יצחק הלוי

י"ט בכסלו, יום פדותו של בעל התניא ושולחן-ערוך הרב, הרה"ק רבי שניאור-זלמן מליאדי זצוק"ל – 'חג הגאולה' החב"די. נערכים להתועדות חסידית למרות המתיחות הגדולה. מן הרחוב נשמעים הדי היריות וההתפוצצויות. תלמידי הישיבה מקפידים לכסות בשמיכות את כל החלונות, לבל תבקע קרן-אור החוצה. ההוראות מחייבות את כל האזרחים ל'האפלה' מוחלטת, אבל בתוך אולם בית-המדרש מאיר אור גדול. עד מהרה מתנתקים המתכנסים מהמציאות הקשה, ומתעלים לעולם עילאי של קדושה וחסידות, עד השעות הקטנות של הלילה.

זה קורה בשנת תש"ב, בשנחאי שבסין. יומיים קודם לכן, בי"ז בכסלו, נערכת המתקפה היפנית המפורסמת על בסיס הצי האמריקני הענק בפרל-הרבור שבאיי הוואי. מאות מטוסים יפניים משתתפים במתקפה. אלפיים וחמש-מאות חיילים אמריקנים נהרגים והצי האמריקני נפגע אנושות. המתקפה הזאת מכניסה את ארצות-הברית למלחמה עם יפן, שהיתה בעלת בריתה של גרמניה.

אבל בינתיים היפנים מסתערים. מיד אחרי המתקפה בפרל-הרבור הם משתלטים על עיר הנמל שנחאי, השוכנת במזרחה של סין, וכובשים אותה. עד אותה שעה שנחאי היא עיר בין-לאומית, בת ארבעה מיליון תושבים, בהם כמאה אלף זרים, שמתגוררים במושבות בין-לאומיות הנתונות לשלטון אחת-עשרה מדינות, ובהן סין, צרפת, בריטניה ויפן. עכשיו היפנים שולטים בכל העיר, והדבר מדאיג מאד את היהודים שהצליחו להמלט אל שנחאי מאימת הנאצים, שכן היפנים הם בעלי-בריתה של גרמניה הנאצית.

ובכל-זאת מוסיפים להתקיים בעיר חיים יהודיים, וגם ישיבת תומכי-תמימים החב"דית ממשיכה את התנהלותה, נהנית מתמיכתו הגדולה של רב הקהילה האשכנזית בשנחאי, הגאון החסיד רבי מאיר אשכנזי, מנכבדי חסידי חב"ד באותם ימים.

פרק זה בהיסטוריה של שנחאי אינו ידוע כל-כך. רבים יודעים על הצלתה של ישיבת מיר על-ידי ההימלטות לשנחאי, אבל לצד תלמידי ישיבת מיר עברה בנתיב ההצלה הזה גם קבוצה נכבדה של תלמידי ישיבת 'תומכי-תמימים' החב"דית, והיתה מגדלור של חמימות חסידית. בפרק הזה עוסקת הכתבה שלפניכם.

נכנסים ללוע-הארי הקומוניסטי

השואה פורצת בימיו של האדמו"ר השישי לבית חב"ד, כקש"ת רבי יוסף-יצחק שניאורסון זצוק"ל, המכונה 'הריי"צ'. זו היתה תקופת של טלטלות ואי-בהירות. בשנת תרפ"ז עזב הריי"צ את רוסיה, לאחר שנאבק בשלטון הקומוניסטי על שמירת גחלת היהדות וישב בכלא הרוסי. הוא עובר תחילה לריגה שבלטביה. בשנת תרפ"ט הוא יוצא למסע לארץ-הקודש, ולאחר מכן לארה"ב. הריי"צ שב לריגה, ובשנת תרצ"ג מחליט להגר לורשה. מצבו הבריאותי אחרי היסורים שעבר בכלא הסובייטי מקשה עליו את השהיה בעיר הגדולה, ובעצת רופאיו הוא עובר לאוטווצק הפולנית, ומקים שם מחדש את ישיבת 'תומכי-תמימים'. עם פרוץ השואה, תלמידי הישיבה האלה הם שמצליחים להמלט בנתיב ההצלה של שנחאי.

תחילה נמלטים התלמידים לוילנה, בירת ליטא. שם הם לומדים בישיבה שנפתחה בשנית, לאחר שנסגרה זמן קצר קודם לכן. אדמו"ר הריי"צ, שמצליח להנצל בניסי-ניסים מהתופת ומגיע לריגה, מפעיל את כל השפעתו להצלת תלמידי הישיבה, הלוא הם ה'תמימים', השוהים בוילנה. הוא מריץ מברקים לרבנים, לאישי ציבור, לארגונים יהודיים ובין-לאומיים, כדי שיסייעו בהצלת התלמידים.

