כשהרבי בכה בפורים בגלל ה"מחשבות זרות" ● ליל שישי חסידי
להאזנה לשיחה לחצו כאן (תרגום מילולי חופשי, בלתי מוגה).
וכמו כן בנוגע למלחמת עמלק, שאף על פי ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", שבצאת ישראל ממצרים לפני כו"כ מאות שנים, הנה אח"כ "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים"; אבל מאחר וסיפור זה הכניס הקב"ה בתורה,
ואמר, ש"תורה" מלשון הוראה, זה צריך ללמדנו דרך בהנהגה. ואמר שהתורה היא נצחית, והיא בתקפה במילואה בכל מקום ובכל זמן, והעמיס ("האָט אַרויפגעלייגט") את מצות לימוד התורה על שכם כל אחד ואחד – הרי מובן מזה, כי סיפור זה, מאורע זה, שאירע לפני ריבוי שנים, יכול להיות דוגמתו בחיי כאו"א בשנה זו, במקום המצאו.
ולשם כך יש צורך בכל האזהרות, כמ"ש בפרשתנו "זכור את אשר עשה לך עמלק".
וזאת מפרש רבינו הזקן בהמאמר [ד"ה ראשית גויים עמלק תקס"ב, שנאמר במהלך ההתוועדות], כיצד זה יתכן אצל כאו"א בעבודתו, והתורה לא מספרת סתם כדי להכביד על הלב ("מאַכן שווערער אויפן האַרצן"); זה נועד כדי להראות כיצד לתקן ולשפר ולהגיע לתכלית הנדרשת – הנה מיד מראה בהמאמר לא רק את הענינים הבלתי-רצויים שצריך להישמר מלהגיע אליהם, אלא הוא גם מבהיר מיד, שמי שנכשל (מאיזו סיבה שתהי') – יש לו ההבטחה "בל ידח ממנו נדח", שבאם רק ירצה, הוא יחזור ויעלה על דרך הישר, זו דרך החיים, זו דרך תורתינו תורת חיים, ע"י קיום המצוות עליהם נאמר "וחי בהם", [היינו שבמה מתבטא חייו של יהודי? "בהם" – ע"י המצוות].
ובזה הוא מבהיר נקודה כללית ועיקרית, שלא כדעת הטועים, כי ממה צריך להיזהר? – רק מפני מדות רעות כפשוטן, ממדות השנאה ומדת האהבה זרה וכיוצא בזה – הוא אומר, כי הן אמת, הללו "שבע אומות", שכנגדן שבע מדות בהרגש הלב, אהבה ויראה עד לענין הדיבור והגילוי, כמבואר ענינם באגרת הקודש לרבינו הזקן, ובפרט באגרת הקודש "להבין משל ומליצה ואנכי עפר ואפר", ומבאר בהמאמר, שאדרבא – העבודה היא בכלל לא קשה במיוחד (לפי ערך), כי מצד זה שהשכל הפשוט יודע, שלשנוא בן אדם זה דבר בלתי-רצוי, והשיקוע ("אַריינלאָזן זיך") בתאוות ואהבות זרות זהו דבר המהרס לא רק את החיים הרוחניים אלא גם את החיים הגשמיים –
הנה הן אמת שהיצר-הרע מנסה להכשיל גם בזה, וצריך ללחום כנגדו, [עד כמדובר לעיל בתורת הבעל שם טוב, שנדרש ענין של מסירות-נפש], אבל כל זה הוא "שבע אומות רעות", שבהם אין המלחמה "מדור דור" – לעיתים ניתן להיפטר מהם, עד שהאדם מעמיד עצמו על שלימותו: אין לו מה לחשוש מפניהם – כי הוא קיים את הציווי ד"לא תחי' כל נשמה", כמבואר בהמאמר.
