חני ליפשיץ, נפאל
צילומים: ארכיון המשפחה

"מעכשיו, תקראו לי רק חיה!", היא ביקשה בקול יציב והביטה במשפחה האהובה שלה בעיניים בורקות. "אני יודעת שהתרגלתם כבר לשם מוסי. בהתחלה אולי יהיה קצת קשה אבל אני מבקשת אותכם שמעכשיו, תקראו לי חיה. אך רק חיה!".

אז הם קראו לה חיה, שרק תחיה ולקחו אותה לעוד טיפול כואב. עוד טיפול סבוך שבו נשכה את השפתיים. עצרה את הדמעות. ילדה בת שבע שכל כך רצתה לחיות. כל-כך רצתה לגדול ולהיות.

הורים אחרים היו וודאי מתפעלים מהבקשה, אבל הילדה שלהם היתה אחרת מיום
שנולדה. נשמה מיוחדת ואצילית. שלושת אלפים ושש מאות שנה לאחר שסגרה רחל אימנו את עיניה הטובות פתחה אותן חיה-מושקא במוצאי שבת יא' מרחשון תשס"ב. אין ספק שלפחות ניצוץ אחד מאמא רחל נכנס בה, במוסי, והאיר את נשמתה שבע שנים ושבעה חודשים.

ראיתי אותה לראשונה בגיל שבוע. מכורבלת היתה במיטת התינוק המשותפת לה ולאחיה התאום, ברל'ה, שנקרא על-שם סבו ז"ל שנפטר שנה קודם לכן. תאומים מתוקים ושובי לב. ישנים בשלווה אופיינית. גופם הקטן עולה ויורד לקצב נשימם האחידה. האחד בכחול השניה בצהוב.

אני זוכרת בבירור, איך הבטתי בה במוסי שאור קרן מפניה הטהורות וחשבתי לעצמי כמה הילדה הזו קורנת. היא עוד תגיע רחוק. ללא ספק. מסתבר שאני לא הייתי היחידה.

כל מי שבא במגע עם חיה-מושקא אשכנזי, כל האנשים איתם שוחחתי מספרים לי שהתפעלו גם כן מיפי תארה וטוהר מבטה. חשנו שיש בה, בילדה הזו, משהו מיוחד. משהו שתופס אותך מרגע שהבטחת בה. הוא בא לידי ביטוי באופן הילוכה העדין והגאה, צורת הדיבור הרהוטה והילדותית, הדייקנות והגמישות במעשיה, הנחישות והצחוק בעיניה הגדולות. הכל יחד שילוב זה בזה.



הזוג אליעזר ורוחי אשכנזי, הגיעו לשליחות בעיר הבירה בנגקוק שבתאילנד לפני עשר שנים. עזבו את הקהילה המוכרת להם בכפר-חב"ד ונסעו עם ילדיהם הרכים אל מזרחו של עולם. נחתו בארץ שונה עד מאוד: ארץ עבודה זרה, זיהום אוויר, צפיפות אוכלסין, חום כבד, פקקי תנועה והרבה מאוד יהודים הנכנסים בשעריה.

באו להיות לעזר לידיד המשפחה והשליח הראשי במקום, הרב קנטור והפכו עד מהרה לעמוד התווך של הקילה היהודית בבנגקוק.

מוסי נולדה שנתיים וחצי לאחר-מכן בבית-רפואה רב-קומות בבנגקוק הסואנת סביבה המולה רבה. האחיות המטפלות בה מלוכסנות עיניים, צהובות פנים , דוברות שפה מתנגנת בעלת צליל מוזר.

הילדים של שליחי הרבי מתגיסים לצבא השליחות מרגע היוולדם. איש לא שואל לרצונם הפרטי. איש לא מחכה להסכמה מפיהם. הם לובשים את המדים הבלתי נראים ויוצאים אל הקרב. רק פתחו עין קטנה אל העולם והנה הם חלק בלתי נפרד מהמערכה הכבירה, אך לא בהכרח פשוטה להם.

הם חולקים את עולמם הפרטי עם אנשים נוספים הנכנסים בעד הדלת, יושבים צמודים כתף אל כתף עם האורחים בשולחן השבת, שאמור היה להיות משפחתי. מכניסים אל חדרם ילדים לא מוכרים המשחקים בחפצים האישים כמו היו שלהם.
עם השנים הפך ביתם של הזוג אשכנזי מלא באורחים הנמצאים בעיר החמה וצמאים לבית חם ומילה טובה. הדלת תמיד פתוחה. חדר הכנסת אורחים נבנה במיוחד למטרה זו.

