שוש גרינברג

הטלפון צלצל בשעת לילה מאוחרת.

מעברו השני של הקו נשמע קול חנוק שניסה להגיד משהו, ללא הצלחה.

השיחה נותקה.

עשר דקות לאחר-מכן שוב צלצל הטלפון.

"אני מצטערת שאני מתקשרת אלייך בשעה מאוחרת אבל אני חייבת עזרה" נשמעה נואשת.

--------------------------------------------------------------------------------

רחל (שם בדוי) הגיעה בדיוק בשעה שקבענו.

אישה מטופחת. בסוף שנות העשרים של חייה. אימא לארבעה ילדים.

היא גדלה בבית עשיר בוילה מפוארת מוקפת גדר גבוהה.

"כשאין שכנים ששומעים את הצעקות קל יותר להרביץ לילדים" גיחכה בעצב. "זו הסיבה שכשהתחתנתי התעקשתי לגור בבניין דירות."

רחל הייתה ילדה מוכה.

"גם אימי וגם אבי הכו אותנו. אצל אימי המכות הסתכמו בסטירה פה סטירה שם. אבי היה יותר אכזרי.

"הוא היה מאוד יצירתי בהכאותיו. אני זוכרת שפעם הוא קשר אותי לסורגים של החלון. הרגשתי כמו תרנגולת שמובלת לשחיטה. אני זוכרת מכות בחגורה, מכות עם נעליים, נעילה בחדר חשוך לשם היו מכניסים לנו מים ולחם, שליחה לחדר כעונש ואכילת סעודת השבת לבד, שלא לדבר על כך שהיה שולח אותי להביא את החגורה שהייתה תלויה דרך קבע על המתלה בחדר השינה שלהם. הייתי צריכה להביא את החגורה כדי לקבל ממנה מכות..."

"הכי פחדתי שהוא יקשור אותי למיטה ויחבוט בי מבלי שאוכל להגן על עצמי. לא ידעתי מתי הוא יתיר אותי מהקשר למיטה. לפעמים הייתי קשורה יום שלם; לפעמים 'רק' שעה.

"הוא חשב שככה הוא יחנך אותנו. שנהיה ילדים טובים."

"את יודעת?" הרימה את ראשה והסתכלה עלי. "החלק הכי נורא בסיפור זו תחושת ההשפלה. התחושה שאת כלום, אפס. התחושה שהבן אדם שאמור להגן עלייך הוא האויב הגדול ביותר שלך."

התחתנה עם הגבר הראשון שהציע לה נישואין.

"קצת צולע אבל עם לב זהב" חייכה לראשונה. בהמשך שמתי לב שבכל פעם שהזכירה את בעלה עיניה נצצו.

הגיעה אלי אחרי שהכתה מכות רצח, כהגדרתה, את בנה הבכור. ילד בן 7.

"כל השנים התאפקתי. לא הרמתי יד, אולי פליק פה ופליק שם. בעלי מעולם לא הכה את הילדים. אני מודה שכל השנים החזקתי את עצמי. אבל השבוע, אחרי שהתפרצתי, הבנתי ששנים של התאפקות התפוצצו בבת אחת."

"אני לא מוכנה שהילדים שלי יחוו את ההשפלות, הכאב והפחד" אמרה.

--------------------------------------------------------------------------------

מסכנים הם הילדים המוכים וההורים המכים מסכנים לא פחות. ברובם, הם לא מסוגלים להתמודד עם האתגרים הרבים שהילדים מציבים בפניהם. אך בעזרת הכוונה נכונה הם יכולים להיחלץ ממעגל הקסמים.

אולי מאמר זה יוכל לתת להם דחיפה קטנה בכיוון הנכון.

אם ההורים אוהבים את הילדים מדוע הם מכים אותם?

ישנם הורים שמכים את ילדיהם משום שמבחינתם זו נורמה חברתית מקובלת. כך גידלו אותם והם משערים שגם הם אמורים לעשות זאת. כשבני היה בן 3 וחצי הוא שב מבית הספר כשהוא ממרר בבכי תמרורים כי המורה סטר לו. אחרי בירור עם המורה הסתבר לנו שזו דרך המקובלת על ההנהלה. כמובן שהתנגדנו לכך ובהמשך העברנו אותו לבית ספר אחר שם מוקיעים כל התנהגות אלימה של מורים כלפי ילדים.

לעיתים הורה מתעמר לילד מסוים במשפחה משום שהוא מזכיר לו מישהו שנוא. אולי את הוריו ואולי אפילו את עצמו שהיה ילד. לעיתים הוא יכול להזכיר לאימו את אביו שנטש אותה.

ישנם הורים הרואים בילדם מתחרה. אני מכירה אישה שבגיל 20 הייתה גרושה ואימא לילדה בת שנתיים. הן עברו להתגורר אצל הוריה שטיפלו במסירות בילדה. האימא חשה שההורים אוהבים את נכדתם יותר מאשר אותה והיא פיתחה שנאה לילדה עד כדי כך שכשהילדה הגיעה לכתה א' היא העבירה אותה לפנימייה. מיותר לציין שכיום אחרי 40 שנה אין קשר ביניהן.

