבינו הזקן. וכיון שהתגברות הקליפה הייתה דוקא בענין זה – לכן הי' נוגע במיוחד לשבור הקליפה באותו עניין שעומדת להתגבר בו.

ואזי, אילו היו שוברים אותה מתחילתה – הי' זה פועל פעולתו כו' על כל השנים וכל החוגים הבאים לאחרי זה.

וזה הי' נוגע עד כדי כך – שרבינו הזקן הבטיח תמורת זה "אתי עמי במחיצתי".

ומזה רואים עד כמה אין דומים המקומות והזמנים, שכן אע"פ ש"תורה אחת לכולנה", ו"התורה נצחית" בכל מקום ובכל זמן – מ"מ, ה"ז ע"ד סיפור הגמ' בסנהדרין שבזמן מנשה המלך הייתה אז התגברות קליפת עבודה-זרה עד באופן ש"נקיטא בשיפולי דגלימא", היינו שהי' אוחז שיפולי גלימתו ורץ אחריהם [לעבוד ע"ז]; עד כדי כך הי' גודל תוקף קליפת הע"ז בנוגע לאמורא גדול ביותר!

ועד"ז בכל זמן ובכל מקום – ישנה הקליפה המשתדלת להתגבר ח"ו, ובזה הוא עיקר העבודה באותו זמן.