שלוימי ריזל

היה זה בפתחו של יום חמישי, יום שיגרתי נוסף בבית חב"ד השוכן כבוד בלב ה'טאמל' - רובע המטיילים המפורסם השוקק חיים, בקטמנדו בירת נפאל. מטיילים נכנסים ויוצאים בזה אחר זה בפתח הבניין, מחפשים בו מקום מפלט להניח את ראשם. לפוש מעט. לקבל מילה טובה. לא יודעים כי בעצם נשמתם היא זו שמוליכה אותם לכאן, קוראת להם בקול בלתי נשמע להיכנס לבית המקרין אורה לאזור כולו, להרוות את נפשם.

קולות הרוכלים המציעים את מרכולתם הססגונית והריחנית עולים מהסמטא הממוקמת מתחת לחלונות 'בית חב"ד' מתערבבים עם טרטורי הריקשות, ועם שאון ילדי רחוב צוהלים.

ילד קטוע יד מתחנן בפני העוברים והשבים לפת לחם, וקוף מטייל לו להנאתו על גג סמוך.

אני יושב בשעת בוקר מאוחרת לומד עם תום ורן, שני קיבוצניקים בני גילי. בסמוך יושב הרב חזקי ליפשיץ שליח חב"ד בנפאל ורב המדינה ומוסר שיעור בחסידות בפני מספר צעירים.

צלצול טלפון קוטע את הלימוד, אני ממהר לענות.

מהעבר השני מזדהה הרב גבריאל הולצברג - 'גבי' כפי שהוא מציג את עצמו – מבית חב"ד מומביי, הוא מבקש לשוחח בדחיפות עם הרב ליפשיץ. הוא מסביר לו כי בשבוע הקרוב אמורה להיפתח ב'גני התערוכה' של מומביי – בירת העסקים של הודו, תערוכת יהלומים בינלאומית בהשתתפות יהודים רבים מהארץ ומהעולם, והוא זקוק בדחיפות לזוגות ידיים נוספות. בחורים שעמדו להגיע אליו למחרת היום מישראל לא קיבלו ויזה ברגע האחרון והעבודה רבה.

הרב חזקי מהסס קלות, הן ידיו מלאות עבודה. אולם "לגבי אי אפשר לסרב" כפי שהוא אומר מיד לי ולאחי המאייש איתי את המקום 'אם הרב גבי ביקש, אות הוא כי המצב מחייב באמת'.

תוך שעה קלה נמצאו כרטיסים ואנו יצאנו לדרכנו עם מעט מטלטלים שנארזו בזריזות, "תנצלו שם כל רגע, יש המון מה ללמוד מעבודת השליחות וממסירות נפשו של הרב הולצברג לחיים יהודים חסידיים" קורא אחרינו הרב ליפשיץ, עת אנו מובלים אחר כבוד בעקבות נפאלי מקומי לריקשה מקרטעת בדרכנו לשדה התעופה הבינלאומי של קטמנדו בירת נפאל.

שעות-על-גבי-שעות היטלטלנו בדרכים בדרך למומביי השוכנת על שפת האוקיאנוס ההודי במרחק של 1800 ק"מ מקטמנדו. תחילה המריא מטוסינו לעיר וראנסי בצפון הודו באיחור של שעה, מה שגרם לנו לפספס את טיסת-ההמשך מוראנסי למומביי ו'להיתקע' בעיר. לאחר-מכן נאלצנו לכתת רגלינו בעיר הזו שמשמשת כמוקד לעבודה זרה המרכזי של הודו כולה, על מנת לסבר את האוזן - להבדיל אלף אלפי הבדלות, וארנסי הינה העיר שאליה "עולים" כל ההינדים – ומדובר ביותר ממיליארד איש - לפולחני העבודה זרה שלהם. השעון תקתק, היה זה ביום חמישי בלילה, ואנו, חייבים היינו להגיע למומביי עד לשבת. בדרך הטבע לא נראה לכך כל סיכוי, שכן הי'ה עלינו לנסוע ברכבת במשך כחמש עשרה שעות לניו דלהי בירת הודו ומשם להמשיך בטיסה למומביי, אולם לפי חישוב מהיר שעשינו נוכחנו לדעת כי המטוס ינחת בדקות הקרובות לשבת. "תאלצו להישאר כאן בשבת" אמרו לנו סוכני הנסיעות שהבינו ללבנו והפנו אותנו לעיר העתיקה אולי שם יתמזל מזלנו ונמצא פיתרון יעיל יותר. בליל ברירה התקדמנו לעיר העתיקה של וארנסי, מצטופפים בסמטאות הצרות והחשוכות לגמרי – שהרחבות שבהן לא עלו על מטר וחצי - בין טורים של מאות אנשים הגודשים אותם, מצטנפים בפינות הסמטא עת חוצות אותם פרות ושוורים אימתניים לאיטם, נזהרים לא לדרוך על משפחות שלימות של חסרי בית שישנו להם כך, בצידי הסמטאות. חוששים מקופים המקפצים בגגות הנמוכים שמעלינו ונוהגים לחטוף בזריזות מדהימה כל דבר המושך את תשומת ליבם.

