מאת הרצל קוסאשוילי, COL

ליל שישי, 00:30
תגלית מתחת לבית

חושך סמיך מחבק את שכונת מגוריי בלוד. אפילו אחרוני החתולים באו על סיפוקם בפח האשפה הסמוך וחדלו מזה זמן מליילל.

מאזדה בהירה נעצרת במרכז השכונה, ממש בסמוך למכולת השכונתית המוכרת. שמואל צוברי, כך יתברר לי בהמשך, יוצא מהרכב בזריזות של נער משלוחים, פותח את תא המטען ומבלי לשאול לשמי אפילו, מניח על ידיי ערימה של שבע קופסאות גדולות המכילות סלטים וכל טוב. קשה שלא לזהות שמדובר באוכל, הריח קורע את נחיריי לגזרים.

עיר קשה לוד, עיר ללא רחמים. מכל זווית שרק תבחן אותה, תגלה תהליך ריקבון מתקדם ביסודות העיר שחלחלו לאוכלוסיה שברובה קשת-יום.

חלקים נרחבים מהעיר לוד שבימיה הטובים נחשבה ל"שער של המדינה", עקב מיקומה הגיאוגרפי בסמוך לשדה התעופה הבינלאומי. שנמצא אמנם בשטח השיפוט של המועצה המקומית "עמק לוד", אבל לנצח תופיע בנתיבי האוויר ובכרטיסי הטיסה כתל-אביב, נראית בערך כמו בגדד לאחר הפצצה מאסיבית ובלתי מתפשרת של כוחות הברית.

גם ציניקן כמוני יודה שאין רע בלי טוב. והטוב הזה שאני רוצה לחלוק עימכם, הפתיע וריגש אותי. באמת. אבל, זו חכמה מאוד קטנה, גם אתם לא הייתם נשארים אדישים למחזה אשר חזו עיניי לפני מספר לילות בשבוע שעבר.

מכירים את הקלישאה החבוטה: "אף פעם לא מאוחר", או לחלופין את אחיו התאום "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא..."?



אז זהו, ביום חמישי האחרון גיליתי שאני עיוור מוחלט. תרצו תאמינו, לא תרצו גם בסדר מבחינתי. אבל התגלית הזאת בנוגע לליקוי העיניים החריף בו לקיתי, באה לי בדיוק יומיים לאחר שבבדיקה יסודית ומעמיקה אצל אופטומטריסט מדופלם, (המתהדר בייחוס שלו לרבי אלימלך מליז'נסק), נמצאתי דווקא כמי שראייתו השתפרה והמספר במשקפיי העבים הצטמק לו במעט.

אבל איך אפשר להתווכח עם עובדות? שלושים שנה פחות או יותר שאני נחשב לתושב שכונת חב"ד לוד. ומעולם לא שמעתי ובטח שלא ראיתי מוסד חסד אמיתי שמתנהל בתוך אחד הבתים במרכז השכונה. כשאני מדבר על מוסד של חסד, אני לא מתכוון לעמותות העשירות שתופרות לעצמן שם מפוצץ עם סלוגנים וסיסמאות מתוחכמות, בנוסף לכך שהם מייחצנים את עצמם עד זוב דמים...

אני מתכוון למפעל של חסד שבנוי ומורכב כולו, מהראשון בפירמידה ועד אחרון המתנדבים בעם, במתנדבים אמיתיים, העושים את מלאכתם עם חיוך גדול וללא שום תמורה כספית.

כן, אני יודע שקשה לכם להאמין בימים אלה בפתחה של שנת תש"ע על "מתנדבים" מסוג כזה לאחר שתיבות הדואר שלנו צרים מלהכיל את חוברות עמותות הצדקה למיניהן. גם אני הייתי סקפטי לחלוטין, עד שבין לילה החלטתי לבדוק את השמועה ואת התופעה מקרוב.

המצחיק הוא שלארגון החסד הזה אין אפילו שם, בטח שלא סלוגן או קופירייטר מתוגמל שדוחף את העגלה האדירה הזאת לזרועות התקשורת. הכול בצנעה, מפה לאוזן. ממש לשם שמיים.

1:00
מפעל של אישה אחת

תכירו, הרבנית רינה וייס. אישה נמוכת קומה וחייכנית, מתושביה הוותיקים של שיכון חב"ד לוד, אלמנתו של הרה"ח ישעיה וייס ע"ה שנספה בתאונה מחרידה בשנת תשל"ד יחד עם רבו של כפר-חב"ד דאז.

מזה כעשרים שנה, סוחבת הגב' וייס על גבה מנגנון אדיר של עזרה לזולת, עזרה קצת שונה ממה שאתם מכירים. תהיו לגמרי בטוחים שאני לא אדם שקל להפתיע אותו. כבר שמעתי על אושיות חסד בדרגות כאלה ואחרות, אבל את היקף התופעה וממדיה לא שיערתי אף בחזיונותיי הפרועים.

מסתבר שבכל ליל שישי ובכל ערב חג, החל מחצות הליל ועד ליום שלמחרת (!!!) שוקדת גב' וייס בביתה הקטן והצנוע, יחד עם עוד מתנדבות ומתנדבים מכל רחבי העיר לוד והסביבה, על אריזת אוכל מוכן ופריטי מזון אחרים למשפחות נזקקות מהעיר לוד.