אל המציאות הזו נולדה מוסי. ילדה תמימה, חיילת של הרבי שצעדה ברגל בטוחה על קרקע השליחות. על פניה חיוך נעים ושקט. מעולם לא הקשתה קושיות על מקום המגורים האחר כל כך מזה של חברותיה בארץ, על הרחוב המצחין והאנשים הזרים המהלכים בו. לא רטנה אף פעם על כמות האורחים בביתה, על כך שאין לה אפשרות לצאת ולשחק בחצר, על הכיתה הקטנה בה היא לומדת, ארבע ילדים הצועדים איתה מראשית צעדיה.

"אני שליחה של הרבי", היא סיפרה לכל מי שרק מעוניין היה לשמוע וזקפה את הראש, "לכן אני אוהבת להיות כאן", הסבירה.

אחת התכונות המיוחדות שלה היתה היכולת לחלוק משלה בצורה הטבעית ביותר. עוד כפעוטה היתה מדדה ברגליים קטנות לאורך הבית במטרה למצוא משחק מענין לאורח צעיר או להגיש את הכוס שלה, מלאה מים קרים, לאדם מבוגר. דומה כי השלב בו ילדים מפתחים רכושניות מסוימת לגבי חפצים, לא השפיע עליה.

החברות לשליחות לוחשות בעצב שאחד הזכרונות החדים שיש להם ממנה הוא הקלילות בה נתנה להם בהינד ראש את הצבעים היקרים לה, הקלמר, המחברות, הספרים האהובים עליה. "תחזירי לי כשתרצי", הוסיפה בקלילות.

מוסי הילכה קסם על סביבתה.

במשפחה הייתה מרכזת סביבה את אחיה ואחיותיה, מרעיפה עליהם שמחה אמיתית. בכיתה הקטנה שלה עם החברים שלה מגיל ינקות, היתה אהובה ביותר. יום בו נעדרה היה מורגש היטב באויר.


מתפללת

קשה היה להתעלם מנוכחותה. מהשמחה הפנימית שלה. מסתבר שלא רק על הסביבה הקרובה הרעיפה מוסי מהשפע המיוחד לה.

בחורף תשס"ה התרחש אסון הצונאמי. גל עצום של מי פורענות שטף איזורים שלמים באסיה, בהם גם האי פוקט שבתאילנד, סחף איתו אנשים נשים וטף.

שטף מהם רוח ונשמה. בין הנפגעים באסון הכבד היו לא מעט יהודים. קהילת חב"ד בתאילנד התגייסה לעזור לפצועים, לאתר את ההרוגים. הילדים גויסו גם הם למשימה. הם נתבקשו לצייר ולקשט בצבעים דפים לבנים שיניסו את קדרותם ועצבונם של הילדים היהודים שנפגעו באסון. סיפרו להם, לילדי הקהילה שמיד לאחר מכן יקחו את הציורים אל בתי הרפואה בהם נמצאים אותם ילדים, יניחו אותם בידיהם הפצועות, ישמחו את ליבם.

מוסי לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. היא ישבה בריכוז ומלאה את הדף פרפרים עליזים, פרחים מטפסים, בתים מוארים. מה לא תעשה כדי לשמח ילד עצוב?! לאחר מכן חתמה את שמה המלא באותיות קידוש לבנה.

בבית-הרפואה הקטן, במיטה צרה ולבנה שכבה ג'יל בת החמש, ילדה יהודיה מפלורידה ששהתה עם משפחתה בזמן הצונאמי בנופש באי הפגוע. שני שברים בידיה וחמש ברגליה. היא החזיקה באצבע רועדת את הציור הצבעוני ונזכרה בעולם היפה המחכה לה בחוץ. בפעם הראשונה זה עשרה ימים, עלה חיוך על פניה החיוורות. האם ביקשה אותה להביט רגע אחד בדף שקיבלה ופרצה לפתע בבכי קורע לב. האחיות נחפזו לקראתה. לא הבינו מה זה ארע לה אך האם הדפה אותן בידיה וביקשה להביט בציור פעם אחר פעם.

ימים ספורים לאחר מכן סיפרה לאנשי הקהילה בבנגקוק את שריגש אותה כל כך. עשר שנים ארוכות עברו עד שהרתה את ג'יל הקטנה. טובי המומחים בתחום כבר לא נתנו לה סיכוי, אמרו שלעולם לא תחזיק בידיה עולל משלה. עד שיום אחד התרחש הנס. לא היו מאושרת ממנה. באחד החודשים הראשונים להריונה, הלכה בדרכה לחנות הסמוכה כשלפתע נתקלה רגלה באבן סוררת והיא כשלה אחת אפיים ארצה. הנפילה היתה קשה וכואבת לאחריה אושפזה מספר שבועות. אף אחד מהרופאים לא האמין שהעובר הקטן בבטן ישרוד למרות הכל. הם הכינו אותה לגרוע מכל. אמרו שגם אם יזכה לצאת לאויר העולם, יהיה בו מן הסתם פגם זה או אחר.