הבעיה הגדולה באותם ימים היא, ששום מדינה אינה מסכימה לקבל את היהודים המבקשים להמלט מגיא ההריגה. וכפי שניסחו זאת היהודים בציניות מרה: "מדינות העולם מתחלקות לשתי קבוצות – מדינות שבהן יהודים אינם יכולים לחיות, ומדינות שאליהן אין היהודים יכולים להכנס".

אבל הריי"צ מחפש כל פרצה אפשרית. שאיפתו הראשונה היא לנסות להעביר את תלמידי הישיבה לארה"ב. בי"ד בטבת ת"ש הוא כותב לרב ישראל ג'ייקובסון, מראשי 'אגודת חסידי חב"ד' בארה"ב: "באחת התלגרמות [=המברקים] כתבתי אודות נחיצות העתקת חמישים תלמידים שי' למדינתם... ובבקשה לעשות בזה כפי אשר ימצאו לנכון לטובת הענין, שיבוא מהכח אל הפועל הטוב בזריזות ובהקדם היותר אפשרי".

למרות כל המאמצים אין השלטונות האמריקניים מוכנים להעניק אשרות-כניסה לתלמידי הישיבה. גם המימון לכרטיסי הנסיעה אינו בהישג-ידו של הריי"צ באותם ימים.

כאשר הערוץ הזה נחסם, מנסה הרבי להשיג 'סרטיפיקטים' (אשרות-עליה) מהבריטים שיאפשרו לתלמידים לעלות לארץ-הקודש. את האשרות אמור לשלוח הרב הראשי לישראל, הרב יצחק-אייזיק הרצוג, אל ועד מיוחד בנשיאות הגאון רבי חיים-עוזר גרודז'ינסקי, רבה של וילנה. הריי"צ מבקש משניהם להקצות ל'תמימים' ולר"מים שלהם לכל הפחות מאה 'סרטיפיקטים'. לבסוף גם הדבר הזה אינו יוצא אל הפועל.

הריי"צ ממשיך לפעול ללא לאות במאמץ להציל את תלמידי ישיבתו מוילנה. מסלולי הצלה שונים עולים ונופלים, עד שהרבי מורה לנקוט מסלול מפותל: לנסוע למוסקבה, ומשם יש סיכוי סביר לקבל ויזות לארה"ב. אחד התלמידים, הרב חיים מאיר בוקיעט ע"ה, סיפר בשעתו: "בענין הזה התגלעו חילוקי דעות בין בני הישיבות בוילנה, אם כדאי לעבור דרך רוסיה הקומוניסטית. היו לא-מעטים שויתרו על הנתיב הזה, כדי לא להכנס ללוע-הארי הקומוניסטי. אולם קבוצת ה'תמימים' היתה מאוחדת בדעתה לצאת לדרך הזאת, כי כך הורה לנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ".

לצורך הנסיעה נזקקו תלמידי הישיבה לאשרות-כניסה לרוסיה. מספר הרב בוקיעט: "הפקיד הממונה על מתן הויזות בנציגות הרוסית בוילנה היה יהודי, קומוניסט כמובן, שלוסברג שמו. כנראה שהכיר את חסידי חב"ד ברוסיה, כי ברגע שראה אותנו, אמר לנו מיד: 'אתם בטח חסידי ליובאוויטש'. בהמשך ביקש, להפתעתנו, להשיג לו טלית, שלדבריו נחוצה לו בעבור אביו. מובן שמילאנו את בקשתו".

אחרי שהושגו האשרות, עדיין היה צורך להשיג מימון לנסיעה. אדמו"ר הריי"צ לא נח ולא שקט, גייס הלואות ממקורות שונים, ושלח אלפי דולרים להוצאות הנסיעה הארוכה והיקרה.

בחורף תש"א יצאו כארבעים תלמידים, במספר קבוצות, מוילנה למוסקבה. הם קיבלו מהשלטונות אישור לשהות פרק-זמן מוגבל במוסקבה, ובינתיים ציפו להגעת הויזות מארה"ב. למרבה האכזבה, האשרות התעכבו, אשרות השהיה הרוסיות פגו, והתלמידים עמדו לפני סכנת גירוש חזרה לליטא.

אמריקה מבטלת את הויזות

כאן נפתח לפניהם ערוץ הצלה אחר. הקונסול היפני בקובנה שבליטא, חסיד אומות העולם, מר צ'יאונה סוגיהארה, ריחם על היהודים ומצא דרך לסייע להם. הממונים עליו התנגדו לתת ליהודים אשרות-כניסה ליפן, אבל בסמכותו של הקונסול היה לתת אשרות מעבר דרך יפן. הוא העניק אשרות כאלה לתלמידי ישיבת מיר ולתלמידי ישיבת חב"ד. הכיסוי לכך היה שכביכול התלמידים רוצים לעבור דרך יפן לעבר אי הולנדי נידח. אגב, היפנים זעמו על הקונסול, שעקף את הוראותיהם, והחזירוהו בחזרה ליפן.