יש את ההורים שמעמידים את עצמם במרכז עקב חוסר בשלות נפשית. עבורם הילדים הופכים להיות מטרד המפריעים להם לבלות ולחיות חופשיים ומאושרים. לפני יותר מ 20 שנה הדרכתי בפנימייה בה שהה ילד שהגיע ממשפחה אמידה ולהוריו לא חסר דבר, אך הוא הפריע להם לטייל בעולם ולבלות ולפיכך שלחו אותו לפנימיה. כשהיו בארץ הם היו מבקרים אותו, ולעיתים כשהיה יוצא לחופשה הקבועה אחת לשבועיים היה מתארח אצל סבתו.

וכמובן יש הורים שחושבים שהכאת הילדים היא למעשה חינוך טוב. וישנם הורים מתוסכלים המשתמשים בילדים לפורקן התסכולים שלהם. ויש את אלה שמרגישים חזקים כשהם מכים חלשים מהם.

מדוע זה נורא כל-כך להכות את הילדים

קודם כל כי זה כואב ומשפיל. רוצים להכאיב לילד שלכם? רוצים להשפיל אותו?

כל ילד רוצה שהוריו יאהבו אותו. ילד שקולט שהוריו יחבקו אותו וינשקו אותו – כלומר, מקבל אהבה - רק כשהוא עומד בדרישותיהם, יהפוך להיות ילד מרצה ופייסן המתנהג בהתאם למצופה ממנו ולא על פי רגשותיו. ילד כזה ידחיק את רגשותיו ויתנהג בביטול עצמי ופייסנות גם בהמשך חייו, החל מבית הספר וכלה בזוגיות ובמקום עבודתו.

תסכימו איתי שאדם שחי את חייו לפי מצבי רוחם של האנשים הסובבים אותו לא חי חיים בריאים.

כל אדם, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מבוגר, מרגיש צורך להגן על עצמו כאשר הוא מותקף. זה צורך קיומי והישרדותי. ילד מוכה שרק מנסה לרצות את הוריו וחושש להחצין את רגשותיו מחשש שיוכה ידחיק את התוקפנות שבו ואת חוש ההישרדות. ילדים טובים מדי שאף פעם לא רבים עם חברים מדאיגים אותי (זאת לא חייבת להיות מריבה אלימה פיזית דווקא). אני תמיד שואלת את עצמי לאן מנותבת תוקפנותם? מה הם עושים כשהם כועסים? הרי בסופו של דבר התוקפנות שלהם תתפרץ. בדיוק כמו אותה האימא שהגיעה אלי. היא התאפקה שנים רבות, לא העזה להרגיש את תוקפנותה ובמקום לתעל אותה למקומות חיוביים היא פשוט התפוצצה יום אחד והכתה את בנה מכות רצח.

ילדים מוכים עלולים גם להפנות את כעסם ותוקפנותם לילדים קטנים מהם כדי להרגיש שהם בעלי כוח ושליטה. סיפרה לי אימא בקבוצה בהנחייתי שבנה בגן הוא ממש ילד טוב, מה שנקרא 'חנון', ובבית הוא תוקפני מאוד כלפי אחיו הקטן. סיכמנו שהיא תבקש מהגננת שתתבונן בו במשך היום למשך השבוע ואז הסתבר שהוא "שק החבטות" של אחד מילדי הגן. לא פלא שהוא הכה את אחיו הקטן ממנו: הדבר גרם לו להרגיש חזק ובעל שליטה. אם הילד או הילדה שלכם הופכים פתאום אלימים כלפי מישהו צעיר מהם, כדאי לכם לבדוק האם הם מרגישים מאויימים ע"י מישהו מבוגר מהם כולל מורים ומורות, גננות או ילדים חזקים מהם. לחילופין, אולי הם מרגישים שהם מאבדים שליטה או מאויימים בעקבות ההתנהגות שלכם – ההורים?

ילדים מוכים הם ילדים עצובים האטומים לרגשותיהם, ולרוב יהפכו למבוגרים האטומים לרגשות של עצמם ולרגשות אחרים. יהיה להם קשה מאוד לגלות אמפתיה למישהו שסובל, להזדהות עם כאב. הם מפתחים מה שנקרא "עור פיל". הם לא נפגעים משום דבר. שום דבר לא נוגע בהם. הכול שכלתני.

לעתים רבות לא רק שילדים מוכים מפסיקים לחייך, הם גם מסתגרים בתוך עצמם והופכים לפסיבים. מפחיד אותם ליזום דברים כי אולי זה יעצבן מישהו. הם יעדיפו לזרום עם הזרם כמו דג מת, לא לבלוט ואם אפשר בכלל לנתק מגע עוד יותר טוב. הם יפחדו להזמין חברים הביתה מחשש שהוריהם יכו אותם וישפילו אותם ליד חבריהם.

