לעבן מיט דעם רבי'ן:
להאזנה לחצו על כפתור ההפעלה, או באופצייה הנוספת:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן

(תרגום מילולי חופשי, בלתי מוגה)

ובנוגע לזה ביקשו ועוררו בכל לשון של בקשה והפצרה – ככל הלשונות שאפשר לומר בזה – אשר משהגיעה לחינוך תדליק כל בת נרות שבת.

ועל זה ישנם החששות "הידועות"... והביאו ראייתם מ"מעשה רב", אבל אנו איננו זקוקים לחשש גדול מזה ובפרט לההולכים בעקבות רבינו הזקן, על אחת כמה וכמה חסידי רבינו הזקן – מדברי רבינו הזקן בעצמו בקונטרס אחרון, אשר בנרות חנוכה ישנו ענין ההידור ד"נר לכל אחד ואחד", משא"כ בנרות שבת הרי לשון המשנה הוא "הדליקו את הנר" לשון יחיד, שכן המצוה היא נר אחד בלבד, אפילו לא שנים כנגד "זכור ושמור".

כן כתב רבינו הזקן עצמו ובשולחן ערוך.

ובכן, זהו בדוגמת כמה דינים שהובאו בגמרא, ומ"מ הגמ' גופא אומרת שצריך לראות מה "מעשה רב", או כמ"ש בגמ' בבא-בתרא, ש"אין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי הלכה אלא מפי מעשה", עד"ז בנדו"ד יודעים אנו מנהג בית רבינו הזקן, שברכו על הנרות משהגיעו לחינוך.

ואין להקשות מהא דבקונטרס אחרון כתב באופן כך – כשם שאין להקשות על דברי הגמרא שהגם שבהלכה כתוב באופן כך, מ"מ כשרואים מעשה – אפשר להיות שב"מעשה" יראו באופן אחר, תהא ההסברה בזה איך שתהי', אבל בכל מקרה הדין בתורה הוא, שבנוגע לפסק-דין הסופי אודות אופן ההנהגה בפועל – אין לסמוך אפילו על האומר הלכה, מלבד אם אומר הלכה למעשה, ובאם ישנה אפשרות לראות את המעשה בפועל, אזי יש לראות את אופן המעשה בפועל, כי שייך שהמעשה בפועל יהי' [באופן אחר] מצד טעם שהתחדש מאוחר יותר, או מצד "הלכה ואין מורין כן", ככל ההסברות על הסוגיא דבבא-בתרא, סוגיא בנגלה.

וכאמור, דבר ברור הוא אשר בבית הרב, בית רבינו הזקן – בירכו הבנות משהגיעו לחינוך...

אחר כך ניתוספה עוד טענה: היות ויפעלו על עוד נשים ובנות להדליק נרות – מי יודע האם ידליקו בזמנה, ובמילא נמצא, שיכשילו אותן באיסור חמור ביותר (ח"ו):

נרות שבת הם מצוה מדברי סופרים, ובפרט שהאם מדלקת ומברכת שגם על זה ישנה שאלה גדולה [האם מותר לבת לברך], וברכת הבת אינה אלא ענין של חינוך, ונוסף לזה אפשר שיצא מעניין זה של חינוך – באם ידליקו שלא בזמנה.

ובכן, מאחר שהרעש הוא כבר בן כמה שבועות – ידועות כבר איפוא כמה וכמה תוצאות: הי' מעשה בפועל, שהגיע מכתב מאשה א' ותוכנו: כיון שבעלה מגיע מעבודתו בשעה פלונית בקיץ ועל דרך זה בחורף – לכן היא מדליקה נרות בזמן קבוע (כנהוג אצל עקרות-הבית שישנו "סדר") – בשש בערב!

במילא נמצא, שבקיץ – הדליקה שעתיים קודם השקיעה; ואילו בחורף – הדליקה שעתיים (או שעה) לאחר השקיעה!