היום הגדול הגיע. הלידה החלה כשורה כשהדברים החלו להשתבש. האם איבדה את הכרתה וחיי התינוקת היו בסכנה. עשרים שעות לאחר מכן נולדה ג'יל. נשימתה קשה וריאותיה כחולות. בשבועות הראשונים הייתה מחוברת למכונות חמצן גדולה ממנה פי ארבע.


במסיבת סידור

הרופאים מכל המחלקות נדו בראשם בעצב "עוד יום יומיים, זה נגמר", אמרו זה לזה. כשבוקר בהיר אחד, כשפרפרים לבנים חגים בחדר, פקחה ג'יל עיני תכלת לעולם. נשמה נשימה גדולה ועצמאית. הנה היא שוב. כנגד כל הסיכויים. ג'יל גדלה להיות מ ילדה בריאה שלמה וחייכנית.

כל מי שהכיר את הסיפור שלה קרא לה 'ילדת הנס'. אולם גם אז לא היה מושג עד כמה הם צודקים.

בית המלון בו שהתה המשפחה על האי פוקט, היה הראשון להיפגע מגל הצונאמי. מים אדירים שטפו את החדר, תוך שניות ספורות והנה הוא כבר שטוף בהרס. ג'יל נסחפה באחת ונעלמה תחת המים. עם כל הכאוס שמסביב לא נראה היה שניתן להצילה.

זעקות השבר של ההורים האבלים קרעו את השמיים. שש דקות שנידמו לנצח עברו עליהם. המים מגיעים כבר עד צוואר וג'יל, ילדת הנס שלהם, איננה. הם עמדו כבר לצאת החוצה להציל את נפשם כשהעוזרת חשה לפתע בדבר מה סמוך לרגלה. בשארית כוחותיה התכופפה אל-תוך המים כשבידה ג'יל הרועדת, כחולה מקור, שבורה ורצוצה אך הכי חשוב, חיה ונושמת.

תוך-כדי האשפוז הם פנו לסב המשפחה ביקשו אותו לסור אל הרב החב"דניק בשכונת מגוריהם ולבקש ממנו ברכה לילדה שלהם. לסמוך על נס נוסף, כבר לא רצו. השליח שאל לשם הילדה "האם מעולם לא נתנו לה שם יהודי"? שאל את הסב.

כשנענה בשלילה, הציע הרב "חיה-מושקא נקרא לה" והסביר לו, לסבא ששם יהודי יתן לה כח. יוסיף לה חיזוק. ההורים התלבטו. כיצד יהפכו את ג'יל שלהם לחיה מושקא. שם בעל צליל גלותי ולא מוכר. מצד שני הם הרי יעשו כל שנדרש בכדי להגן עליה מאסון אפשרי והרב הרי אמר ששם יהודי הוא דבר משמעותי.

שלושה ימים לאחר מכן הגיע אליהם הציור הצבעוני של חיה מושקא אשכנזי בת השלוש. בתים, פרפרים, פרחים והשם 'חיה מושקא' שנכתב עליו במתיקות ילדותית השם, כמו יצא מן הדף קיבל חיים משלו. ג'יל הפכה לחיה, תרתי משמע והציור מוסגר במסגרת ירוקה. נתלה בחדרה הגדול של הילדה.

חיה מושקא מתאילנד מעניקה כח לחיה מושקא מפלורידה. יום יום שעה שעה. כוחה של ילדה טהורה. שליחה קטנה של הרבי.

לפני כשבוע שוחחתי עם השכנה והמורה של מוסי נחמי חדד מהשליחות מבגנקוק
שהרב דויד, בעלה מנהל את מוסדות החינוך במקום. כשהיא דיברה על מוסי קולה נשבר מגעגועים.

"קשה עלי מאוד הדיבור", היא אמרה לי. "אני לא מוסגלת לספר עליה בלשון עבר. דמותה ניצבת מול עיני בחייוכה השקט וטוהר פניה. מוסי מסמלת עבורי שאיפה לשלימות בכל התחומים. היא דרשה מעצמה להיות מושלמת. החל מהמראה החיצוני, הופעתה בכיתה הייתה תמיד מסודרת ונקיה בלי רבב. כמובן עם חן חסידי וצנוע. כל דבר היה אצלה מושלם: יצירותיה, כתב ידה , פעולותיה.."

