להאזנה לשיחה לחצו כאן

זה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נקרא בשם "נשיא", אין זה ענין של מליצה בעלמא, אלא כאמור לעיל אודות כל החילוקים: זה נתקבל על ידי כמה וכמה מישראל.

– לא רק [ע"י] אלה שהיו חסידיו בחייו, בעלמא דין, ואפילו לא רק על ידי אלה שלמדו את תורתו אם בחייו או לאחרי הסתלקותו, לאחרי משך חייו בעלמא דין, אלא אפילו אלה שמאיזה סיבה שיהי' אינם בדרגא זו לע"ע – הרי יש מכתבים ודברים שבעל פה שבהם הוכתר על ידם בשם זה.

והענין, כאשר זה יורד למכתב, ל"כתב", של תלמידי-חכמים – אזי זה נעשה בגדר דין בתורה,

וזהו שנפסק בנוגע לשטרות, כיצד יש לכתוב את שם העיר וכיוצא בזה, שהדין בשולחן-ערוך הוא, אם לא מגיעים לידי בירור בזה, שלוקחים מכתב שנכתב ע"י רב העיר ועל דרך זה תלמיד-חכם שבעיר, ומאחר שהוא כך כתב – זה נעשה לענין בתורה, שכך הוא שם העיר, דבר הנוגע לתוקף השטר, שהשטר יהי' בר תוקף.

וכאמור לעיל, זה התקבל לא רק אצל יהודים, אצל כמה וכמה מבני ישראל, וזה לא רק ברוחניות הענינים, שלכן מקבלים על עצמם את ההנהגות שהוא קבע וכיוצא בזה,

אלא אח"כ זה יורד ונמשך גם בנוגע לדין בפועל, בנוגע כלפי ההליכה לציון, או בשעת הלוויתו, הרי ישנו חילוק בין דין הנשיא לדינו של מי שאינו נשיא, והרי ידועה ההוראה בזה, שכאן הייתה ההנהגה בעת ההלוי' (ועל דרך זה בנשיאים שלפניו – שהוא ממלא מקומם) באופן כפי הדין בשולחן ערוך בנוגע להנהגה עם נשיא בישראל.

ענינו של נשיא הוא, כנאמר בקהלת יעקב מבעל המחבר "מלוא הרועים", [שהוא מקובל הן אצל חסידים והן אצל לא-חסידים], הוא כותב בספרו "קהלת יעקב", ש"נשיא" ראשי-תיבות "ניצוץ של יעקב אבינו".

לכאורה, מה נוגע ענין הנשיאות דוקא ליעקב?

ויובן זה על פי ביאור הגמרא, שהגמרא אומרת בבבא בתרא, ש"שופרי' דיעקב" הי' "מעין שופרי' דאדם הראשון".

מה הי' ענינו של אדם הראשון? – בו נכללו כל הנשמות עד סוף כל הדורות.

ולכן כאשר הי' הענין דהיפך העלי' של אדם הראשון, פעל הדבר בכל הנשמות הבאים לאחריו. ומזה מובן גם, מצד "מרובה מדה טובה ממדת פורעניות", שכל עלי' שישנה במי שהוא באופן של אדם הראשון – הרי זו עלי' הפועלת בכל הנשמות עד סוף כל הדורות.

אף על פי שגם אברהם הי' משלושת האבות, וגם יצחק הי' משלשת האבות – אולם מצינו, שאברהם "יצא ממנו ישמעאל". והדיוק בזה: "יצא ממנו", מה שאירע עם אברהם, לא פעל על ישמעאל; "יצא ממנו".

א"כ יתכנו ענינים והיו ענינים אצל אברהם אבינו, שאל ישמעאל הם לא הגיעו – למרות שהי' הענין ד"לו ישמעאל יחי' לפניך", והוא הי' בנו של אברהם, אולם קיימים ענינים של אברהם שלישמעאל אינם מגיעים, "יצא ממנו".

על דרך זה גם לגבי יצחק, שמאברהם הרי "ביצחק יקרא לך זרע", הרי אומרים מייד "ביצחק ולא כל יצחק", משום שיצחק "יצא ממנו עשו", שקיימים ענינים שנפעלו אצל יצחק, ולא הגיעו ולא פעלו על עשו, היות שהוא "יצא ממנו".

אצל יעקב כל הענין לא הי'. כל אלה שהי' לו עסק עמם, היו בבחי' "מטתו שלימה".

אף על פי שלכאורה אם-כי "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה", אולם הרי קיימת קא-סלקא-דעתך ו"אומר" שמובא בתורה, ובפרט על פי המבואר בתורת החסידות, החל מהבעל שם טוב, שבאותו עולם שבו הי' ראובן, הי' זה ענין שפעל שם חסרון, ולכן הוא נקרא "בלבל משכבי אביו", למרות שבעוה"ז הי' זה ענין של כיבוד אם, כמסופר במדרשי חז"ל.

הנה עם כל זה "בכור יעקב ראובן": לא רק שלראובן הגיעו כל עניני יעקב, אלא אדרבא – הי' זה אף באופן של "בכור יעקב".

וזהו החילוק, חילוק כללי בין הנהגת נשיא לסתם גדול מישראל: יכול להיות גדול בישראל, ו"גדול" לאמיתתו של דבר, מבלי שיהי' אצלו ענין הנשיאות. כלומר, יכולים להיות יהודים שעמם אין לו שייכות, מאיזו סיבה שתהי'.