אך ישנה מלחמה קשה בהרבה, ועל מלחמה זו נאמר, שהיא "מדור לדור": באיזה דור שיהי', ובאיזו "שורה" ובאיזה מעמד ומצב שהוא רק יעמוד – תמיד יש לדאוג למלחמה בעמלק. ומה הי' ענינו של עמלק? – עמלק לא צאצא של גויים. הוא צאצא של עשו, ש"הלא אח עשו ליעקב".
וכאשר ניגש עמלק, הרי הוא ניגש לכל אחד בדרכו – העיקר לנסות, שמא יורידו ("אַראָפּפירן") מדרך החיים.
עד שיש ובא לאדם ש"יודע את רבונו", שלמד תורה, ולמד ענינים שבהם מדובר על גדלות השם, ומדובר על כל הענינים של סדר השתלשלות ובריאת העולמות, ואינו מרמה את עצמו: הוא לומד זאת בדרך כזו עד ש"יודע את רבונו", ולאחרי כל זה, הוא מוצא דרך אליו, לפעול, שאמנם "יודע את רבונו", אך מה זה סותר ל"למרוד בו"!
רק מה, הנך יהודי, בעל שכל – הרי אין זה סתם ענין של "למרוד בו", כי אם – צריך להיות "ומכוין למרוד בו": עם שכל, אבל לנצל את השכל בשביל "למרוד בו".
אַיי ישנה הקושיא: איך ייתכנו שני ההפכים, הוא לומד על גדלות הבורא, והוא לומד שהקב"ה ברא את העולמות, ומשגיח בהשגחה פרטית, ואעפ"כ לא זו בלבד שנכשל בתאוה (מרידה בלי כוונה), אלא גם "ומכוין למרוד בו" – הנה ע"ז אומרים, שזהו הענין של שכל. השכל אינו אומר לאדם כיצד להתנהג; שכל הוא דבר קר, – וכידוע פתגמו של אדמו"ר הזקן, שאמר על אחדים מתלמידיו, ש"זוטרא דבכו מחי' מתים" [זה לשון בגמרא], שהקטן שבכם יכול להחיות מת.
וביאר, שענין ה"מיתה" הוא ענין הקרירות, אין בו חמימות והתלהבות ("קאָך"). ואין לך קרירות גדולה מקרירות השכל – שהרי כשהשכל מתבונן הרי באותה הבנה ועמקות ביכלתו להרהר בעניני גן-עדן ויכול להרהר בעניני גיהנם; בעניני הטוב וכמו כן בהפכו, בעניני רע, כי מצד זה שהשכל אינו אלא כ"מבאר", שאם תעשה באופן כזה תהיינה התוצאות באופן כך, ואם תתנהג באופן הפכי תהיינה התוצאות גם כן באופן הפכי, ועתה ביכלתך לעשות כרצונך; מכאן והלאה אין נוגע לשכל.
וכמו שמבאר הרמב"ם במורה נבוכים, ששכל מסביר ענינים מהי אמת ומהו שקר, שאם תהי' באופן כזה ההתחלה – אזי תוצאות אלה ואלה, הן האמת; ותוצאות באופן הפכי לא תבואנה עי"ז – זה שקר. אבל מהו טוב ומהו רע – לזה אין לשכל כל שייכות. והיות שהשכל אינו מתערב בענינים של טוב ורע, והוא "מתייצב" אך ורק ב"שטח" השכל, במדידות והגבלות של שכל – לכן הוא אומר "אל תתערב" ("מיינד יור אָן ביזנעס"); הוא עסוק עם עצמו ולא איכפת לו אילו תוצאות תבואנה עי"ז, ולא אכפת לו זה שיהי' "למרוד בו" – אע"פ שאח"כ יענישוהו ("שמייסן") בשל כך! אעפ"כ ברגע זה ברצונו להראות בדוקא "קונץ", שהוא "יודע את רבונו" ואעפ"כ הוא "מורד בו", עד למרידה באופן של כוונה – עם "מכוון", עם כוונה של הבנה והסברה.