ואכן הצצה חפוזה בחדרה של מוסי מגלה ילדה מסודרת ודייקנית עד כדי שלימות. הבגדים במדף מקופלים למשעי. הספרים מסודרים בסדר מופתי . הילקוט מוכן עוד בצהרי היום הקודם כשהבגדים למחר בבוקר כבר ממתינים על משען הכסא "מוסי לא ויתרה לעצמה", מספרת לי המשפחה. "בשום מצב", השאיפה לשלימות באה לידי ביטוי כל הזמן. כשארע ולא דייקה במלאכת היד, בכתיבת אות זו או אחרת, היתה יושבת זמן ממושך מוחקת ומתקנת עד שהיתה התוצאה מניחה את דעתה.

באותה מידה בה לא יכלה לשאת אי-דיוק, לא יכלה לסבול כשמישהו לא דובר אמת. ילדה קטנה עם תובנות של בוגרת.

"לפעמים הרגשנו שיש לה בתוך הראש תדרים מיוחדים הקולטים צביעות, אי אמירת אמת, חנופה שאינה אמיתית", אומרים לי המכרים. גם כשעשתה מעשה משובה וידעה שאמירת האמת עלולה לפגוע בה, השתדלה שלא הוציאה דבר שקר מפיה.

"כתלמידה, היתה מוסי פקחית ביותר. היא נתברכה בזכרון נהדר ויכולת הקשבה מצוינת", ממשיכה לספר לי נחמי. "בשעה שהיתי מספרת סיפור בכיתה, היו עיני השקד שלה נפערות לעומתי. בולעות בשקיקה את המילים. בדרך כלל היתה מלאת שמחת חיים הפעמים הבודדות בהם נראתה עצובה היו הימים בהם שכחה להביא מטבע לצדקה".

"המשיכה שלה לכל דבר שבקדושה, הדהימה את כל מי שהכיר אותה", מספרת המשפחה המורחבת. "היא הייתה ניגשת בשקט לאחד הילדים בכיתה ומתחננת בפניו שילווה לה מטבע כדי שתוכל לשים קודם התפילה".


בחג-הפורים

בחזרות לקראת מסיבת הסידור הייתה עומדת גאה ונרגשת. מדקלמת את המילים ברצינות תהומית. סופרת את הימים עד לרגע בו תוכל לקבל את הסידור הראשון שלה. כשהכריזו את שמה ונתנו את ספר התפילות בידה, היא אחזה בו בחום נשקה אותו ברכות. התפילות הארוכות שלה, בקול רם. מילה במילה וברצינות שאין דומה לה, סחפו את שאר הילדים בכיתה.

לקראת יום הולדתם החמישי של מוסי וברל'ה, אחיה התאום החליטה מוסי בעיצה אחת עם הוריה לשנות מהמנהג הרגיל ולהוסיף ערך מוסף יותר מבכל שנה
"יש ילדים ישראלים המתגוררים כאן ולומדים בבית הספר המקומי "יעצה לה אימה "נזמין אותם הפעם ונלמד אותם את מנהגי יום ההולדת", מוסי הנהנה בהתלהבות. אהבה כל כך את הרעיון.

יחד עם אחיה, גזרה בריסטולים הדביקה אותיות. תלתה על קירות בלונים וכרזות. את יום ההולדת הזה לא תשכח המשפחה לעולם. הילדים גדשו את הבית בהמוניהם. אמרו את 12 הפסוקים, החליטו החלטה טובה ומשותפת, בירכו על האוכל והאזינו בענין לפרק התהילים החדש של התאומים. חיוך רחב שפוך היה על פניה של מוסי כל אותו היום.

לפני י"א ניסן תשס"ז, ישבו הילדים להחליט החלטה לכבוד יום ההולדת של הרבי. "בואי נחליט על צניעות", הם אמרו למוסי. "נחליט שגם כשאת קופצת רצה ומשחקת, תקפידי על איך שאת נראית".

הרעיון מצא חן בעיני מוסי. "אתם צודקים", היא אמרה בניחשות. אין ספק שהדבר ישמח את הרבי שלה. מאז אותו היום היא רצתה כל כך להיות צנועה. השתדלה בכל כוחה. "תעירי לי בבקשה אם קורה ואני לא יושבת בצניעות או מדברת בצורה לא יפה", היא ביקשה מאמא שלה.

ילדה בת חמש וחצי שהחליטה לשים את הצניעות נר לרגליה.

שנה לאחר מכן החלה מוסי להתלונן על מחושים בראשה. הבדיקות במרפאה בבנגקוק לא העלו דבר. ההורים יחסו לכך את העובדה שהילדה מתאמצת בכדי לראות את הכתוב בכיתה והיא זקוקה למשקפיים טובות יותר. נו ברור שזו הסיבה. מי בכלל חשב על משהו חמור יותר?!!

"בעוד שבועיים בעז"ה נוסעים לארץ", אמרו לה. "שם נקח אותך לרופא העיניים הטוב ביותר שיש".