כאשר מדובר אודות נשיא בישראל, אזי "מטתו שלמה": על דרך שביעקב אבינו, ועל דרך שבאדם הראשון, הרי כל הנשמות כלולות בו, וכל עניני עלייתו פוועלים בנשמות הכלולות בו – כמו כן הוא ב"ניצוצו של יעקב אבינו", הנשיא שבכל דור ודור, שכל הענינים שהוא פועל, הוא לא מסוגל לסבול שהם לא יפעלו בכל הנשמות שכלולות בו. ובהיותו נשיא הדור, כל נשמות הדור כלולות בו, ובמילא הדבר פועל בכל הנשמות.

שזהו הביאור, מדוע הוא הקדיש זמן כה רב וענינים כה רבים, ועד לאופן של מסירת-נפש, כפנימיות הפירוש בזה – מסירת רצונו, על התעסקות עם יהודים שהתנהגו היפך רצונו, והתעסק עמם מבלי להתחיל מייד בעלי' ברוחניות, [אלא] בעזר בגשמיות.

שכן, בזה מתבטא ענין הנשיאות: ע"פ דין הרי נשיא ומלך ענינם אחד, והרי המלך – שמו מתפשט על כל המדינה, כל הענינים שבמדינה שייכים למלך.

אף על פי שאומרים שאין זה אלא שמו המתפשט, כי את חכמת המלך הם אינם מבינים, ואת המדות שבמלך והרגש שבלב הם אינם משיגים, ואפילו למעשה המלך אין להם שייכות, מצד העדר הבירור והזיכוך הנחוץ לתפיסת וראיית מעשה המלך.

אולם השם, מה שבסך-הכל הוא נקרא "אזרח" במדינת מלכותו – הרי זה יקרא עליו; לא רק על המדבר, [אלא] אפילו על החי, ואפילו על הצומח ואפילו על הדומם.

ומזה הגיע הדין [בצד] ההיפך, לגבי "זכור אל תשכח את אשר עשה לך עמלק", הרי שם הדין הוא, שאין להסתפק במחיית ה"מדַבר" דעמלק, אלא צריך להיות "מחה תמחה את זכר עמלק": זה אך ורק "זכר עמלק", [ששמו נקרא] אפילו על ענין שאינו מדַבר, אלא מדריגתו פחותה בהרבה; מאחר ששם עמלק יקרא עליו, א"כ כשם שעל עמלק חל ה"מחה תמחה", כמו"כ ה"ז חל על כל הענינים ששמו יקרא עליהם.

ועל דרך זה "מרובה מידה טובה": כאשר מדובר בצד הקדושה, כיון שהקליפה היא בסך-הכל "כקוף בפני האדם", א"כ בצד הקדושה על אחת כמה וכמה, [ששמו נקרא] לא רק על היהודים שהם באופן של מדַבר, ולא רק על אלו שהם לכל הפחות באופן של חי, ולא רק על אלו שהם באופן של צומח, [אלא] אפילו על אלו שהם בסך-הכל באופן של דומם. אך מאחר שהם בדור זה – אזי שמו של המלך והנשיא יקרא עליו.

כי, כאמור לעיל, "אשר נשיא יחטא" אומרת על זה הגמרא, שזהו דין מלך, הנקרא בלשון התורה בשם "נשיא". לכן פועל הדבר בכל הענינים שבדור, ובזה מתבטאת שלימות הנשיא.

מזה מבינים אנו גם גודל האחריות שיש לכל אלה שזכו ונמצאים בדורו.

שכן, זה לא ענין פרטי של דבר פרטי, או של איש פרטי הנמצא בדורו; הדבר נוגע לשם המלך שיקרא עליו! ירצה או לא, ההשגחה העליונה הרי עשתה אותו כך שהוא נולד ונמצא בדור זה.

...וזהו בשני הענינים, כאמור לעיל: זהו הביאור מדוע דוקא הנשיא התמסר עד למטה מטה יותר, משום שזה הי' הדור דעקבתא דמשיחא, תיכף צריך לבוא מלכא משיחא – צריכים "לקחת" הכל ("דאַרף מען אַלץ אויפנעמען"), והיות שזה בדורו, א"כ כל הענינים שבדורו שייכים אליו,

וגם – זה נותן כח וחיות לאחוז "בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו", ובאופן (כפי שרבינו הזקן כותב באגרת הקודש) של "נצח סלה ועד": הוא עושה זאת באופן כזה, שרואים מייד, שזה דבר תמידי ודבר נצחי אצלו, בלשון חז"ל "שאין לו הפסק".

שעי"ז גם ימשיכו ויפעלו, כמ"ש רבינו נשיאנו בא' ממכתביו בנוגע לאביו, "פועל אדם ישולם לו", שעי"ז שנאחזים בתורתו והנהגותיו וכל ההוראות ש"הורנו . . באורחותיו" – הנה זה "ישולם לו", בהתעוררות רחמים רבים של נשיא הדור וכבוד קדושת מו"ח אדמו"ר, להמשיך את הברכה לכל אחד ואחת וכל בני ביתם, בהמצטרך להם מנפש ועד בשר.

לחיים.