ועל זה אומרים, (שזה יכול להשתלשל) שאחד כזה שאינו מבין בענינים של "יודע את ריבונו" – גם לא תוכלנה להיות אצלו המרידות, עד למרידה ש"ומכוין למרוד בו"; כל עוד הוא אך ורק שקוע בתאוות, זוהי ג"כ מלחמה, אבל אין זו מלחמה "מדור דור"; יכול להיות שהוא יעמול על מדה בלתי-טובה עד כדי עקירתה לגמרי מן השורש, משא"כ ענין זה, היות שעבודתו וחייו הם בהבנה והשגה של שכל – על כך אומרים לו, שעלול להיות, שלהבחין בין אמת לשקר אתה תצליח, אבל אח"כ יערב לך ("זאָל זיך דיר פאַרוועלן") לחיות בעולם השקר – אף על פי ש"יודע את ריבונו".
והנה, אח"כ אומרים, שישנו ענין נוסף – כמ"ש במאמר* – שהוא יותר בדקות בזה. והוא: הוא אומר, אמנם אתה "יודע את רבונו", וגם אני מסכים אתך, שהוא "א-ל גדול ונורא" ויש להתנהג כפי הנראה בעיניו, אבל מה שהוא [עמלק] שואל אותו הוא – "אשר קרך": מה לך לעסוק בזה בהתלהבות?! הרי אתה אדם עם ראש על הכתפיים, ואתה מתון, וכל דבר יכול אתה להבינו בהבנה והשגה, ואדרבא, השקעת את כל שכלך בלימוד התורה, עד שכל מציאותך נעשתה מציאות התורה, וכדאיתא בגמרא, שבתחילה זו "בתורת ה'", עד שנעשה "ובתורתו יהגה" – הוא נעשה מציאות אחת עם התורה. אלא מאי, לא התורה לימדה אותו, אלא הוא למד תורה!...
ואזי מהרהר לעצמו, שאמנם הקב"ה הוא גדול, ולכן צריכים להניח תפילין וללבוש ציצית ולאכול כשר וכו' וכו' – אבל מה ההתפעלות בזה לברך ברכה בהתלהבות, בקול גדול ובריקוד ("שרייען דערביי און טאַנצן דערביי") – "לא מתאים" לבעל שכל לצאת מהכלים.
וזוהי גישתו של עמלק למי שאינו יכול לפעול בו את ה"למרוד בו" – הרי הוא (מקדים ו)מתחיל מדבר יותר קל, "אשר קרך": בתור אדם ש"כולו שכל", הלא הכל יודעים ששכל ענינו התיישבות וקרירות, היפך מהתפעלות ופזיזות. עד כדי כך, שההכנה למתן-תורה הרי היתה, כסיפור הגמרא בשבת בסוגיא דמתן-תורה: "אמר ההוא צדוקי לרבא", "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו":
הצדוקי טען, – שענינו של "צדוקי", מחלוקתם על ה"פרושים" היתה, שכיון שהתורה ניתנה לכלל הבנה והשגה, מדוע איפוא צריכים לעיין מה הפשט בחומש כפי שאמרו אביי ורבא – הוא בעצמו יטול חומש, תורה שבכתב, ויעמול בעצמו עד שהוא יבין, ואז הוא יגיע למה שאביי ורבא הבינו!...
ו"סדר" זה הי' גם בזמנים של רבא: טענו, מדוע צריך להסתמך על התַּנאים הקודמים; למה נדרש כאן הענין של "עמא פזיזא": היות שהתנא אמר כך וכך, מוכרח האמורא לציית לו – גם האמורא הוא "סמוך איש מפי איש" (היו כאלה בין האמוראים), ובמילא אין הוא 'כבוּל' למה שכתוב בתורה שבעל פה, הוא בעצמו ה"תורה שבעל פה"!
ועל זה ענה לו רבא, ש"אנן", שהקדמנו ואמרנו תחילה "נעשה", ואח"כ אמרנו "נשמע", אנו אכן נאזין ונבין, אבל תחילה-לכל צריך להיות הקיום בפועל – כי אז הנה "תומת ישרים תנחם", נאחזים אנו בתורה, גם תורה-שבכתב תהי' לנו.