תוהו ובוהו. אנדרלמוסי'ה. הודו במיטבה.

ברקע נשמע ברמקול צורמני קול צרוד המעביר לאלפי האנשים את טקס התיפלה ההמוני המתקיים ברגעים האלו בסימטא המגבילה על גדת נהר הגנגס. ואנו מצטמררים למשמע העבודה זרה שהוא פולט.

לפתע נזכרנו בקטע מתוך ספר 'היום יום' של הרבי מליובאוויטש שקראנו בשבוע שלפני כן. "המאמין באמונה שלימה כי מה' מצעדי גבר כוננו, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני, ומאות בשנים או גם משעת בריאת העולם הנה הדבר שצריך להתברר ולהתתקן מחכה לאותה נשמה שתבוא לבררו ולתקנו, וגם נשמה הלזו הנה מאז שנאצלה ונבראה היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה". לא הספקנו לתכננן את צעדינו הבאים והנה נשמע קול בעברית צחה לידינו, רועי, קראו לו לבחור הצנום שהסתובב בעיר בגפו. מי יודע אם לא בשביל נשמה זו הגענו לכאן, שאלנו את עצמינו. לאחר מספר מילים שאלנו אותו אם יאות לשמוע דבר תורה קצר, והוא הסכים כמובן.

למדנו איתו בקצרה את פרק לב' בספר התניא המדבר על נשמות ישראל, ונפרדנו לשלום. דקה לאחר מכן נכנסנו לסוכנות נסיעות קטנה שעמדה בסמוך,  ולהפתעתנו שמענו כי בדיוק בשבוע זה נחנך קו רכבת מהיר לניו- דלהי.

הרבה ברירות לא היו לנו, ותוך שעה קלה היינו ישובים ברכבת מצחינה בדרך לניו-דלהי, בירתה של הודו, בנסיעת לילה בת שבע שעות. רק משם המראנו לבומביי, בשעת צהריים מאוחרת של יום שישי. נחתנו כשעתיים לפני שבת.

אבל היות שמומביי, עיר בת שבעה-עשר מליון נפש, צפופה להחריד, אין כמעט אפשרות לנוע עם כלי רכב. רעש מחריש אוזניים של ריקשות, אופנועים וטוסטוסים. אנשים ושוורים רתומים לעגלות, לצד משאיות, אוטובוסים ומכוניות לרוב. איש כרצונו יעשה. הסיכוי שלנו להגיע עד לכניסתה של שבת קודש לבית חב"ד, היה קלוש. האצנו בנהג לעשות כל שביכולתו, וחמש דקות לפני הדלקת נרות הגענו לרחוב הסמוך לבית חב"ד.

לפתע בתוך כל הפיח, המחנק, בליל הקולות והצבעים, צץ מול עינינו מבנה מרשים. בית מבטחים. בית שמקרין אורה על כל סביבתו. בית חב"ד.

דקות לאחר מכן הצטופפנו בבית הכנסת שבקומה השניה של המבנה, עם עשרות נשמות טהורות שזיק בעיניהם, חלקם אנשי עסקים - ביניהם גם חרדים, רובם עם כיפות כחולות מגוהצות 'בית חב"ד מומביי' רשום עליהם בעברית ובאנגלית. והם מתפללים בלהט, שרים עם הרב גבי שניגש לעמוד התפילה והלהיב את הציבור.