רוחי והילדים היו בדרכם לחופשה בת חודש בישראל. אליעזר נשאר בתאילנד, נסע בדיוק לאי פוקט לעזור בפעילות השוטפת באיזור. כשהן ישובות במטוס, סיפרה רוחי לילדה כי הנה עוד יומיים יבוא הקץ על סבלה. היא הרי קבעה עבורה תור לרופא ידוע ומפורסם. מוסי הניחה מגבת קרה על מצחה ושתקה.

"אני שולח אותכם לצילום ראש", לחש הרופא לאם הרופא יומיים לאחר-מכן. "כמה שיותר דחוף". לצידה של רוחי עמדו חמותה הגב' חנה והגיס אריה. הם הביטו זה בזה בדאגה. יתכן שישנה בעיה חמורה יותר בעיניים של מוסי?!

שבע שעות אחר כך הם ישבו זה מול זה דוממים וחיוורים. כמה היו רוצים שיגידו להם שמשהו קורה לה בעין..

גידול ממאיר וארור נמצא בגזע המח של מוסי שלהם. עושה בו כבשלו.

מי היה מאמין?! רק אתמול עוד היתה להם ילדה בריאה ומאושרת שדיברה על החופש הגדול בישראל. החודש שצופן לה הפתעות קטנות ומתוקות: ים, קייטנה, וגלידות תות-וניל והנה כעת לפניהם ילדה חולה הנמצאת בסכנת חיים בכל רגע נתון.

כעת צריך להודיע לאב האוהב. האב שנמצא 12 שעות טיסה מכאן. איך עושים את זה?!!

שבריר שניה של ידיעה והעולם עומד להתמוטט.

תוהו ובוהו. חושך על פני תהום. מה עושים עכשיו???? מה????

כשהשמועה התפשטה, התדהמה היכתה בכולנו. בקהילת חב"ד בכלל והשלוחים בפרט. שפכנו דמעות כמים. חשנו כמו מדובר בילדה שלנו ממש.

כל מי שהכיר את משפחת אשכנזי הנפלאה באופן אישי, כאב שבעתיים.

אילו בדיוק המקרים בהם אתה מבין את גודל הערבות ההדדית הקיימת במשפחת חב"ד ובין משפחות השלוחים בעולם כולו. מזמורי תהילים חולקו בבתי-הכנסת ובתי-הספר. פסוקים להבראתה המידית של מוסי נאמרו בכל מקום אפשרי. על לוחות המודעות בבתי חב"ד ניתלה השם חיה מושקא בת רחל ועימו הבקשה שכל מי שרק יכול לצרף את שמה לתפילה, תבוא עליו הברכה.

אנשים התעניינו, העלו רעיונות, הציעו כל עזרה שרק ניתן.

אליעזר, חסיד אמיתי, נסע מיד לרבי. נכנס אל האוהל והניח את התיקיה הכבדה בה נמצאות חוות הדעת הקשות של הרופאים. "לפני שאנחנו מתחילים בטיפולים אילו או אחרים, אני בא אליך, רבי יקר, כמו ילד לאבא. משאיר לך כאן את כל הדיאגנוזות. מבקש אותך להיות יחד איתנו בטיפול. אחרת אי-אפשר".

כעת ליבו קל יותר. הרבי הרי שותף לצרתם, צועד איתם בכל צעד, כואב ככל שיהיה.

משם הוא עולה על מטוס בחזרה לארץ, אל המציאות החדשה והמורכבת.

רוחי היא חברה קרובה שלי. בימים קשים אילו שהינו בביקור בארץ הקודש.

ימים ספורים לאחר שנודעה הבשורה הרעה הלכתי לבקר את המשפחה בביתה של הסבתא הגב' חנה אשכנזי שתחי'. ציפיתי לשבר כללי. לכאוס מוחלט. חשבתי שאראה אותם מהלכים על קצות האצבעות בסביבתה של מוסי. שקטים ומהורהרים. כמובן שטעיתי.



כשנכנסתי, הייתה רוחי בעיצומה של הכנת ארוחת הצהריים. סביבה שחוק של ילדים משולהבים. בקול רגוע, שאלה את הילדים מה יבחרו לאכול היום. שידלה את מוסי לאכול את המרק כדי שיהיה לה כח לשחק במשחק החדש שקנתה. תוך כדי היא פיזמה מנגינה שהם אוהבים לשמוע.

רק לאחר ששילחה את הילדים לשחק, הרשתה לעצמה לדבר איתי על המצב. ההתמודדות של אליעזר ורוחי עם המצב. הבטחון המלא שלהם בדרכיו של אלוקים, עוררו השראה אדירה ונסכו בטחון בכל מי שהכיר אותם.