אבל אלה שרוצים לקבל חלק מהתורה, ואומרים, שכלפי החלק השני הם "בעלי בתים" בעצמם, כי "לא נופל אנכי ממנו" מאמורא זה או מתנא זה וכו', – תחילה הוא רוצה שיהי' "נשמע" – "ונבין", ואח"כ הוא יראה אם עליו לקיים מה שכתוב בגמרא ובפוסקים ראשונים ובפוסקים אחרונים, כי הוא אין לו התפעלות בזה מפני "דבר ה'"; זהו ענין שהקב"ה מסרו ונתנו לשכלו הוא – זו נעשית גישתו השני' של עמלק, "אשר קרך בדרך", שאומר: עשה הכל, למד הכל וקיים הכל – אבל מהו הענין של שמחת תורה ומהו הענין של פורים; הרי אתה אדם מתון, לך רגוע ("גיי זיך סטאַטעטשנע") וקיים את המצוות בעתם ובזמנם, ואין טעם להתפעל.
ובפרט, כפי שהובא פעם במאמר – מביא [עמלק] ראי' מחסידות גופא: אילו לא הי' חסיד ולא הי' יודע גדלות הבורא, ומספרים לו, שהקב"ה ברא עולם כה-גדול – הרי הוא מתפעל; אבל לאחר שלומד חסידות, שהקב"ה הוא "אין עוד מלבדו", מה לו להתפעל אח"כ מזה שהקב"ה ברא "שית אלפי שני הוי עלמא", ועוד ברא כך וכך עולמות, עד כמ"ש בזהר "ועלמות אין מספר", "אל תקרי עַלמות אלא עוֹלמות", שיש אין מספר עולמות – מה יש להתפעל: לאחרי שלומד אודות גדלות הבורא בחסידות – כלום הוא יתפעל מזה שהקב"ה יכול לברוא עולמות אין מספר?!...
וע"ז אומר אדמו"ר הזקן בהמאמר, שגם זו היא "מלחמה בעמלק".
ואין לחשוב שבזה הדבר מסתיים; אמנם ההתחלה היא בהטלת קרירות לתורה ומצוות, אבל זה "ראשית גויים עמלק": בתחילה גורמים לו קרירות בעניני קדושה: היות שבכוחות הנפש שלו הרי ישנם גם הענין של המשכת הלב וענין האהבה וענין החיות וההתלהבות, הנה כאשר אינו מנצלם לקדושה – הרי מ"עמלק" נעשה אח"כ "ראשית גוים", שצומחים מזה כל השבע אומות, "הכנעני והחתי וגו'" – כל ז' מדות הרעות.
וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן, שב"פּוסטקע" [מקום פנוי] מתקבצים... (כ"ק אד"ש אמר הבא להלן בקול חנוק מבכי) – חסיד התאונן בפני אדמו"ר הזקן, מפני מה נופלים לו מחשבות זרות... ענה לו אדמו"ר הזקן, שבפּוסטקע ["פּוסטקע" ברוסי' הי' כינוי למקום פנוי], דכאשר המוח פנוי ממחשבות הקשורות לאלקות, לתורה ומצוות – אזי, ב"פּוסטקע" מתקבצות מחשבות זרות...
וכפי שהוא בכח המחשבה – כמו כן הוא בכל כוחות האדם, דכאשר נשאר כח שהוא "ריק" מתורה ומצוות, מיהדות – אזי ב"פּוסטקע" מתקבץ ונכנס פנימה דבר הפכי. וזהו מה שאומרים לו, שכאשר קיימת ההתלהבות ("קאָך") שיש ליהודי, ועמלק פועל אצלו שלא יתלהב, – שבשמחת-תורה אין לו מה לרקוד; די לשבת על הכסא ולהכות אצבע על אצבע, ועל דרך זה בשעת שמחה של מצוה, יכול הוא להחליט במוחו ומחשבתו שעליו להיות שמח, וזה די עבורו, אבל שמחה בפועל אינה נוגעת לו – "לא מתאים לו" (בפני הנמצאים סביבו) לרקוד ולצאת מהכלים! –
אזי, ב"פּוסטקע" מתקבצים: השמחה תבוא לידי מימוש, רק שהוא עלול לממשה בענין הפכי. וזה הענין השני – כפי שמבאר במאמר – שישנו בעמלק.
