מאת הרב ה. גולד

בראשית ימי החסידות, היו החסידים סובלים מנחת זרועם ולגלוגם של המתנגדים אשר מעשיהם והתנהגותם של החסידים היו לזרה בעיניהם.

אחד המנהגים ה'מוזרים' שנהגו החסידים היה 'תפילה בעבודה', כפי המובא בתלמוד "אין מתפללין אלא מתוך כובד ראש", מונח זה קיבל משמעות עמוקה ופנימית לאור התפתחותה ותפוצתה של תורה החסידות.

סדר יומו של החסיד היה מתחיל משעת בוקר מוקדמת בלכתו לטבילה בנהר הקפוא ולאחר מכן לימוד חסידות בעיון ומתוך כך היה 'נכנס' לתפילה, שהייתה מתמשכת מספר שעות תוך כדי שהיא מתובלת בניגוני געגועים וכיספון.

המתנגדים כאמור לא יכלו לסבול הנהגה חדשה ומוזרה זו, דבר שהוביל לתוספת גיחוך והלצה (באופן של מצטמק וטוב לו).

● ● ●

כיום, לצערינו כבר לא יכולים המתנגדים ללעוג ולגחך על חשבוננו, ואין להעריך בדבר המצער, אולם כשואלים בחור ישיבה או אברך טרי אודות השעה המאוחרת בה הוא בא לבית-הכנסת עונה הוא בתרועת ניצחון "ב 770 מתפללים שחרית בכל שעות היום" וכדו', ואנן מה נענה אבתרי'ה.

ואמחיש בסיפורון קצרצר עם ניחוח חרפרף.

מעשה בחסיד, שראה אברך אחד נדחף לבית-הכנסת בשעה מאוחרת לאחר חצות היום, מתעטף בטליתו ומתעטר בתפיליו, טוחן תפילתו בפיו תוך-כדי שהוא פונה אנה ואנה, ופניו נשואות לכל עבר, ועוד רגע וכבר סיים תפילתו.

פנה החסיד אל אותו אברך ואמר לו, אספר לך מעשה שהיה:
אדם אחד היה רגיל לסעוד את סעודת הבוקר שלו בפת קיבר ותבשיל של עדשים. תיכף כשהיה חוזר לביתו מבית-הכנסת, הייתה אשתו עורכת לפניו שלחן ומעלה עליו פתו ותבשילו.

פעם אחת כשחזר לביתו אמרה לו אשתו: 'המתן מעט עד שאערוך לפניך שלחן'.

המתין האיש שעה, שעתיים, שלש, והאישה טרם סיימה את הכנותיה לסעודה. אמר לעצמו כשהוא עטוף ברעב 'ודאי מכינה היא סעודה גדולה כסעודת שלמה בשעתו'.

מקץ מספר שעות כשהחמה נטתה לשקוע סיימה האישה את הכנותיה והחלה לערוך את השולחן. ארשת של תמיהה התפשטה על פניו כשראה את אשתו מניחה על השולחן ... פת קיבר ותבשיל של עדשים.

אומר הוא לאשתו, עד עתה סבור הייתי שלאחר זמן המתנה מרובה כל כך תעלי על שלחני תרנגולת פטומה ויין ישן, ואילו תבשיל של עדשים - יכולת להכין בבוקר כמידי יום...

סיים החסיד את סיפורו:
חסידים ואנשי מעשה שבדור, הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם וממתין להם עד שיסיימו את תפילתם וכוונותיהם, אולם תפילה חטופה כשלך שאבריה מרוסקים - הרי יכול אתה לאמרה תיכף - כשמאיר השחר.

● ● ●

דברים אלו מקבלים משמעות עמוקה וכפולה כשמדובר בחודש אלול.

כל ינוקא אשר טרם יודע הוא את אל"ף-בי"ת בעל-פה, יכול לחזור על המשל הידוע המובא בליקוטי-תורה אודות המלך שיוצא מהיכל מלכותו אל השדה וכו', וככל שמעיינים אנו במשנתו של הרבי אודות המשל על כל דיוקיו, מגלים אנו שישנם רבדים פנימיים ועמוקים שטרם שזפתם עינינו, אלא שאז נשאלת השאלה מה אנחנו עושים עם זה??? מה פעל עלינו המשל?

הרי ישנם רבבות יהודים שהיו שמחים לשמוע מרבם משל מעודד זה, אולם הם שומעים דרשות אודות הסכנה הרוחשת ועונש שמחכה לאדם שלא חוזר בתשובה כראוי.

ומאידך, צריכים אנו לשמוח שמחה לאין קץ על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לשמוע את הנמשל מרבותינו הקדושים, ע"ד מאמר הגמרא מגילה ג' ע"א "מי גילה רז זה לבני אדם?" ולמנף את זה להוספה בתפילה תורה ומעשים טובים ויה"ר שאכן נזכה להכין את עצמנו לקראת היום הקדוש כיאה לחסידים המקושרים לאילנא דחיי.

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.