ספר שאין לו אח ורע ● מאמר דעה
הרב יקותיאל גרין
מחבר באור התניא "משכיל לאיתן"
וסדרת הספרים "חסידות לעם"
הדגשים בהקדמת המלקט לתניא
בהקדמת המלקט לתניא, מסביר רבנו את מעלות הספר על ספרי מוסר שקדמוהו, בין אלו הבנויים על שכל אנושי ובין אלו המושתתים על מדרשי רז"ל.
כדי להבין כמה מההדגשים אותם מצין אדמו"ר הזקן במעלות התניא, הבה ונעין בדברי ההקדמה של בעל ה"ראשית חכמה" ונראה כיצד הוא מציג את ספרו לגבי ספרי המוסר שקדמוהו.
בהקדמתו הארוכה של בעל ה"ראשיח חכמה" (שהיה מתלמידי הרמ"ק) לספרו, הוא מדגיש בין השאר את הנקודות הבאות:
א. .."כיון שראינו מעלת המעשה..ראיתי לחבר ספר כולל בענייני המעשה הנמצאים מפוזרים בדברי רבותינו במדרשים ובגמרא ובזוהר וגם הנמצא בדברי המפרשים המוכרח יותר מדבריהם הנוגע למעשה. כי בהיות דברי המעשה מקובצים כאחד יזכור האדם המעשה ולא ישכח ממנו מהרה, מה שאין כן בהיות הדברים מפוזרים, כאשר יקרא דבר אחד מהמעשה ישכח ממנו מה שקרא ויטרח לבקש מבוקשו.
ב. "כאשר עלתה בהסכמתי לחבר הספר הזה ראיתי לקרוא שמו ספר ראשית חכמה וזה מכמה סבות". כאשר הנימוק הראשון הוא "להורות כי קודם לכניסת שום חכמה בין חכמת הגמרא בין חכמת הקבלה, לכל, צריך שתקדם היראה, וכמו שאמר (תהלים קיא, י), ראשית חכמה יראת ה'" – ולמעשה, כל המסוכם בספרו הוא מסביב לתחום זה.
ג. עם היות שאין כוונתי בספר הזה אלא להוכיח בו את עצמי, ולמצוא דברי רבותינו ז"ל המכניעים את הלב מסודרים לפני על כל פנים, ימשך תוכחת למי שיהיה כיוצא בי. ואם לא יהיה בספר הזה תועלת לחכמים הגדולים אשר כל הכתוב כאן נודע להם, יהיה אי זה חדוש לאותם המתחילים כמותי אשר להם ראשית חכמה ולא חכמה. כי אני לא ידעתי חכמה ודעת קדושים בינה, וכפי קוצר השגתי עשיתי מה שעשיתי להוכיח את עצמי ולכיוצא בי שלא נהיה נאים דורשים ולא נאים מקיימים.