וזה הי' לא רק "בדרך בצאתכם ממצרים" כפשוטו, כאשר יצאו ממצרים בשנת ב' אלפים תמ"ח – אלא זה אפשרי בשנת ה' אלפים תשכ"ג, במעמד ומצב זה, במדינה פלונית ובאיש פלוני.
עד שזה ישנו בדקות עוד יותר, כפי שמבאר בהמאמר, שבשעה ששני הדרכים לא עולים בידו ("די ביידע וועגן גיבן זיך אים ניט איין") – או אז מנסה [עמלק] באופן של "למען שמי יכבד הוי'", הוא ניגש ו"אומר לו כך": הוא מסכים לכללות הנהגתו, והנהגתו היא כמ"ש במשנה "אני נבראתי לשמש את קוני", כדי שיהי' "יכבד הוי'", אלא שהוא מערב בזה "למען שמי" – שהוא נעשה "שותף עם הקב"ה במעשה בראשית", וכאשר חולקים כבוד לקב"ה, הנה בדרך-אגב יחלקוּ כבוד גם לו, שהרי הוא המבַצע רצון ה' בעולם-הזה התחתון, עד למטה מעשרה טפחים.
ועל זה אומרים לו, כי הן אמת שלעולם ילמוד אדם תורה ויקיים מצוות שלא לשמה, כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אבל אם הוא משְלה את עצמו, ששלימות העבודה היא בענין "שלא לשמה", "על מנת שיתקרי רב", וראש-ישיבה וכיוצא בזה – אזי כדאיתא בזהר, שזה הי' חטאם של הערב-רב, אלה שאח"כ הביאו לידי "אלה אלקיך ישראל", שזהו ה"חטא העם הזה חטָאה גדולה", כמדובר בהמאמר.
וזהו גם ש"מעשה אבות סימן לבנים": אבותינו שיצאו ממצרים, שגאלם ה', הרי כנוסח ההגדה "אילו (חס ושלום) לא גאל" אזי "אנו ו[בנינו כו'] משועבדים" היינו – על דרך זה ישנו "סימן לבנים" בכל הפרטים והענינים שאירעו אז. צריך להיזהר ("זיך באַוואָרענען") אפילו "בצאתך ממצרים" ואפילו בשעה שהולכים "בדרך" הוי' – להיזהר אפילו מ"למען שמי יכבד הוי'", על אחת כמה וכמה – מ"אשר קרך בדרך", מלהטיל ("אַריינוואַרפן") ענין של קרירות, על אחת כמה וכמה – מ"יודע את ריבונו ומכוין למרוד בו".
אלא שעל כך ישנה ההבטחה, שהקב"ה אומר – כמ"ש בסיום המאמר, שעליו לא חזרו [בהתוועדות] – ש"נשבע השם בכתרו שעל כסאו", ש"אין הכסא שלם ואין השם שלם", כל זמן שלא ימחה זרעו של עמלק, כיון שזו מלחמה שגם הקב"ה לוחם בה; לא רק תובעים "מחה תמחה", אלא גם ה"מחה אֶמחה" – אזי בטוחים אנו, שסוף-כל-סוף ננצח את המלחמה במילואה, ויקויים ה"ואחריתו עדי אובד", שזה יביא לידי "והיתה להשם המלוכה" – ה"שמו שלם וכסאו שלם",
בביאת משיח צדקנו, בבנין בית מקדשנו, בקרוב ממש.
לחיים.
* ד"ה ראשית גוים עמלק שנאמר לפני זה בהתוועדות, מיוסד על ד"ה לאדה"ז משנת תקס"ב.
מאפשרים לכם לקבל