כך הגיעו ה'תמימים' אל העיר קובה שביפן. שם ציפו להגעת הויזות האמריקניות שהתעכבו והתעכבו. הקיץ של שנת תש"א עבר עליהם שם, בהמתנה לויזות. באמצע הקיץ קיבלו סוף-סוף את הויזות, אך בעודם מתכוננים לצאת לדרך, ביטלה ממשלת ארה"ב את תוקף הויזות, והתלמידים נשארו 'תקועים' ביפן.

סיפר הרב ישראל חנוביץ, אחד מבני הקבוצה: "ביפן לא היו לנו שום אמצעי קיום. הג'וינט האמריקני טרם פעל שם. אמנם היתה שם קהילה אשכנזית, כשלשים משפחות יהודיות, אך היא החזיקה וכלכלה אלפי פליטים יהודים. היה ברור שלא יוכלו להחזיק אותנו כל משך המלחמה".

התלמידים התגוררו ולמדו בבנין משל עצמם. בעליית הגג של אותו בנין התגורר כ"ק האדמו"ר מאמשינוב, רבי שמעון שלום קאליש זצוק"ל. עוד בהיותם בוילנה הורה להם הריי"צ כי אם יתעורר אצלם ספק בענין כלשהו, ישאלו את פי האדמו"ר מאמשינוב. אף האדמו"ר מאמשינוב רחש חיבה יתירה לתלמידי הישיבה החב"דיים. לעיתים קרובות נהג להתפלל במחיצתם או להכנס לישיבה לשמיעת קריאת-התורה.

על אפיזודה שהתרחשה באחד מביקוריו בישיבה, סיפר הרב שמעון גולדמן: "בבוקר שבת אחת ירד האדמו"ר מאמשינוב מדירתו, להצטרף אלינו לתפילה, ושאל את הבחור הראשון שנקרה בדרכו היכן עומד החזן. זה היה בעת חזרת הש"ץ. הבחור, שהתרגש מהעובדה שהאדמו"ר עומד מולו ומדבר אליו, פלט בלי לחשוב כי החזן עומד ב'מלך ממית'. האדמו"ר רקע ברגלו על הארץ באי-שביעות רצון, ואמר: 'ומחיה... מלך ממית ומחיה!'. מיד קלטנו את המסר, איך רואה האדמו"ר את פעולותיו של בורא עולם – העיקר הוא לא ה'ממית' אלא ה'מחיה'!".

הריי"צ, שכבר הגיע לארה"ב, הוסיף לפעול לחילוץ והצלת התלמידים. כאשר התברר ששלטונות ארה"ב מסרבים לתת אשרות, פעל הרבי להשגת אשרות מפראגווי וקנדה. בסופו-של-דבר הויזות מפראגווי לא הגיעו. הריי"צ מיקד עתה את מאמציו בזירה הקנדית. באוסף האגרות שכתב מצויה אגרת (מכ"ד במנחם-אב תש"א), שבה הוא מבקש מהממונים ביפן על הויזות הקנדיות, לאשר ויזות לקבוצת התלמידים השוהה ביפן, אולם הבקשה לא נענית.

הרב ישן על הרצפה

בתוך כך מתהדקים קשריה של יפן עם גרמניה הנאצית. הגרמנים לוחצים על היפנים לחסל את הריכוז היהודי שנתהווה ביפן. היפנים סירבו לעשות זאת, אבל החליטו לגרש את כל הפליטים היהודים לשנחאי.

מסביר הרב שלום גרינברג, שליח חב"ד בשנחאי: "שנחאי היתה אז עיר בינלאומית. העיר חולקה לחמשה רובעים. רובע אחד היה בשליטה של סין, שני בשליטה של יפן, שלישי בשליטה של צרפת, רביעי בשליטה של אנגליה, והרובע החמישי היה בשליטת כמה מדינות אחרות. בכל רובע חלו חוקיה של המדינה השלטת. הקונסול של אותה מדינה היה מושל הרובע, גם של הסינים המתגוררים בו, ואף המשטרה ובתי-המשפט היו בחסותו.

"מושלי הרובעים לא הצליחו להגיע להסכמות בענין אשרות-הכניסה, מי יהיה מוסמך להנפיק אשרות, מי יהיה זכאי לקבלן, כמה אשרות יונפקו. לכן היתה שנחאי למעשה מקום פתוח לכל דכפין. משנת תר"י (1850) ועד תש"ב (1942) כל אדם היה יכול להגיע לשנחאי ולהכנס לעיר. לכן בחרו רבבות פליטים יהודים להמלט מהשואה לשנחאי".

ביום שישי כ"ט במנחם-אב תש"א עולים התלמידים לאוניה, ועוד קודם כניסת השבת מגיעים אל העיר שנחאי. באותה אוניה מפליגים גם מאות תלמידים מישיבת 'מיר', עם ראש הישיבה שלהם, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל והמשגיח הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל.

באותם ימים כבר התגוררו בשנחאי יותר מ-25,000 פליטים יהודים. כ-20,000 מהם היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, רובם בני הקהילות המודרניות, שהיו רחוקים מהדת.