מבעד לחלון בית הכנסת המהודר והמושקע  היטב נבטים אלינו בתיה הצפופים והפחונים של מומביי העיר, ללא צבע, מטים ליפול,  שחורים מפיח.  

כשהסתיימה התפילה, ירדנו כולנו לקומת הקרקע של בית חב"ד, שם בינות ליסודות הבניין נגלו לנו עשרות אנשים נוספים שהגיעו לסעוד את סעודת שבת בבית חב"ד ולנגד עינינו נפרסו שולחנות מלאים כל טוב, ערוכים היטב בידי הרבנית הולצברג וצוות המטבח ההודי.

כיפות סרוגות לצד גלוחי ראש, עונדי עגילים ובעלי 'ראסטות' לצד קפוטות חסידיות. שטריימלאך לצד מכנסיים קצרות, וגלימות הודיות מסורתיות לצידם של חולצות לבנות מגוהצות.

בין מנה לחברתה מסר הרב הולצברג בטוב טעם שיחה קצרה על פרשת השבוע, במילים קצרות וקולעות הוא הוריד מושגים נעלים מספרי חסידות והגיש אותם לפני הסועדים כשולחן ערוך. כדבר פשוט, ברור ומובן.

'לחיים, חברה' קרא הרב הולצברג בהפוגה שלאחר מכן ו'ניער' את הסועדים תוך כדי שהוא מתוועד ומסביר להם על מושגי חודש אלול בו היינו.

מוישי הקטן מוחזק בידי אביו כשכיפה מעוטרת באותיות אל"ף בי"ת מהוקדת לראשו בסיכות צבעוניות. תוך שניות הוא נלקח על ידי אחד הסועדים שמושיבו על ברכיו לקול צחוקו המתגלגל למרחוק.

הרב הולצברג המשיך ושפע דבר תורה ועוד אחד. תשומת לב לאורח ותשומת לב נוספת לזו שלידו.

הרבנית עמדה כגנרלית ופיקדה על צבא העובדים ההודים והאורחים המתנדבים שחס ושלום לא יחסר לאיש דבר.

לבבות נפתחו, שכבות אבק הוסרו ונשמות מאירות התגלו תחתיהן, פה ושם נראו גם דמעות התרגשות בקרב האורחים.

חמש שעות נמשכה סעודת השבת המופלאה, חמש שעות עילאיות של התעלות רוח וקדושה. חמש שעות שבהם ניתן היה לראות מקצת מהתופעה המופלאה שנקראה בפי כל 'גבי ורבקי'. חמש שעות של מילוי מצברים רוחני וגשמי. חמש שעות של נתינה אין סופית.

ההרגשה האבהית שהקרין הרב גבי, חיוכו השובה לב של מוישי, והדאגה הכנה של הרבנית רבקי, המסו את הלבבות.

מכל כיוון יכולת לשמוע את האורחים – חלקם חרדים- מסתודדים וכממתיקי סוד לוחשים בהתפעלות האחד לשני "דבר כזה עוד לא ראיתי"!

למחרת בבוקר, בעודנו ישובים בבית הכנסת שבבניין 'בית חב"ד' ולומדים מאמר חסידות לפני התפילה, נראו הרב והרבנית הולצברג מיוזעים בבית הכנסת. לא, הם לא קמו זה עתה משנת הליל, הם חוזרים רגלית מבית הכנסת שבו מכהן הרב הולצברג כרב, מרחק של שעה הליכה כל צד מבית חב"ד.

"יצאנו בשש וחצי" נשמע הרב כמשיח לפי תומו לאחד האורחים, כאילו עלה על יצועו אמש בשעת ערב מוקדמת.

עברנו שבת מופלאה, שבת שבה ניתן היה לראות כיצד הרב גבי והרבנית רבקי הי"ד ידעו 'להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד'.  שבת מופלאה ונדירה, ממלאת מצברים. מלאת עוצמה. שבת שמילאה אותנו בחיות ותלווה אותנו תמיד.

בסיומה של השבת, ובעצם  עוד הרבה לפני כן הבנו לאשורם את דברי הרב ליפשיץ. "תנצלו כל רגע, יש הרבה מה ללמוד ממנו".

לימוד שתמיד יעמוד מול עיני, אשר ישמש צוואה והוראת דרך, ויגרום לכך שנזכה לראות אתכם שוב. במהרה.