ד. גם כוונתי לקרותו בשם ראשית חכמה. כי שאר המחברים שקדמוני המדברים בתשובה ומעשה כתבו התוכחות כפי שכליהם הרחב, כמו החסיד בעל חובת הלבבות ורבינו יונה בשערי תשובה ודומיהם. ואני תפסתי לי לעיקר דברי רבותינו, ולכן לעולם בראשית דברי תפסתי דברי רבותינו, לפעמים אקדים דברי הזוהר כפי הדרוש המצטרך ואחר כך אעתיק דברי המפרשים. ומה גם כי לקטתי מדברי רבותינו ומדברי הזוהר ראשית דבריהם הנוגע למעשה, ולא הארכתי בדרשות הפסוקים המובאות בגמרא ובמדרש רבה וכיוצא. וכמו שהביכורים נקראים ראשית, שנאמר (דברים כו, ב), ולקחת מראשית כל פרי האדמה, כן לקטתי ראשית ומבחר סולת דברי החכמים להיותי בוחר בדרך קצרה. ומפני טעם זה לא כתבתי פירוש על המאמרים כי אם הדבר המצטרך הרבה לענין המעשה מפני סבת האריכות. ועוד כי המאמרים סובלים כמה פירושים וכל אחד יפרש ברצונו, לכן קראתיו "ראשית חכמה":
בדברים אלו בולט בראש וראשונה הדגשת ה"ראשית חכמה", אודות ההבדל העקרוני שבין ספר המוסר שלו לספרי המוסר שקדמוהו, כדוגמת "חובות הלבבות" לרבנו בחיי ו"שערי תשובה" לר' יונה מגירודני: הספרים "חובות הלבבות" ו"שערי תשובה" מבוססים על השכל האנושי [נכון שדבריהם מתובלים בדברי חז"ל ( שכן אחרי הכל סגנונם אינו סגנון הרחוב), אבל בכל אופן השכנוע שלהם הוא רק עם כחות השכל האנושי. ונצין כי כותבי העתים יודעים לספר, שאף רבים מאומות העולם השתכנעו מדברי המוסר הכללים שבספר "חובות הלבבות" והתנהגו כהדרכתו.] ואילו הספר "ראשית חכמה" מיוסד ומבוסס רק על מדרשי רז"ל שרוכזו בו ממדרשי רז"ל המפוזרים הן בספרי הנגלה והן בספרי הקבלה, מבלי להוסיף ולמהול בהם ולו משהו מהשכל האנושי.
*
בעל ה"ראשית חכמה", גם מצין, שמלכתחילה הוא ריכז את הוראות חז"ל בנושא זה במקום אחד שיהיו עבורו לנוחיותו. כאשר דרך אגב הם בודאי יעילים לכ אחד שהוא "כמותו", בדרגתו וברמתו. הם מיותרים לגבוהים ממנו, ואינם משמעותיים עבור אנשים שהם למטה מערכו. [ולעומתו, ספר התניא, המדריך את כל אחד מישראל להיות כ"בינוני", "היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשך", כלשון התניא לקוטי אמרים פרק יד.]
הוראות כלליות ופירוטן
בעל ה"ראשית חכמה" גם מדגיש כי הוא מלקט את הוראות המוסר מדרשות חז"ל ממש כמות שהן במקורם, מבלי להתחיל לנסות לפרשם. שכן, כל מאמר רז"ל ניתן לפרשו בכמה וכמה אופנים, והוא מעדיף במסגרת ספרו להציג את הדברים כפי שהם מובנים באופן כללי ובקיצור, מבלי להכנס לפרשנות שדרכה ניתן בכל ענין וענין לרדת לפרטים ופרטי פרטים – ומבחינה מעשית, כל אחד (מאלו שהם כמותו ומסוגלים להעזר בכחות עצמם בספרו) "יפרש את הדברים כרצונו" ויזכה להגיע אל הפירוט הנותן מענה לבעיתו.
בענין זה הבה ונצין, כי בגילוי התורה ומצוותיה לישראל ניתן להבחין, שהקב"ה לא מסר לישראל את התורה לכל פרטיה הגלויים לנו בבת אחת, אלא בשלבים ובדרך של "כלל ופרט". שהרי תחילה נאמרו כל עשרת הדברות בדבור אחד (בדרך של "כלל") ורק אחר כך נפרטו כל דבור ודבור בפני עצמו. וכן בנוגע לעשרת הדברות עצמם, כל אחד מהם הוא בגדר של "כלל" הכולל פרטים שבאו לידי גילוי אחר מתן תורה. וכך הלאה, תחילה התגלו כל הפרטים בתורה שבכתב באופן כללי, ואחר כך הם נפרטו יותר בתורה שבעל פה. ובתורה שבעל פה גופא, תחילה היה הגילוי במשנה בדרך של "כלל", ואחר כך נפרטו הדברים עוד יותר בגמרא (ועד שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני, בדרך של "כלל"). (כמבואר בהרחבה בסה"מ מלוקט ג' קסג-קסז).