את התלמידים משתי הישיבות – 'תומכי-תמימים' ו'מיר' – מקבל בחום רב, רב העיר הרב מאיר אשכנזי. הרב התמסר ונרתם בכל כוחו למען הבחורים שניצלו מגיא התופת. בפעולה משותפת עם ראשי הקהילות המקומיות דאג למבנים מתאימים.

ה'תמימים' קיבלו אכסניה בבית-הכנסת הספרדי הגדול, ולאחר זמן קצר עברו למרכז פעילות יהודי ברחוב דרך מולמן. זה היה בנין מפואר, עם חצר נאה. בבנין שכנה גם ישיבת 'חכמי לובלין'. המרכז שכן באזור יפה, ברובע האמריקני של העיר.

על העזרה הראשונית לישיבת מיר מספר הרב יוסף עפשטיין, מתלמידי ישיבת 'מיר' בשנחאי, במאמרו בספר 'מוסדות התורה באירופה בבנינם ובחורבנם': "המכניס אורחים הראשון של גולי התורה בשנגהאי היה הרב אשכנזי. מראה בני התורה הגלמודים, התועים ברחובות העיר הגדולה והזרה, המריצהו למצוא להם מיד מקום כינוס. ואמנם, הודות להשתדלותו הועמד מיד ברשותה של ישיבת 'מיר' בית-הכנסת הספרדי המפואר 'בית אהרן'. הוא נבנה בשעתו על-ידי הגביר המפורסם בארצות המזרח מר הארדון. בית-הכנסת היה שמם, כמעט שלא היה בו מעולם מנין קבוע. בבוא לשם ישיבת מיר ידעו לראשונה למה הוקם בנין זה. מטבח מרווח ונאה נבנה באותו בית-כנסת, מעולם לא הוצרכו לו, וכאילו מתחילתו הוכן למאות בני הישיבה שימצאו בו את כלכלתם".

עם תלמידי הישיבות גורשו מיפן עוד פליטים רבים. כאן נתגלה הרב אשכנזי במידת מסירות-הנפש ואהבת-ישראל האמיתית שלו. הוא עמל ויגע יומם ולילה לטובת הפליטים, ודאג לפרטים הקטנים ביותר. כך מצא את עצמו דואג בו-זמנית לבנין בעבור עשרות משפחות ולמיטה פרטית בעבור פליט גלמוד. לא היה אדם שפנה אליו בבקשת עזרה ולא נענה. הספרים והמאמרים המתעדים את התקופה ההיא בשנחאי – גם אלה שנכתבו על-ידי תלמידי מיר הליטאית – מלאים תשבחות לפועלו המסור של הרב אשכנזי. רחמיו של הרב היו גדולים כל-כך עד שגם את משכורתו, שקיבל מהקהילה, חילק בין הפליטים. לבסוף החליטו פרנסי הקהילה לתת את דמי המשכורת ישירות לרבנית, כדי שתנוצל לכלכלת ביתה...

ביתו הפרטי של הרב נהפך לבית פליטים. לעיתים, מחוסר מקום, ישן הרב על הרצפה בעוד האורחים תופסים את המיטות. בספר 'הזריחה בפאתי קדם', המתאר את גלגוליה של ישיבת מיר, מסופר: "המרא דאתרא הגאון רבי מאיר אשכנזי עשה לילות כימים בדאגה להם. ללא הרף דרבן את עשירי הקהילה לסייע לפליטים ולהגדיל עוד ועוד את תמיכתם. בעצמו הקים קרנות בעבור משפחות מחוסרות פרנסה, יתומים ואלמנות, חתנים וכלות שעמדו להנשא. ביתו היה פתוח כל שעות היממה לכל מר-נפש מבין הפליטים, ורבים מהם זרמו אליו לתנות את צערם וזכו למילה טובה ולדברי ניחומין משיבי נפש".

אנשי 'אגודת ישראל', בראשות הרב נפתלי הורביץ, פתחו בשנחאי סניף, ולפעולותיהם הרוחניות היה הרב אשכנזי שותף בכיר. אחת הפעולות החשובות היתה ה'שבת טיש'. מדי שבת בשבתו נאספו למעלה מ-100 פליטים סביב שלחנות ערוכים, לסעודות שבת. בכל סעודה השתתף אחד הרבנים, שנשא לפני הפליטים דברי חיזוק ועידוד לשמירת השבת בפרט והמצוות בכלל.

ה'שבת טיש' פעל בניצוחו של הרב אשכנזי, וכל עניני הכשרות היו תחת השגחתו. מלבד זאת פעל רבות להצלחת הארגון וגייס כספים רבים להוצאותיו. גם בחגים ובמועדים פעל ה'שבת טיש', ונערכו סעודות לכבוד חנוכה, פורים, ט"ו בשבט וכדומה. בפרוס חג-הפסח פעלו עסקני ה'שבת טיש' לחלוקת כמויות גדולות של מצות, ביצים, שמן ויין, למאות משפחות נצרכות.