ובשעה שהתעורר הרעש האחרון, ביקשו מכל המשתדלים בדבר להוסיף מייד בדבריהם, אשר באם אין מדליקים קודם שקיעת החמה, עליהן לדעת שלא זו בלבד שאין זה כבוד שבת, כי אם זהו בדיוק להיפך מזה, ועליהן לדעת שיש בזה איסור גדול ביותר.

ובכן, כאשר נודעו לה הדברים, חקרה האם כנים הדברים או לא, והשיבו לה כנ"ל. ותיכף הגיע ממנה המענה, אשר מכאן ולהבא תדליק קודם שקיעת החמה!

וזהו "מעשה בפועל"! – עד כאן דובר אודות חששות, ואילו כאן מדובר אודות מעשה בפועל.

ועל דרך זה הי' עוד סיפור, סיפור שני: ילדה שלמדה (לומדת) בבית-ספר עממי. אביה בעל זקן ארוך ושלם, ומשמש בקודש, ועד"ז האמא היא עם כל העניינים.

מצד שלמדה בבית-ספר עממי, [כפי הנראה לא הי' במקומם בית-ספר דתי, "פּאָראָקיעל סקול"], לכן, הגם שבעש"ק הורו לה [=הוריה] לחזור הביתה בעיתו [או שבין כך היו מסתיימים שם הלימודים בעיתו], הייתה מביאה עמה עבודת-בית ["האָם-וואָרק" בלשון המדינה]. ואחר שהאם הדליקה נרות, הייתה הבת פורשת לחדרה.

פעם אחת נפל ברעיונה של אמה ליכנס לראות במה בתה עסוקה. האמא נכנסת – ורואה את בתה עושה עבודת-בית! כותבת, צובעת, ככל עניני "עבודת בית"!

שאלה האמא: מה זאת? עונה הבת: מה זאת אומרת?! קיבלתי עבודה בבית-הספר, ועליה להשלים זאת עד יום א', ובמילא כיון שעתה הי' לה "זמן פנוי" – הזמן שעד סעודת שבת – היא התיישבה לעבוד!...

מיני אז החליטה האמא שבתה תדליק נרות, ופירשה באוזניה את הברכה, שהברכה פירושה להדליק "נר של שבת קודש"! ומאז לא נזקקה עוד לדבר עמה כיצד להתנהג לאחרי זה!

וזהו "מעשה בפועל".

ועד"ז, הנה כל הידוע לנו אינו אלא מאלו שאינם בושים להודיע מה אירע עמהם ואודות אופן הנהגתם עד עתה וכו'; ומזה ניתן ללמוד עד כמה ישנם אלו שלא הודיעו, ואעפ"כ [יש לשער] מה נתקן בהם עי"ז.

וכאמור לעיל: הטעם היחיד [לשלול] זאת הוא "אל תשנו מנהג אבותיכם" – והטעם שלא רצו הללו לומר טעם זה בגלוי הוא, כי "אבותיכם" לא אחזו כ"הכרח" לקרוא עיתון בכל יום... לא הי' כדבר הזה. אביו-זקנו לא הי' קורא "עיתון" בכל יום! אולי גם לא אחת לשבוע!...

ובשעה ש[סו"ס] נזקקו לדבר עניני "פוליטיקה" – אזי בין מנחה למעריב היו יוצאים לחצר בית הכנסת ושם היו "מסדרים" מי יהי' המלך ומי יהי' השר ומי יהי' מושל המחוז וכו'... – כפי שהי' המנהג במקומות מושבות בני ישראל שהיו "מנהלים" את הפוליטיקה של כל המדינות, ועאכו"כ – של מדינת מושבם.