"לפני כעשרים שנה פנתה אליי אחת מתלמידות השיעור אותו מסרתי בעיר גדרה, בהצעה מעניינת. יש אולם אירועים שמוכן לתת לנו אוכל מוכן שנשאר להם מהאירוע ושנחלק אותו לנזקקים, במקום להשליך אותו לפח האשפה הקרוב".

כך התחיל לו הסיפור הדמיוני הזה, שהיום נראה כמו מפעל לכל דבר ועניין.

1:45
טרי וטעים. לנזקקים

הטלפון מצלצל, על הקו אחד הפעילים שמתעניין, "האם אפשר עדיין להביא לחמניות..."?

"אף פעם לא מאוחר..." היא עונה כשחיוך של נחת נסוך על פניה.

חרף השעה המאוחרת, גב' וייס ערנית ומרוכזת כולה בעבודה. עוברת ממוקד מיון האוכל במטבח הקטן והצפוף, לסלון הבית שהוסב למחסן.

בסלון, לצד ספרי הקודש, מונחים להם בערימות ארגזי שימורים, שמן, קמח, סוכר, מלח וחלות. מהמטבח זורמים ללא הרף סלי המזון לכיוון פינת האוכל. מדובר על לא פחות משבעה סוגי סלטים, ממולאים, עופות ושניצלים, ארבעה סוגי תוספות, ירקות ופירות.



לולא חזרתי ממסעדה באותו הערב, לא הייתי מהסס להסתער על המבחר העצום הזה שהיה נראה מזמין וטרי.

שוב, שלא תטעו. לאור כל האמור לעיל, אתם בטח מפליגים בדמיונכם אל בית רחב או מחסן ענק. אבל, הבית של גב' וייס לא עולה לדעתי על 90 מ"ר. וכל הפעילות הזאת שאני שוטח בפניכם מתנהלת בתחומי המטבח, פינת האוכל והסלון. משהו כמו 30 מ"ר. כשלתוך זה תנסו לדחוס שבע נשים ועוד ארבעה מתנדבים צעירים. גם שם לא תמצאו מישהו שאומר "צר לי המקום..."

2:30
זכרונות מרפאל

מחוגי הזמן פועלים את פעולתם ועיניי כמעט נעצמות. והשאלה הבאה שלי אליה בלתי נמנעת. "מאיפה הכוח" אני שואל "ובעיקר, למה? למה את עושה את זה"? היא עונה לי בפשטות כשחיוך צנוע על פניה, "הכוחות ממנו", היא אומרת ומצביעה כלפי שמיא. "אתה שואל למה? ומה יהיה למשפחות האלה לאכול? נשאיר אותם ככה בחג"?

אני ניגש לסבב תמונות, אבל כל המתנדבות במקום מסרבות בתוקף לחשוף את עצמן.

"מדובר במפעל חיים" אומרת האחת, השנייה מוסיפה "נס" משלה שלדעתה תוצר ישיר של הפעילות שלה בשנים האחרונות במפעל החסד הזה. "בכל שבוע, הייתי מגיעה מותשת לשבת. מה שלא עשיתי, כמה שלא הזדרזתי או השכמתי קום לעבודות יום השישי, תמיד הכול היה בלחץ ובטירוף נוראי עד הרגע האחרון ממש. לסעודת השבת כבר הייתי נוחתת בכיסא באפיסת כוחות. לא תאמין לי, אבל מאז שהתחלתי להתנדב פה בלילות שישי עד הבוקר ממש, אני מספיקה הכול ואפילו יש לי זמן לנוח. כאילו הקב"ה מתח בשבילי את מחוגי הזמן".

קשה לתפוס איתה שלוש דקות רצופות של שיחה. הנה, נכנס שניאור ג'רופי שמביא איתו בשורה טובה בצורת קרטוני ירקות ופירות טריים. בחישוב גס, מדובר בלא פחות מ-70 ק"ג.



השאלה האחרונה שלי נוגעת בפצע שותת שטרם הגליד.

"הבנתי שרפאל מיראלשוילי ז"ל התנדב פה אצלך, מה את יכולה לספר לי עליו"?

גב' וייס נאנחת "חבל שלא צילמתי אותו איך הוא עבד פה. הוא היה בא לכאן בכל ליל שישי וערבי חג ומסתער על העבודה כמו רוח סערה. אם היה חסר משהו, היה רץ לבד מבלי שיבקשו ממנו אפילו ומשלים את החסרים. מה אני יכולה להגיד, עצוב לי הסיפור הזה. הוא היה כולו חסד. אבידה גדולה".

3:00
נפרדים, עם תובנה

בעוד אני נפרד מהנוכחים, ההמולה והתכונה בשיאה. הם לא נראים לי כמי שעייפו ממלאכתם, או נחפזים לסיים.

דבק אמיתי מאחד אותם ומחזיק אותם יחד בפעילות הברוכה הזאת, בשעה שהעולם שמסביב שקוע בשינה עמוקה.

וקנה לך סניגור אמרו חז"ל. בלילה הזה זכיתי להבין את המשמעות האמיתית למילים הללו.

אשרי העם שככה לו.