מלבד ארגון ה'שבת טיש' דאג הרב אשכנזי לשמירת השבת בעסקי היהודים בשנחאי. הפעולות האלה חיזקו את שמירת השבת בקרב פליטי שנחאי, גם אצל מי שהיו רחוקים מאד מקיום מצוות.
הרב אשכנזי מחל על כבודו ובעצמו הסתובב פעמים רבות בריכוזי הפליטים, לעיתים עם האדמו"ר מאמשינוב, ויחדיו התעניינו במצבם של הפליטים ועוררו אותם לשוב לדרך התורה. ואכן, פליטים רבים החלו להגיע לבתי-הכנסת להתפלל.

אחד מבני החבורה

כמה חודשים לאחר הגעת קבוצת תלמידי הישיבות לשנחאי, ניאותה ממשלת קנדה להנפיק ויזות בעבור מקצת התלמידים. האדמו"ר הריי"צ פתח במסע שתדלנות כדי לקבל ויזות עבור ה'תמימים'. לבסוף התקבלו בעבורם רק תשע ויזות.

הריי"צ משגר מברק לרב מאיר אשכנזי, שידאג לתשעה מקומות באוניה היוצאת משנחאי, כדי שהתלמידים יוכלו להגיע לקנדה: "בבקשה להשתדל להשיג מקומות שמורים לספינה הראשונה עבור ה'תמימים' המחזיקים ויזות קנדיות".

בחודש תשרי תש"ב יצאו התשעה לדרכם. הפרידה מחבריהם היתה מרגשת, לאחר שהקבוצה כולה התגבשה בתוך מסע תלאות מאוטווצק לוילנה ומשם ליפן ולשנחאי. הנוסעים המאושרים היו ה'תמימים': יצחק הענדל, מענדל טננבוים, יוסף ראדל, משה אליהו גרליצקי, שמואל שטיין, מנחם זאב גרינגלס, יוסף ויינברג, צבי קוטלרסקי ואריה-לייב קרמר. השמות האלה מוכרים היטב בחסידות חב"ד ומחוצה לה, כי רובם ככולם נעשו דמויות מרכזיות בעולם התורה והעסקנות.

התשעה הגיעו למונטריאול שבקנדה בב' במרחשוון תש"ב. שם יסדו על-פי הוראת הריי"צ סניף חדש לישיבת 'תומכי תמימים', שאותה ניהל הבחור יצחק הענדל. לימים נתמנה לרבה של קהילת חב"ד בעיר ונודע לגדול התורה.

תקופת שהייתם של ה'תמימים' בשנחאי היתה קשה לא רק נפשית, בשל הריחוק, אלא גם מבחינה גשמית. הם נזקקו לעזרה גשמית לקיום יום-יומי. בתקופה הראשונה אמנם לא היה מחסור במזון, אך כסף לקניית בגדים לא היה להם. יהודי אמיד בא לעזרתם וקנה להם בגדים ונעליים. אלא שהבגדים שנקנו בעבורם היו רגילים, בעוד הם, בהיותם בני פולין, נהגו ללבוש חליפות ארוכות וחסידיות, שאותן לא היה אפשר להשיג בשנחאי. הדבר ציער את התלמידים, שכן בזמן שהייתם בוילנה קיבלו הוראה מהריי"צ: "אל תחליפו לבושכם דחול ודשבת-קודש".

עם הזמן החריפה המצוקה. המלחמה העולמית גרמה בעיות כלכליות חמורות, ולא היה מי שיסייע לממן את הוצאות הישיבה. היו בחורים שחלו, ולא היה כסף לשלם לרופאים ולתרופות. שבעה תלמידי ישיבות נפטרו בשנחאי, ממחלות שפקדו אותם, ובהם אחד מה'תמימים' – שמואל אברהם חנוביץ ז"ל. הוא היה בחור חולה כבר קודם לכן, אך בשנחאי הידרדר מצב בריאותו עד שהלך לעולמו. צער גדול אפף את אחיו לישיבה עם פטירתו של אחד מבני החבורה.

לאחר זמן עברה ישיבת 'תומכי תמימים' לאכסניה אחרת ברובע האנקיו. זה היה אזור סיני יותר מהאזור הקודם. תושביו היו סינים וגם הבתים והחנויות היו בסגנון סיני פרימיטיבי ולא אירופי-מודרני. במקום זה השיגו בית, שהחדר הגדול שלו שימש בית-מדרש וחדר-אוכל גם יחד. לאחר כל ארוחה היו מנקים את השלחנות ויושבים ללמוד באותו מקום שבו אכלו.

חיילי האס-אס בשנחאי

הגיע חודש כסלו תש"ב והמלחמה הגיעה לשנחאי. היפנים פתחו במתקפה לכיבוש העיר. אש ותמרות עשן עלו מרובע האנקיו, שבו שכנו רבים מהפליטים, וגם ישיבת 'תומכי תמימים'. חופי שנחאי נסגרו, והתקוות להפלגות לארצות החופש – נגוזו ונעלמו.