אבל לקרוא עיתון – על זה אף אחד לא [חשב]: ראשית היו צריכים לשלם על זה כמה "קופיקות", והרי לא לכל אחד הייתה "פרוטה מצוי' בכיסו"... נוסף לזה היו צריכים לדעת לקרוא רוסית, ועוד היו צריכים זמן לקריאה... או שהיו צריכים ראש פנוי מדאגות הפרנסה, מה גם שהיו אלו שחשבו: לשם מה יקדיש מזמנו לקרוא עיתון – עדיף ללמוד תורה! – כל אחד לפי ידיעתו: "עין יעקב", משניות, קיצור שולחן-ערוך, "חיי אדם" וכיו"ב.

אמנם עתה "רחמנא ליצלן" לומר ליהודי לא לקרוא עיתון... – מה זאת אומרת [טוען הוא] שלא יידע מה כתוב היום בעיתון – היתכן?! הרי הוא חי בעולם הזה הגשמי, "כבשה אחת בין שבעים זאבים", הייתכן, טוען הוא, שלא יידע מה רוצים או זוממים ה"שבעים זאבים" בינם לבין עצמם; חובה עליו לדעת מהדברים!...

וכאן הרי פשיטא ששינו מ"מנהג אבותינו", שינוי הגובל בביטול תורה! רק שאין ענין (כאמור) להאריך בענינים שאינם בשבחם של ישראל.

ונוסף לכהנ"ל, הנה עיקר הבירור [בנחיצות הדבר, הוא להיותו] נוגע לחינוך הבנות, וכמדובר כמ"פ: הי' (וישנו גם עתה) מקום בתורה, בשולחן-ערוך, לנהוג באופן ד"כבודה בת מלך פנימה", ולהשאיר את הבת בבית, בלי לשלחה מידי יום מחוץ לרשות אמה ואבי', עד שעד היום עדיין ישנם בין המדקדקים במצוות מחוגי הליטאים, כאלה שמנהגם לשלוח [את הבת לבית הספר] עד גיל קבוע, ואח"כ, עוד קודם הבת-מצוה, אינם מרשים לה לילך לבית-הספר (אפילו בי"ס חרדי) – מצד "כבודה בת מלך פנימה".

- דינה בת יעקב "יצאנית הייתה", ואין צריך להאריך כידוע כמה מאמרי רז"ל ישנם בלי-סוף אודות תוצאות הדברים! עד כדי כך, שבאותה פרשה נזכרה אמה, "כאמה בתה", אמהות הקדושות!

אילו דינה לא הייתה יוצאת – [כ"ק אד"ש צחק] לא הי' לנו כללות הלימוד. הסיבה שהחלו לדבר אודות לאה – שאמרו "כאמה בתה"; אימתי נתעורר הדבר? – כאשר "ותצא דינה"! דינה הייתה אז ילדה קטנה, בת שש שנים, כך נמצא לפי חשבון הדורות, מהי איפוא העוולה בכך ש"ותצא דינה לראות בבנות הארץ" – דבר רגיל בתכלית, ילדה אחת הולכת לראות מה קורה עם ילדה אחרת, וקודם מתן תורה, ו"ויבוא יעקב שלם", ביתו הי' שלם בתכלית, ואם כן [טבעי הדבר ש] "ותצא דינה"!

מספר איפוא החומש מה היו תוצאות הדברים.

אמנם עתה נעשה הסדר, שבכל יום שולחים את כל הילדות מבתיהן.

ואין הפשט שבית-הספר מצוי באותו בניין; אלא שולחים אותן לילך מהלך כמה וכמה בתים ורחובות וכו'.

וטעם הדבר – כי ראו, שזוהי הדרך להצלת בנות ישראל.

רואים איפוא, שבשעה שמגיע עניין שצריך להוסיף ב"נר מצוה ותורה אור" – הנה בשעה שמתוספת מחלה חדשה (ר"ל) – חובה להוסיף בתרופה ל"ברכה" זו, תורה שמביאה רפואה לעולם.

באדיבות מכון 'השיחה היומית'.
לכניסה לאתר 'השיחה היומית' לחץ כאן