האזינו: כשהרבי לימד הוראות בעבודת השם מהחטיפה בוושינגטון
להאזנה לשיחה לחצו כאן
ואח"כ מיתוספת נקודה שלישית, שעלי' איש לא שם-לב, והיא ג"כ ענין הנוגע בהנהגתו של כל אחד ואחת. וגם זה – בהקדם שזה קשור ג"כ עם תורת הבעל שם טוב, כפי שיתבאר לקמן, מתחיל – מכפי שהענין התגלגל בהלבשה בדרך הטבע. ומה הי' הלבוש בדרך הטבע?: שהיו צריכים להגיע להסכמת החוטפים, ובמֶה פעלו אצלם להסכים לשחררם, ולשחררם בשלימות? – הי' זה על ידי זה שעוררו בהם ושבו את לבם באמצעות נקודת האמונה, ע"י הנקודה של אמונה בבורא עולם ומנהיגו. ולא "בורא עולם ומנהיגו" הנמצא היכן-שהוא ואינו שייך ולא איכפת לו מההנהגה כאן למטה – אלא על ידי זה ששיכנעו ושידלו אותם ("מ'האָט אין זיי איינגעשמועסט און איינגערעדט"), עד שהצליחו לפעול אצלם, שבורא העולם ומנהיגו, שבו הם מאמינים – הנה נוגע לו, שהם יתנהגו באופן כזה לשחרר את כל החטופים, למרות יהדותם.
ומכאן הלימוד-מוסר, ש"לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם",[במכ"ש וק"ו:] אם רואים בפועל, שהצילו למעלה ממאה יהודים, אף על פי שלכאורה זה הי' מלובש בדרכי הטבע, אך במֶה התבטא הלבוש? – הכל מודים, שעוררו בהם את נקודת האמונה באופן, שזה ישפיע וישלוט וישנה את הנהגתם בפועל, ועד – מן הקצה אל הקצה: כשם שמתחילה היתה החלטתם, שאם לא יתמלאו הדרישות הפראיות, אזי צריך להיות באופן כך וכך, הנה לבסוף היתה ההחלטה, שאף על פי שלא מילאו את הדרישות – שיחררו את כולם כמו שהם. א"כ על אחת כמה וכמה בשעה שמדובר אודות תורת אמת, ומדובר אודות לימוד מביא לידי מעשה – המצוות שעליהם נאמר "וחי בהם", מובן שהאמונה צריכה להיות בכל עת ובכל רגע, [כי בכל עת ובכל רגע זקוקים לברכת ה'], צריכה להיות התעוררות האמונה בכאו"א מישראל באופן, שזה יפעל אצלו על הרגש שבלב, ומהרגש שבלב זה יפעל שינוי "מן הקצה אל הקצה" בהנהגתו, אשר עד לפני רגע הוא זעק והרעיש, שאי אפשר בלאו הכי; כאשר רק הראו לו, והוא הראה לעצמו, שזה לא מתאים על-פי התורה – הוא מיד משנה זאת ועושה זאת בפועל, אף על פי שהוא מעמיד עצמו בסכנה על ידי זה. וזהו, כמדובר לעיל, זה מתאים לפתגם שאומרים בשם הבעל שם טוב, אבל זה מובא גם בחסידות, שהבעל שם טוב אמר, שעדיף להיות עם גוי מאמין – מאשר עם אחד שאינו-גוי, אבל אינו מאמין. והבעל שם טוב הי' חי במדינה שבה היו נוצרים; לא היו שם ערבים, ישמעאלים, [הרי יודעים היכן הוא הי' חי], ואף על פי כן הוא אמר זאת.
ולגבי נוצרים פוסק הרמב"ם, שזהו ענין של עבודה-זרה, עם כל הדינים של עבודה-זרה, משא"כ בנוגע לישמעאלים, [שזו היתה האמונה של החוטפים], הנה באותו מקום שבו פוסק הרמב"ם, שנוצרים זהו עבודה-זרה – הוא פוסק, שישמעאלים אין זה עבודה-זרה. א"כ על אחת כמה וכמה הנקודה השלישית בלימוד זה, שזה צריך לעורר את מה שאומרים על פסח, שזהו "מיכלא דמהימנותא", שואלים על כך: קודם היציאה ממצרים הרי איתא בגמרא ובמדרשים, שישראל היו "מאמינים בני מאמינים"; מה פעלה בהם המצה? המצה פעלה – מה שמאכל פועל, שאמונתם נעשתה "דם ובשר כבשרו"; זה השפיע, ובהתאם לכך היתה הנהגתו של כאו"א במחשבה דיבור ומעשה מתאים לפי האמונה.