הכיבוש היפני הושלם בתוך זמן קצר, ויהודי העיר מצאו את עצמם תחת שלטון פרו-נאצי. החששות החלו לחלחל בקרב היהודים המקומיים ובקרב הפליטים. בתחילה הודיעו היפנים כי מעתה יהיו היהודים נתונים לפיקוח ולהשגחה מיוחדים של השלטונות. איש הממשל היפני, מר אינוצוקה, שהיה ממונה על עניני היהודים בשנחאי – הועבר מתפקידו, ובמקומו התמנה צותומו קובוטה, יפני פרו-גרמני מובהק. את ידו הקשה חשו היהודים עד מהרה.

פחד אפף את יהודי שנחאי. המושגים 'רדיפות' ו'מחנות ריכוז', שהיו עד עתה שייכים למדינות הכיבוש הנאצי, נעשו עתה קרובים מתמיד. פחדים וחרדות שלא היו מוכרים כאן בעבר, מצאו משכן בלב כל.

החרדות גברו כאשר יחידת אס-אס גרמנית הגיעה במסגרת התדרוך הצבאי שנתנה גרמניה לבעלות בריתה, וחייליה השתכנו במלון 'פארק' במרכז שנחאי. מראה המדים הנאציים, המעוטרים בצלבי קרס, והמגפיים המסומרות – היה מוכר היטב ליוצאי גרמניה ואוסטריה.

גם במצבם הכלכלי של הפליטים חלה הרעה ניכרת. יוצאים מן הכלל היו בני הישיבות, שקיבלו סכומי כסף גדולים באדיבות 'ועד ההצלה'. רמת חייהם הגבוהה יחסית לפליטים האחרים, עוררה את חשדות השלטונות היפניים. הם חקרו ודרשו ללא הרף, ולא הרפו ממאמציהם להבין מהיכן מגיע הכסף, שהועבר ליעדו בדרכים נסתרות.

תחילה הזמינה הבולשת היפנית את ראש ישיבת 'מיר', הגאון רבי חיים שמואלביץ, לחקירה, ואחריו זומן גם המרא דאתרא, הרב אשכנזי. אמנם בינו לבין השלטונות שררו יחסים טובים, והללו כיבדוהו והוקירוהו מאד, אך בכל-זאת הוא חשש שלא יצא חי מהחקירה. כשהלך למשרדי הבולשת – לבש תכריכים תחת לבגדיו. "לא היה כל סיכוי שיזכה לצאת חי מגוב האריות", סיפר לימים בנו, הרב משה אשכנזי, "רק בניסים יצא בשלום". אבל הרב אשכנזי, בהופעתו המרשימה ובמתק דיבורו, הצליח לשכנע את החוקרים כי אין מעשים פליליים בדרך החזקתם של בני הישיבות, והם מצדם התנצלו על הטרחה ואי-הנעימות שגרמו לו.

הגרמנים החלו לבחוש בקדרה האזרחית בשנחאי, והסיתו את שלטונות יפן נגד היהודים. ההסתה עשתה את שלה, ובשלב מסוים עברו המזימות לפסים מעשיים. שנחאי – מקום הריכוז הגדול של פליטים יהודים – נבחרה על-ידי שלטונות יפן למקום הראשון שבו יבוצע 'הפתרון הסופי'.

בחודש מנחם-אב תש"ב הגיעו לשנחאי שנים מגדולי המרצחים הגרמניים: קצין האס-אס ג'וזף מיסינג'ר, שהיה מפורסם כבר אז בכינוי 'הקצב מורשה'. הוא הקים את גטו ורשה והיה אחראי לגירוש רבבות מתושבי הגטו אל המות. אליו הצטרף הנס הימן, רוצח נודע לשמצה, שלימים היה מפקד מחנה-הריכוז ברגן-בלזן. השנים האלה כבר נעשו 'מומחים' להשמדת יהודים.

יום שישי אחד, באמצע חודש אלול, נערכה במפקדת חיל-הים היפני בשנחאי ישיבה סודית, שנועדה לגבש את תכנית-הפעולה של השמדת היהודים. שני הקצינים הגרמנים נועדו עם ראשי הצבא היפני בשנחאי ועם אנשי הממשל היפני בעיר. הם הציגו לפניהם תכנית פעולה ממשית להשמדת כל היהודים השוכנים בשנחאי. בחסדי ה' יתברך, היפנים סירבו לבצע את ההשמדה ודחו את הלחץ הגרמני.

גטו במזרח הרחוק

הגרמנים הציעו לגרש את היהודים משנחאי והיפנים נטו לקבל את ההצעה. האדמו"ר מאמשינוב הסביר אז לאנשי השלטון היפניים, כי אם יגרשו את היהודים, יורו להם אחר-כך הגרמנים לגרש גם את הסינים, שכן אף הם אינם נמנים עם 'הגזע הארי'. היפנים הבינו את המורכבות שבמעשה הגירוש והשלכותיו, וחזרו בהם גם מהחלטה זו.

