מערכת COL
|
יום ט"ז חשוון ה׳תש״ע
03.11.2009
מופת של מסירות-נפש ● עמדה שבועית
סיפור העקֵדה מעמיד לפנינו שאלה יסודית – האם יש משהו שבעבורו אנחנו מוכנים להקריב את חיינו וחיי יקירינו. אברהם אבינו עמד בניסיון הגדול ביותר • דווקא משום כך כואב לגלות כי בימינו רבים אינם מבינים את עומקה של מסירות-הנפש הזאת. כשהנושא הזה עולה לדיון אנחנו שומעים פרשנויות מעוּותות של חכמים בעיניהם, המעידות יותר מכול על בורות ועל אי-הבנה בסיסית של סיפור העקֵדה • מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד • למאמר • דעות ב-COL
ממכחולו של הצייר ברוך נחשון מחברון
בכל הדורות היה סיפורה של עקֵדת יצחק הסמל המופלא ביותר של מסירות-נפש. בכל יום אנו מזכירים בתפילתנו את עקֵדת יצחק, כזכות העומדת לעם-ישראל לעולמי-עד. גם בראש-השנה אנו מבקשים שנה טובה בזכות אותה מסירות-נפש – "ועקֵדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור".
דווקא משום כך כואב לגלות כי בימינו רבים אינם מבינים את עומקה של מסירות-הנפש הזאת. כשהנושא הזה עולה לדיון אנחנו שומעים פרשנויות מעוּותות של חכמים בעיניהם, המעידות יותר מכול על בורות ועל אי-הבנה בסיסית של סיפור העקֵדה. ויש מי שדווקא מבינים היטב את משמעות העקֵדה, ודווקא משום כך מנסים לברוח ממנה.
הכרעה בלבנון
סיפור העקֵדה מעמיד לפנינו בראש ובראשונה שאלה יסודית – האם יש משהו שבעבורו אנחנו מוכנים להקריב את חיינו וחיי יקירינו. כל אדם רוצה לחיות, ובוודאי הורה יעשה הכול כדי שילדיו יחיו. ובכל-זאת, האם יש משהו שבעבורו ראוי להקריב את הדבר היקר ביותר לנו, את החיים?
זו הנקודה שבה מתייצבים זה מול זה האינטרס האישי והערכים שאנחנו מאמינים בהם. האם נעדיף את האינסטינקטים הטבעיים שלנו, המושכים אותנו לבחור בחיים, או נחליט לדבוק באמונה שבליבנו ונמסור את נפשנו למענה.
מלחמת לבנון השנייה. רימון יד מושלך לעבר כוח צה"ל בבינת-ג'בל. רס"ן רועי קליין הי"ד רואה את הרימון, שבעוד שנייה יתפוצץ. האינסטינקט הטבעי זועק: ברח! התחפר! אבל הוא חונך למסירות-נפש. הוא יודע שחיי חיילים רבים נתונים בסכנה. והוא מחליט למסור את נפשו כדי להציל את חבריו. הוא מזנק על הרימון, נשכב עליו, וזעקת 'שמע ישראל' שלו נבלעת בנפץ הרימון שגודע את פתיל חייו.
לא היינו באים אליו בטענות לוּ בחר לברוח ולהציל את חייו, אבל גם לא היינו מספרים את הסיפור ולא היינו הופכים אותו לדמות מופת. סיפורו נהפך לסמל ולמופת משום שהוא מגלם הכרעה ערכית מופלאה – העדפת הערך של הצלת חיי הזולת מחייו שלו. רועי קליין ממחיש כי יש דבר שראוי למות למענו – הצלת חיי אחרים, למשל.
כל חייל היוצא לקרב מקבל בעצם את ההכרעה הזאת. הוא מוכן למסור את נפשו למען דבר שראוי למות למענו – הגנת העם והארץ. החייל עצמו רוצה בכל מאודו לחיות, ובוודאי הוריו רוצים בכל נימי נפשם כי ישוב הביתה בריא ושלם. ובכל-זאת הוא יוצא למלחמה מרצונו ובבחירה מִדעת, כי הוא יודע שיש דבר גדול מהחיים, עד שראוי למסור אפילו את החיים למענו.
האמונה למעלה מהכול
עקֵדת יצחק היא שעמדה לנגד עיניהם של אין-ספור יהודים בכל הדורות, שבחרו למסור את נפשם על קידוש השם. הם יכלו להציל את חייהם בקלות, אילו היו מסכימים להמיר את דתם או להשתחוות לפסל. אבל הם ידעו שהאמונה באלוקי ישראל היא אידאל שראוי למות למענה.
סיפור העקֵדה מביא את המתח הזה, בין האינסטינקט האנושי לבין האמונה, להמחשה הקיצונית ביותר. הציווי האלוקי הוא ניגוד מוחלט לכל ההוויה האנושית. הוא מנוגד לאהבה הטבעית של אב לבנו. הוא מנוגד לאופיו של אברהם, איש החסד והאהבה. הוא מנוגד לעקרונות המוסר. הוא מנוגד לכל היגיון, כי מה התכלית בהעלאת הבן לעולה?! הוא סותר אפילו את ההבטחה שהבטיח הבורא עצמו לאברהם אבינו, כי מיצחק יצמח עם גדול.