וזהו [הלימוד מהמאורע], בתוככי עוד כמה נקודות, על כל פנים ג' נקודות אלו שהם נקודות עיקריים בעבודת כל אחד ואחד לבוראו:
(א) הענין של השגחה פרטית: בכל יום ויום זקוקים ל"הוי' שומרך הוי' צילך על יד ימינך", והענין הב', שאצל יהודי, בכל ענינים הקשורים עם תורה ומצוות, (שהם בבחי' "פיקוח נפש", כמ"ש "היא חיינו ואורך ימינו") – יש לקרב ולהביא זאת לכאו"א מישראל, ומתוך אותו "שטורעם" ומתוך אותה חיות – מהקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים, כפי שראו זאת בפרט זה.
ו(ג) לאחרי כל זה הרי זה עלול להיות מיוסד אצלו, לכאורה, אם הוא איש שהוא בעל רחמים בטבע ובעל החסד בטבע וחכם גדול בטבע, מדוע זקוק הוא לאמונה? –ראו איפוא עד כמה נוגעת אמונה בעולם הזה בכלל, על אחת כמה וכמה – מתי שזה נוגע ליהודי, על אחת כמה וכמה כאשר זה נוגע לכמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כאשר זה נוגע לעשר פעמים עשר!
– הרי זה דבר פלא: הן באנטבה והן כאן היו קצת יותר ממאה יהודים!
ויהי רצון, שיצאו ידי חובה בכך שראו זאת בעיני בשר ובמרחק גשמי על כל פנים, וראו כיצד זה הי' באופן שהסתיים רק בטוב הנראה והנגלה, "ולא נפקד ממנו איש", וילמדו כל הוראות אלו, ויקיימו אותם בפועל, ומתוך שמחה וטוב לבב, ובאם נקבע מלמעלה ("טאָמער איז באַשערט") שיהיו קשיים – שזה יהי', כפי המבואר בדרושי יציאת מצרים, ש"בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא", שיצאו ידי חובה ב"קשיים" שעמֵלים להבין בענין בתורה וענין בהשגחה פרטית, ואיך וכיצד להוסיף בהידור במצוה, וילכו "מחיל אל חיל" בלימוד התורה וקיום מצוותי' מתוך שמחה וטוב לבב בימים האחרונים של הגלות, ומיד יהי' ה"ויקהל משה את כל [עדת] בני ישראל", כפרשת שבוע זה, ומזה נבוא ונגיע ל"אלה פקודי המשכן משכן העדות", כמדובר כמה פעמים הפלא הכי גדול, שאומרים, שהמשכן שחרב נקרא "משכן משכן" שני פעמים – זהו בדוגמת "משכון". דינו של משכון הוא, שהמשכון נשאר שלם, ובכמה ענינים – גם בקשר להלכות פסח ותערובת חמץ – זה שייך בכלל לבעל-הבית הקודם לגבי כמה ענינים, על אחת כמה וכמה, כאשר צריך להחזיר את המשכון בשלימותו, כמו שהוא, למי שמידיו נלקח המשכון. ועל מה אומרים זאת? – על הבית-מקדש ראשון ובית-מקדש שני, כמדובר פעם בארוכה וכבר נדפס* וכו' וכו'.
בנוגע לעניננו, כמדובר כמה פעמים, [חזרת המשכון היינו ש]בית-המקדש השלישי הרי יכלול את מעלות ביהמ"ק הראשון ומעלות ביהמ"ק השני, שהרי "גדול כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" מפרשת הגמרא, שזה קאי על בית שני לגבי מעלתו לגבי בית ראשון, ובית-המקדש השלישי יהיו לו מעלות שניהם, שעי"ז שיוסיפו בלימוד התורה, הנגלה והחסידות, ולימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות, וקיום המצוות בהידור, יבטלו את חושך הגלות, אחרוני ה"שיריים", ויפעלו ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ויבנה בית המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, "והיתה להוי' המלוכה", ובעגלא דידן, כך שנחגוג פסח בבית-המקדש השלישי, ובשמחה ובטוב לבב, "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים".
לחיים.
מאפשרים לכם לקבל