אולם פטור בלא כלום אי-אפשר... ובמקום השמדה וגירוש הוטלו על היהודים שורה של גזירות קשות. בני הקהילה הספרדית, שחיו עד עתה בעושר ואושר, סבלו מכך במיוחד. כשמלאה שנה למלחמה בין יפן לבעלות-הברית, החליטו השלטונות להגלות בצו מיוחד את כל 'אזרחי מדינות האויב', דהיינו נתינים אמריקניים ובריטיים, גויים ויהודים כאחד, למחנות-מעצר. בין המגורשים היו גם רבים מבני הקהילה הספרדית בעיר, שהיו בעלי אזרחות בריטית. הם נכלאו במחנות מגודרים, בתנאים קשים ביותר, וכל רכושם הוחרם.

בשלב הבא הפכו היפנים את רובע האנקיו למעין גטו, ואליו הועברו יהודים רבים. יהודים שהוסיפו לגור מחוץ לגטו יכלו להסתובב באורח חופשי, אולם לתושבי הגטו היה אסור לצאת אל מחוץ לרובע האנקיו, ומי שנתפס, נקנס בסכום כסף גבוה. אמנם לא היתה בכך סכנת חיים ממשית, אבל עצם השהיה בגטו עוררה חששות עזים, מכיוון שידיעות מסוימות על הנעשה באירופה כבר הגיע לאזני היהודים בשנחאי, והם חששו שגם אותם סוגרים בגטו כצעד ראשון, ומי יודע מה יהיה בהמשך.

הפקודה הצבאית על הקמת הגטו ותיחום היהודים יצאה בי"ב באדר ראשון תש"ג. אחד מבני הישיבות ששהה בשנחאי כתב ביומנו ביום זה: "כמהלומת רעם על קודקודנו הגיעתנו פתאום גזירת הגטו. דבר אשר מעולם לא יכול לעלות ברעיוננו, מתקיים היום. אנו קוראים את הפקודה הצבאית: 'תחום המושב עבור הפליטים שבאו אחרי 1937 [תרצ"ז] נקבע ברחובות שבין ווי-סייד ומורהד-ראד. יש לעבור תוך שלשה חודשים מהיום. שאר התושבים יצאו משם ויפנו את המקום לבאים'. אנו קוראים שוב, ומתפלאים: האם זוהי המציאות המרה או רק חלום בלהות? איפה אנו נמצאים? באירופה?! גטו במזרח הרחוק?! בשנחאי?!".

עם פרסום הגזירה, חויבו יותר מ-1,000 משפחות לעבור אל הגטו, רובן מפליטי גרמניה ואוסטריה. אלה התגוררו בעבר, עם הגיען לשנחאי, ברובע האנקיו העלוב, אך לאחר שהתבססו עברו להתגורר ברובעים מודרניים יותר. כעת אולצו לשוב אל הרובע הישן, שהוגבל ליהודים בלבד.

שהייתם של ה'תמימים' בגטו האנקיו עוררה דאגה רבה בלב הרבי הריי"צ, שהבין כי הגרוע מכול יכול לקרות. ה'תמימים' הודיעו על מצבם לרבי במברקים שנשלחו דרך שבדיה. כאשר שמע הרבי כי מצב ה'תמימים' בשנחאי בכי-רע, פתח במאמצים עילאיים כדי להוציאם מגלותם. הוא פנה אל רבנים ואישי-ציבור שיהיו לו לעזר. בין השאר עלה רעיון להוציא את ה'תמימים' משנחאי בעסקת החלפת שבויים. הרעיון הזה לא יצא אל הפועל, וה'תמימים' בשנחאי סבלו חרפת רעב. הריי"צ שלח כל העת סכומי כסף לישיבה, אך הסכומים לא הספיקו.

על-אף התנאים הקשים, ה'תמימים' הוסיפו לשקוד על לימודם. הם החליטו החלטה נחושה להוסיף יגיעה והתמסרות לתלמודם ולתפילתם, לזכות אחיהם הנתונים בצרה ובשביה. בעוד עיני ואזני כל הופנו לחדשות מהחזית, התלמידים הוסיפו לעסוק ולשקוד בלימודם ביתר שאת. ולמרות הרעב והמחסור שהיו מנת-חלקם, כששמעו על סבלם של אחיהם שנשארו על אדמת אירופה, שאין להם במה להשקיט את רעבונם, ארגנו חבילות מזון ובגדים ושלחו בדרכים חשאיות לחבריהם שבפולין. זה היה מבצע מסובך שהצליח בניסים גדולים.

שמחה מהולה בעצב

כוחות הברית הביסו את גרמניה הנאצית בחודש אייר תש"ה, אך יפן המשיכה במלחמתה, עד שארה"ב הטילה – בשלהי חודש מנחם-אב תש"ה – פצצות אטום על הערים הירושימה ונגאסאקי. בו' באלול חתמה יפן על כתב כניעה ללא תנאי.