ילדים ששומעים מגיל צעיר כמה הם רעים, מפתחים דימוי עצמי נמוך. "אם אבא ואימא הכול יכולים והכי חכמים בעולם אומרים לי שאני רע ואפס, כנראה שאני באמת רע ואפס!" הם חושבים לעצמם. כשהתפרסם המאמר שלי "אנחנו אוהבים את ילדינו, מדוע הם לא אוהבים אותנו?" קיבלתי תגובות רבות. קיבלתי סיפורי חיים קשים מאוד מאנשים שכבר מזמן לא ילדים שכתבו על השפלות והתעללות מצד הוריהם, ועד כמה הם מתקשים עד היום ליצור קשרים חברתיים, להחזיק במקום עבודה לאורך זמן ועד כמה הם לא מאמינים בעצמם. הם גם לא מאמינים באחרים. כל אחד נתפס בעיניהם כרע. "אם אבא שהיה אמור להגן עלי פגע בי פיזית ונפשית, אם הדמויות המשמעותיות בחיי פגעו בי, אז במי אוכל להאמין "? כתבה לי מישהי.

כל ילד רוצה להרגיש קיים. כמונו המבוגרים. ילד שלא מקבל חום ואהבה, לא מקבל יחס על מעשים חיוביים שלו, יעבור להתנהגות שלילית כי הוא יודע שכשהוא לא יתנהג כמו שצריך אז יתייחסו אליו. זה יכול לקרות גם בכתה. והמורים והמורות שבין קוראינו שימו לב: אם הילד הכי טוב, שקט ונחמד בכיתה מתחיל לעשות בלגן, יכול להיות שהוא רוצה את תשומת ליבכם. כשיש שלושים או ארבעים תלמידים בכיתה ויש כמה שעושים בלגן ומעסיקים אתכם, סביר להניח שלא יהיה לכם פנאי להתייחס לילדים השקטים והטובים. כדאי מאוד דווקא להתעסק עם הטובים ולעודד את התנהגותם החיובית משתי סיבות: א. כי זה טוב להם ומעניק להם הרגשה שהם קיימים עבור המורה. ב. יש סיכוי שחלק מהילדים הבעייתיים ישנו את התנהגותם אם תהיה התייחסות בעיקר למעשים טובים, כולל המעשים הטובים הקטנים ביותר של הבעייתיים. אני ממליצה מאוד על סרט בשם "כשהאסימונים נגמרים" הניתן לרכישה במכללת ירושלים הכולל הרצאה של פסיכולוג שמסביר כיצד לחולל שינוי אצל ילדים.

ילד מוכה מפסיק ליזום, היצירתיות שלו מדוכאת. הוא גם לומד שאלימות לגיטימית לפתירת בעיות. מה שהופך אותו לילד אלים ואחר כך להורה אלים (ואולי גם בעל אלים).

כשילד חוטף מכות המלוות באמירות כמו: זה לטובתך, אכפת לנו ממך, זה רק בגלל שאנחנו דואגים לך, אלימות הופכת אצלו שווה לאהבה. סיפרה לי חברה שבעלה משמש רב קהילה שהגיעה אליה אישה שהתלוננה שבעלה הפסיק לאהוב אותה. מסתבר שבעלה של אותה אישה היה מכה אותה. יום אחד היא נפלה למשכב ובעלה טיפל בה במסירות אין קץ. המכות פסקו גם לאחר שהחלימה. חברתי שאלה אותה מה גרם לה לחשוב שהוא הפסיק לאהוב אותה ותשובתה הייתה: כשהוא היה מכה אותי ידעתי שאכפת לו ממני, שאני מעניינת אותו... אצל אותה אישה המכות היו סימן לאהבה ואכפתיות.

--------------------------------------------------------------------------------

רחל לא ויתרה לעצמה. היא מגיעה לייעוץ. רחל דואגת לילדיה. דואגת לעתידם. רחל אוהבת את ילדיה. איך היא אמרה לי? "אני אוהבת את הילדים שלי וכשאוהבים לא מרביצים ומשפילים."

אם אתם מוצאים את עצמכם מאבדים שליטה ומכים את ילדיכם, אם אתם משפילים את הילדים שלכם בתקווה שישנו התנהגות, כדאי מאוד לטובת בריאותם – ובריאותכם! – הנפשית ללמוד להתנהל אחרת. תמיד יש אלטרנטיבה. זה אפשרי. אחרי הכול, כולנו רוצים שבבוא היום ילדינו יצאו מביתנו אנשים עם בטחון עצמי, עם כישורים חברתיים בריאים, יוזמים ואחראים. שיוכלו להקים בתים בריאים ולגדל ילדים בריאים.

זכרו: "המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמ' ב').