"קיבלתי את הבשורה הקשה", מספר הרב יוסף חיים קנטור, השליח הראשי לתאילנד. "בהיותי בשדה-התעופה של פרנקפורט. יום קודם לכן היה י"ב תמוז. נשאתי נאום בכנס של חסידי גור בעירה אינסברוק שבאוסטריה עם הנחיתה, חיכה לי מסר בפלאפון. נתבקשתי להתקשר בדחיפות הביתה. בשיחה הקשה נודע לי על המחלה הנוראית בה לקתה מוסי אשכנזי, הבת של ידידי הקרובים ביותר, ועל הסיכויים הקלושים להבראה.

זה עתה חזרתי מהתוועדות י"ב תמוז, שמחה ומרוממת עד אור הבוקר עם חסידי גור ופתאום לקבל בשורה מרה וקשה כזו. לא ידעתי את נפשי מרוב צער. נפל עלי עולמי. הלכתי לתא הטלפון הסמוך סגרתי את הדלת ושפכתי דמעות ללא מעצור.

"כל הדרך חזרה הביתה חשב הרב קנטור כיצד יתחיל את שיחת הטלפון עם אליעזר. האם ינחם?! האם יביע צער?! מה אומרים לאדם שביתו חולה כל כך?! איך פותחים בשיחה? "נדהמתי", הוא מספר, "אליעזר שידר בטחון מוחלט בכל מה שקורה. הוא הבין בדיוק את הדיאגנוזה הקשה, קלט את המבטים המרחמים של הרופאים מסביב אך ניער את החששות מעליו 'טראכט גוט וועט זיין גוט', הוא אמר לכל מי שרק רצה לשמוע. הוא לא הסכים לדבר על שום דבר, מלבד החלמה ניסית. הזוג אשכנזי הנפלא, האמינו בכל כוחם שיהיה טוב. לא רצו לחדול מכך".

ואכן, על הפתגם הידוע של הצמח צדק, הם חזרו שוב ושוב.

בשיחות ובפגישות שלי עם רוחי היא שידרה עוצמה שלא ראיתי כמותה. "הקב"ה מוכרח לעשות נס", היא אמרה. "לא יכול להיות אחרת". סבלה הכבד של הילדה קרע את ליבה ואת נשמתה אבל היא האמינה. בכל כוחה. למדתי ממנה שיעור יקר על חוסנה של הנפש.

אחיה ואחיותיה של חיוש, כך קראו לה עתה על פי בקשתה, ספגו גם הם את אווירת הביטחון של ההורים.

המשפחה המסורה משני הצדדים, אחים ואחיות, גיסים וגיסות, דודים ודודות עוזבים את כל עיסוקיהם ומתגייסים לעזור בטיפול בחיוש ובשמירה על שאר הילדים הסבתות היקרות שופכות דמעות כמים. לא מפסיקות להתפלל.

יום רודף יום ומשפחת אשכנזי מבינה כבר שלשליחות בתאילנד היא לא תשוב בזמן הקרוב "אתם נשארים אצלי", קובעת הסבתא חנה. "הבית פתוח. אני כאן, בשבילכם".

הגב' חנה אשכנזי, אישה מיוחדת ומקסימה פותחת את ביתה החם וליבה הטוב. היא מטפלת בחיוש ובשאר הילדים במסירות ובאהבה אין סופית. בשיחות הטלפון בהן התענינתי לשלומה של חיוש, אני שומעת את הגב' חנה מדברת על הילדה ברגשות אהבה עזים, כואבת לסבלה אך יחד עם זאת חדורה באמונה שכל מה שרק יקרה, הוא לטובה. אין לה ספק בכך.

חיוש מטופלת מידי יום בטיפולי הקרנות קשים מנושא בבית הרפואה תל השומר
במהלך הטיפול הקשה היא יוצאת לחצר ותולשת עלים ירוקים. שרק לא תצעק. שרק לא תבכה, היא לא מתלוננת. רואה כמה קשה למשפחה שלה גם ככה. "אני מצטערת שאני מטריחה ומטרידה אתכם. כל-כך מצטערת", היא אומרת למשפחה שלה בערב. לוקחת את התרופות, הולכת לטיפולים הקשים בהם נשרפים תאים בגופה, מתוך קבלת עול מוחלטת. שותה את התרופות הכימותראפיות בדממה.

לאליעזר ורוחי חשוב שהיא תחזור כל יום הביתה. תישן במיטה האהובה עליה. תספוג אוירה של בית כמה שרק ניתן. בימים בהם חיוש מרגישה טוב יותר, היא הולכת לכיתה ב' בית-הספר לבנות בכפר-חב"ד. "אני גם אשחק איתכן תופסת", היא לוחשת לחברות התומכות. "הרבה זמן לא שיחקתי", מוסיפה.