זה היה הניסיון הגדול שעמד בו אברהם אבינו. כל נימה בתוך ההוויה האנושית שלו זעקה: לא! ובכל-זאת הוא חבש את חמורו והלך בלב שלם למלא את הציווי האלוקי. כי האמונה באלוקים היא למעלה מכל דבר, וגם אם רצונו מנוגד ניגוד מוחלט לכל הווייתנו, היא האמת והיא הדבר הנכון והצודק. זו משמעותה של עקֵדת יצחק.
דווקא משום כך כואב לגלות כי בימינו רבים אינם מבינים את עומקה של מסירות-הנפש הזאת. כשהנושא הזה עולה לדיון אנחנו שומעים פרשנויות מעוּותות של חכמים בעיניהם, המעידות יותר מכול על בורות ועל אי-הבנה בסיסית של סיפור העקֵדה. ויש מי שדווקא מבינים היטב את משמעות העקֵדה, ודווקא משום כך מנסים לברוח ממנה.
הכרעה בלבנון
סיפור העקֵדה מעמיד לפנינו בראש ובראשונה שאלה יסודית – האם יש משהו שבעבורו אנחנו מוכנים להקריב את חיינו וחיי יקירינו. כל אדם רוצה לחיות, ובוודאי הורה יעשה הכול כדי שילדיו יחיו. ובכל-זאת, האם יש משהו שבעבורו ראוי להקריב את הדבר היקר ביותר לנו, את החיים?
זו הנקודה שבה מתייצבים זה מול זה האינטרס האישי והערכים שאנחנו מאמינים בהם. האם נעדיף את האינסטינקטים הטבעיים שלנו, המושכים אותנו לבחור בחיים, או נחליט לדבוק באמונה שבליבנו ונמסור את נפשנו למענה.
מלחמת לבנון השנייה. רימון יד מושלך לעבר כוח צה"ל בבינת-ג'בל. רס"ן רועי קליין הי"ד רואה את הרימון, שבעוד שנייה יתפוצץ. האינסטינקט הטבעי זועק: ברח! התחפר! אבל הוא חונך למסירות-נפש. הוא יודע שחיי חיילים רבים נתונים בסכנה. והוא מחליט למסור את נפשו כדי להציל את חבריו. הוא מזנק על הרימון, נשכב עליו, וזעקת 'שמע ישראל' שלו נבלעת בנפץ הרימון שגודע את פתיל חייו.
לא היינו באים אליו בטענות לוּ בחר לברוח ולהציל את חייו, אבל גם לא היינו מספרים את הסיפור ולא היינו הופכים אותו לדמות מופת. סיפורו נהפך לסמל ולמופת משום שהוא מגלם הכרעה ערכית מופלאה – העדפת הערך של הצלת חיי הזולת מחייו שלו. רועי קליין ממחיש כי יש דבר שראוי למות למענו – הצלת חיי אחרים, למשל.
כל חייל היוצא לקרב מקבל בעצם את ההכרעה הזאת. הוא מוכן למסור את נפשו למען דבר שראוי למות למענו – הגנת העם והארץ. החייל עצמו רוצה בכל מאודו לחיות, ובוודאי הוריו רוצים בכל נימי נפשם כי ישוב הביתה בריא ושלם. ובכל-זאת הוא יוצא למלחמה מרצונו ובבחירה מִדעת, כי הוא יודע שיש דבר גדול מהחיים, עד שראוי למסור אפילו את החיים למענו.
האמונה למעלה מהכול
עקֵדת יצחק היא שעמדה לנגד עיניהם של אין-ספור יהודים בכל הדורות, שבחרו למסור את נפשם על קידוש השם. הם יכלו להציל את חייהם בקלות, אילו היו מסכימים להמיר את דתם או להשתחוות לפסל. אבל הם ידעו שהאמונה באלוקי ישראל היא אידאל שראוי למות למענה.
סיפור העקֵדה מביא את המתח הזה, בין האינסטינקט האנושי לבין האמונה, להמחשה הקיצונית ביותר. הציווי האלוקי הוא ניגוד מוחלט לכל ההוויה האנושית. הוא מנוגד לאהבה הטבעית של אב לבנו. הוא מנוגד לאופיו של אברהם, איש החסד והאהבה. הוא מנוגד לעקרונות המוסר. הוא מנוגד לכל היגיון, כי מה התכלית בהעלאת הבן לעולה?! הוא סותר אפילו את ההבטחה שהבטיח הבורא עצמו לאברהם אבינו, כי מיצחק יצמח עם גדול.
זה היה הניסיון הגדול שעמד בו אברהם אבינו. כל נימה בתוך ההוויה האנושית שלו זעקה: לא! ובכל-זאת הוא חבש את חמורו והלך בלב שלם למלא את הציווי האלוקי. כי האמונה באלוקים היא למעלה מכל דבר, וגם אם רצונו מנוגד ניגוד מוחלט לכל הווייתנו, היא האמת והיא הדבר הנכון והצודק. זו משמעותה של עקֵדת יצחק.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