למעשה כשיש היום ליהודי פשוט שאלה מעשית כל שהיא בכל תחום בחייו היו-יומיים, (אינו מחפש את מבוקשו בתורה במשנה או בגמרא, אלא) הוא לוקח את ספר היד החזקה לרמב"ם או את השלחן ערוך, שם מרוכזים בכל נושא ונושא כל הוראות התורה, לא רק באופן של "כלל", אלא בפרטיות ובפרטי פרטיות ומעין בו. ואדם שאינו יודע קרוא, או שסגנון ספרי ההלכה אינם נהירים לו. ביכלתו לפנות הרב מורה ההוראה שבעירו, שיפנה אותו אל הסימן והסעיף המתיחסים בפרטיות לפרט המעינן אותו.
והנה, אם בנוגע להוראות התורה הקשורות בהנהגתו היום יומית של היהודי, במישור המעשי (תפילה, ברכות, שמירת שבת, הונאה משא ומתן כשרות וכו' וכו'). ירידת הוראות התורה מהכלל אל הפרט נעשתה על ידי חכמי המשנה והגמרא וגדולי הפוסקים שלאחריהם . הרי שבנוגע להנחיות התורה הקשורות בהתנהגות הרוחנית של האדם ב"עבודת ה'", אהבת ה' ויראתו, ענוה קדושה, התגברות על היצר הרע וכדומה – כל ההוראות של חז"ל בתחום זה המפוזרים במדרשים בש"ס ובזהר, הן הוראות כלליות בלבד, כולל כל ההוראות כפי שהן מרוכזות ומסודרות לפי נושאים בספר "ראשית חכמה", כדברי וכהבהרת מחברו.
עד שבא אדמו"ר הזקן, ובספר התניא הוא מרכז את כל התשובות הפרטיות לשאלות פרטיות שנשאלו על ידי החסידים שבדורו ולכל השאלות הפרטיות העתידות להתעורר בעבודת ה' עד ביאת המשיח (וכביאור החסידים לפתגם "ביודעיי ומכיריי קאמינא"). בתשובותיו הפרטניות, אדמו"ר הזקן מתרגם את דברי חז"ל לפרטים ולפרטי פרטים. מאמר פלוני, מדבר על בעיתו של אדם המוגדר כצדיק וטוב לו, פתרון אחר שישנו בגמרא מתיחס לרשע וטוב לו, האחר לרשע ורע לו. וכשם שלא כל תרופה טובה מתאימה לכל חולה, כך לא כל הוראה בעבודת ה', שיכת לכל אחד ובכל מצב. יש איפוא לפרש את דברי חז"ל ולפרטן כראוי, ורק אחר כך להתאימם לבעיתו ומצבו הפרטי של המבקש את דבר ה' (הן אם כל חייו הלך בדרך הישרה והן אם חס ושלום סרך בדרכו).
הוה אומר, בעוד שהראשית חכמה, מציע לכל מי שמחפש דרך בעבודת ה', שיבין בעצמו מתוך ההוראות הכלליות של חז"ל מה עליו לעשות בפרט זה ומה עליו לעשות בפרט אחר. הרי שאדמו"ר הזקן לקח את כל מאמרי חז"ל ופיענח אותם לפרטיות מכל הכיוונים (ונראה, שיצירה כזו, לא רק שלא נעשתה עד התניא אלא גם לא לאחריו). אלא כמו שבשלחן ערוך צריך לדעת להסתדר, ומי שמתקשה בזה פונה אל הרב שבעירו שיסיע לו. כך גם בנוגע לספר התניא, מי שמתקשה בכחות עצמו לאתר את עצת הרבי המתאימה בדיוק לבעיתו הפרטית, "עליו לפנות אל הגדולים שבעירו והם יבוננוהו" – לשם כך, הרי ישנו בכל ישוב משפיע חסידי הבקי בספר התניא, שמחובתו ומזכותו לסיע בזה לכל יהודי בכל התחומים (התשובה, האמונה, אהבת ה' ויראתו וכדומה).