הרגליים כבדות הנשימה קצרה והראש כבד אבל היא מרגישה סוף סוף כמו כל ילדה בגילה. כמו לפני כמה חודשים כשהכל עוד היה נפלא כל כך. היא מחייכת לחברותיה. מאושרת לרגע.

חיוש הולכת ונחלשת. הדיבור קצת קשה עליה, הרגליים כושלות. בעין אחת כבר בקושי רואה. היא לא מתלוננת.

ההורים לא נחים לרגע. הולכים לטובי הרופאים בארץ, מתיעצים עם גדולי המומחים בעולם. לא מוכנים לוותר. אליעזר טס לטקסס בכדי לרכוש תרופות חדשות ויקרות.


ילדה בת שבע שרק רצתה לחיות. מוסי ע"ה

גם חיוש מצידה נחושה וחזקה. מגלה כוחות נפש עצומים. "סבתא, עזרי לי לקום וליטול ידיים", ביקשה כל בוקר. גם כשהראש מסתחרר ונופל גם כשהיד כבר בוגדת בה. היא אוספת בהחלטיות את היד החולה בזו הבריאה ושופכת מים מלוא הספל. כשלא מצליחה לכסות את היד כולה, היא מנסה שוב ושוב. פעם אחר פעם. לא נשברת. לא מוותרת.

את הסידור האהוב שלה היא מחזיקה ביד רועדת שרק לא יפול. התפילה הזכה שלה שוברת לבבות. סודקת קירות. מזעזעת עולמות של מעלה. "רפאנו השם ונרפא", היא ביקשה. בקול רם. מילה במילה. ילדה בת שבע שרק רצתה לחיות.

באחד האשפוזים כשכמעט ולא הצליחה לעמוד על רגליה, התחננה שיעזרו לה לקום ליטול את ידיה ולברך, לפני זה היא לא מוכנה לאכול. את ברכת המזון היא מבקשת להגיד לבד. מתעקשת שבזה לא יעזרו לה.

באחד הימים ישבה בת הדודה של חיוש וכתבה לרבי מכתב מליבה השבור כשפתחה את אגרות הקודש המתינה לה הוראה. "יש להרבות במבצעים ולזכות כל יהודי להתקרב לאבינו שבשמיים", נכתב שם.

כשאליעזר ורוחי שמעו על התשובה המיוחדת לה זכו, החליטו שמעתה ואילך הם שליחים גם בבית הרפואה בו מטופלת חיוש.

רוחי לקחה את חיוש ויחד הלכו לאורך המכון האקולוגי לחלק לנשים הנמצאות שם, נרות שבת קודש. הבנות שראו את המאמץ של הילדה והחיוך הרחב שמתפשט על פניה כל אימת שהן מבטיחות לה שידליקו את האור לכבוד שבת, לא חשבו אפילו לסרב לה. אור פניה של חיוש קרן. היא היתה מאושרת. באותה השבת הוארו בתי יהודים באור יקרות בזכות השליחה הקטנה.

מאוחר יותר, כשחיוש היתה חלשה מכדי ללכת, המשיכה האם לסובב בין המחלקות, רשמה ילדים בספר התורה, חילקה נרות שבת. הרגישה את נוכחתה הבלתי נראית של חיוש שלה בכל צעד.

בחג סוכות האחרון לאחר בדיקת נוספת לה נזדקקה, כשכל גופה כאוב ודואב, סבבה חיוש עם אימה המחלקה בה עברה הקרנות בכדי לזכות את האחיות שאהבו ונקשרו אליה עד מאוד, על נטילת הלולב. כשביקשו אותה לנוח מספר דקות היא סירבה בתוקף. "יש עוד כאלו שלא ברכו", הסבירה ונשאה את הלולב בארשת רצינית.

"לא מעוניינת", אמרה לה אחת האחיות, אישה בת חמישים וסירבה לקחת מידה את הלולב. "אני ממש רחוקה מזה". "ב-ב-ק-ש-ה" תלתה בה חיוש זוג עיניים מתחננות, "זו מצווה חשובה ואת הרי יהודיה, בדיוק כמוני". ההבעה הקשה שעל פני האחות התרככה באחת והיא לקחה ממנה את הלולב. "איך אפשר בכלל להגיד לך, לא?!", היא אמרה.

חיוש בירכה בקול והאחות חזרה אחריה מילה במילה כשדמעות בקולה. "פעם ראשונה בחיי שברכתי על לולב", היא מלמלה ברגש "פעם ראשונה??" שאלה אותה חיוש כשתדהמה בקולה "איך יכול להיות דבר כזה??".

פעם ראשונה? איך?? היא חזרה ושאלה כל הדרך חזרה למחלקה.

השאיפה שלה לשלמות רק הלכה וגברה בימים אילו. מידי יום ביקשה שיביאו לפניה את ערכת היצירה שלה. "אסור שהחרוזים יפלו", שמעו אותה לוחשת. ישובה בכסא הגלגלים עם יד אחת בלבד, היא סידרה חרוז אחר חרוז. צבע אחר צבע בסדר מופתי עד שנחה דעתה. בשולחן שבחדר הילדים עוד מונחת יצירה שהחלה ולא הספיקה לגמור. ממתינה עצובה ודוממת. שרק תגיע ותמשיך.

"אני רוצה לדעת מה קורה לי", היא ביקשה לדעת. רצתה להיות מעורבת עד הסוף.

אי אפשר היה להסתיר ממנה את מצבה. החכמה שלה גברה על הרצון לעשות זאת לעיתים. היא ידעה היטב למה וממה היא סובלת.

"אמא, למה נותנים לי תרופות אם רואים שזה לא עוזר??", היא שאלה חרש. פעם אחת בלבד. פעם אחת ויחידה.

בליל שבת כששרו הילדים עם אבא 'למה נקרא מוריה' הצטרפה בשקט למילים ' למה מה מה מה. למה חיוש חולה?????".

יותר לא שאלה מדוע. לא במילים ולא בשירה. אבל העיניים שלה דיברו בשבילה.

הרב משה קוטלרסקי, איש ה'מרכז לעניני חינוך', דואג לאלפי השלוחים בעולם כמו היו ילדיו שלו. כאילו היה כל אחד מהם בן יחיד. "מחלתה הקשה של הילדה, הדירה שינה מעיני", הוא מספר לי. כמה חודשים לאחר הגילוי, הוא נפגש עם אליעזר בניו-יורק ושלח איתו שקית גדושה בשוקולדים ומיני מתיקה. "זה בשביל כל הילדים", הוא אמר לו. "אבל במיוחד בשביל חיה-מושקא".

כמה שבועות מאוחר ביקר הרב קוטלרסקי בארץ. אליעזר והילדים נסעו אליו במיוחד כדי לומר לו תודה. "חיה-מושקא עשתה עלי רושם חזק ביותר. ילדה עם חן חסידי מיוחד", הוא אומר. "היא ניגשה אלי. חייכה חיוך רחב והבעה של אושר פשטה על פניה. 'תודה רבה', היא אמרה לי במתיקות. התפעלתי ממנה כל כך. איך למרות כל הסבל והיסורים הקשים שהיא עוברת נשארה בה שמחת החיים, ממתק טעים גורם לה לאושר. היא לא שוכחת לבוא ולהגיד לי תודה".

מצב של חיוש הלך והדרדר. כעת היא כבר לא יכולה לשוב הביתה. המשפחה עומדת סביב מיטתה. תומכת בה ברגעיה הקשים. "חיוש, אנו עומדות להדליק את נרות השבת", לוחשות לה ברכות רוחי ואחותה ביום שישי האחרון. חיוש מרימה בשארית כוחותיה את מטבע הצדקה ומכניסה לקופה.

"גם עכשיו", אומרת המשפחה, "כשהיא בקושי יכולה לדבר, היא דורשת שיתפללו עבורה את המילים וחוזרת אחרינו כמה שרק שיכולה". את הסידור האהוב שלה היא משעינה על הכרית. סמוך לראשה.

הוא איתה בכל מצב.

הוא איתה גם בבוקר רביעי כ"ה סיון. כשהגידול הממאיר מכריע אותה. שנה בדיוק לאחר הגילוי המר.

משפחת חב"ד בעולם כולו, מזדעזעת באחת. האחים והאחיות לשליחות המשותפת, מהלכים כשהם כואבים ואבלים.

חיה-מושקא היא הילדה של כולנו. האבדה של כולנו.

הנשמה הטהורה שלה יצאה את הגוף המיוסר, עלתה מעלה-מעלה. הדרך מוארת וסלולה. השער הרחב פתוח לקראתה. לימינה עומד הרבי שלה, קורן אליה באור יקרות, מלווה את השליחה הקטנה שלו, לא עוזב אותה לרגע.

שלושה אבות, ארבע אימהות, שני סבים יקרים מאוד ושאר נשמות שוכני גן עדן רצים אליה. מפנים לה מקום של כבוד. לחיה-מושקא, נשמה טהורה ותמימה.

שליחה קטנה של הרבי שרק רצתה לחיות.

שליחה קטנה של הרבי ששנה תמימה התחננה שיחזירו הביתה, למקום השליחות.

שליחה קטנה של הרבי מהרגע בו פקחה את עיניה לעולם ועד שסגרה אותן למנוחת עולמים.

שבע שנים ושבעה חודשים של שליחות קטנה-גדולה.