אל איזה כח נפשי מדבר הספר?
הבה נוסיף ונצין, שבעוד שבעל ה"ראשית חכמה" מדגיש, שבספרו רק מרוכזים מדרשי חז"ל ואינו כשאר ספרי המוסר הבנויים על השכל האנושי. הרי שאדמו"ר הזקן בהקדמת המלקט, מבהיר בהרחבה, את הקשר הנפשי-נשמתי שקים בין הלומד והמדרשים, שהם ככללות התורה מקשרים את נשמות ישראל עם הקב"ה. אלא שבדרך כלל התקשרות זו היא כללית, שכן, אין כל אחד זוכה למצוא בכחות נפשו את "מקומו הפרטי שבתורה" כהסברו של רבנו באגרת (המבואר בהרחבה ב"במשכיל לאיתן").
לאור הבחנה זו נראה, שההבדל בין ספרי המוסר הבנויים על שכל אנושי לספרי המוסר המיוסדים על מדרשי חז"ל, היא לא רק במעלת איכות החכמה וההבעה שבהם. אלא גם אל איזה כח נפשי של ה"מקבל" הם מדברים. ונראה, שכל סוג של ספר מדבר אל כח אחר באדם. ספרי המוסר הבנויים על השכל האנושי כדוגמת חובות הלבבות ושערי תשובה, מדברים אל שכלו של האדם. ואילו ספרי היראה המושתתים את מדרשי חז"ל כדוגמת ה"ראשית חכמה", הם מדברים ומעוררים את הנשמה?
וכאן נשאלת השאלה, אל איזה כח נפשי מדבר התניא?
נזכיר, כי ליהודי שלש נפשות: אלוקית, שכלית ובהמית (כמפורט וכמבואר ענינם במשכיל לאיתן על הפרק "חנוך לנער" 34). ובקונטרס "ענינה של תורת החסידות" פרק א' מבואר: שעל ידי תורת החסידות ניתנה האפשרות לכל אחד להבין גם את חלק הסוד שבתורה, לא רק בשכל של הנפש האלוקית אלא גם בשכל של הנפש השכלית, ועד השכל של הנפש הבהמית.
והנה, את התשובות המרוכזות בתניא, אדמו"ר הזקן אמר לאנ"ש ש"גילו לפני כל תעלומות מוחם ולבם בעבודת ה'" (כלשונו בהקדמת המלקט).
ומה כללו תעלומות המוח והלב הללו? האם רק את משאלותיה של הנפש האלוקית? האם רק את התסכול האנושי שמונחה על ידי הנפש השכלית? או, האם רק הצגת המועקה מהבעיות שהיצר הרע והנפש הבהמית עושים לאדם? ברור, שבאופן כללי, כל בעיה שהעיקה לפונים אל הרבי, מורכבת מכל מערכת הכחות של היהודי.
וכשאדמו"ר הזקן נתן מענה למשאלתו של החסיד ביחידות, ברור שהוא דבר אל כל המרכיבים הנפשיים שבקרבו.
למסקנה נראה איפוא לומר: שבעוד שספרי המוסר השכליים, מדברים רק אל שכלו האנושי של האדם. וספרי המוסר הבנויים על מדרשי רז"ל מעוררים רק את הנשמה. הרי שספר התניא, מדבר גם לנשמה של היהודי וגם לנפשו השכלית –אנושית, ובאופן כזה, שהדברים עשויים בסופו של דבר לחלחל ולהשפיע אף על נפשו הבהמית.
לסיום, נסב את תשומת לבנו, שלמעשה ישנם עוד כמה שינויים בין ספר התניא לשאר ספרי המוסר, כמבואר בהרחבה ובפרטיות בבאור התניא משכיל לאיתן על הקדמת המלקט. ובצירוף כולם ("האור העולה על כולנה"), מקבלים אנו תמונה שלמה וכוללת על עת מעלתו הנשגבה של התניא הנפלא.
מאפשרים לכם לקבל