זמן קצר לאחר מכן עזבו היפנים את שנחאי, ואת מקומם תפסו חיילים אמריקניים. עובדה זו עוררה שמחה רבה בקרב יהודי המקום, שכן היפנים היו רחוקים מלהיות אוהבי ישראל, ויחסם ליהודים בכלל, ולפליטים בפרט – היה קשה.

בין החיילים האמריקנים, היו גם צעירים יהודים תושבי ניו-יורק, שדיברו יידיש שוטפת וגויסו לצבא האמריקני. מהם שמעו תלמידי 'תומכי-תמימים' המקומית על החיים היהודיים בניו-יורק, שאליה שאפו להגיע.

עם סיום המלחמה חידש אדמו"ר הריי"צ את המאמצים להביא את בניו-תלמידי הישיבה לארה"ב. קשר המכתבים הישיר בין שנחאי וארה"ב חודש, והוחל במסכת עסקנות מסועפת כדי לאפשר את יציאתם של התלמידים. בימים הבאים קיבלו ה'תמימים' שפע מכתבים ומברקים, הן על הסידורים לקראת הנסיעה והן על המתרחש בחצר הרבי בניו-יורק. הכותב העיקרי היה חברם הת' צבי קוטלרסקי, שהביא להם סוף-סוף ידיעות עדכניות ממרכז חב"ד, לאחר שנות נתק רבות וקשות כל-כך.

חתנו של הריי"צ, הרב שמריהו גוראריה, שהיה מנהל ישיבות 'תומכי תמימים' ברחבי העולם, פעל בהוראת חותנו הגדול להביא את ה'תמימים' הפליטים לניו-יורק. הוא פעל בסיוע הרב אליעזר סילבר מסינסינטי, שהיו לו קשרים עם הסנטור רוברט טאפט, בנו של אחד מנשיאי ארה"ב ובעל השפעה בסנאט. בעזרתו ובעזרת מזכיר המדינה דאז, מר ג'יימס ברנס, הושגו האשרות.

על קבלת האשרות בשנחאי מספר הרב שמעון גולדמן, תושב ניו-יורק, אז אחד הבחורים: "את הבשורה קיבלנו במברק, כאשר הקונסול האמריקני בשנחאי, קיבל הודעה לתת לכולנו ויזות. הויזה היתה קבוצתית, לכולנו יחד, ולא כנהוג, ויזה פרטית לכל אחד".

באותם ימים אפפה את ה'תמימים' אוירה של התרוממות הרוח, הרגשה של יציאה מן המיצר אל המרחב. השמחה הגדולה התעצמה כאשר הם הבינו כי סוף-סוף יוכלו בעוד זמן קצר לראות את הרבי.

ההכנות לנסיעה צברו תאוצה. בין היתר נקנו בדים מתאימים, כדי לתפור חליפות ארוכות, בהתאם להוראה שכאמור הם קיבלו מהריי"צ, שלא לשנות את לבושם.

הימים האלה היו ימי שמחה ליהודי שנחאי, ובעצם לכלל התושבים, שהבינו כי למרות המלחמה האיומה, וחרף היותם תחת שלטון יפן, בת-בריתה של גרמניה, ניצלו בחסדי שמים מרובים מהמאורעות הקשים של השואה האיומה. אלא שעל שמחה זו העיבה תוגה גדולה, כאשר החלו להגיע ידיעות ברורות ומעציבות על ההשמדה ההמונית האיומה של מיליוני יהודים, ובהם קרובי משפחה וידידים.

"צריכים לברך שהחיינו"

יותר משנה חלפה מאז הנצחון על הנאצים, עד שהגיע היום המיוחל שבו עזבו תלמידי תומכי-תמימים את שנחאי. כל בני הקבוצה (חוץ משלשה שטסו במטוס) עלו על אוניה של צבא ארה"ב, שחזרה לבסיסה בארה"ב לאחר שסיימה את תפקידה במלחמה. הנסיעה היתה קשה וממושכת. יחד עם ה'תמימים' הפליגו מאות יהודים פליטים נוספים.

את התחושה הנפלאה שלהם עם עלותם לאוניה, מתאר שוב הרב שמעון גולדמן:
"ברגע שכף רגלנו דרכה על סיפון האוניה הציפה אותנו תחושה עמוקה של שמחה והודיה לה' יתברך. הכל היה כחלום והיה קשה להאמין שאמנם זו המציאות, כאשר לאחר שנים של נדודים ושהיה בניכר, במדינות שונות ותחת משטרים שונים, סוף-סוף אנו נוסעים לאמריקה בה נמצא הרבי, ובעזרת ה' תהיה לנו האפשרות לפתוח בחיי תורה וחסידות וחיים נורמליים בכלל, ללא ההפרעות והקשיים שעמם נאלצנו להתמודד בשנים האחרונות מאז פרצה המלחמה.

"אך בד בבד היו אלו רגעים של מחשבות על דרכי ההשגחה הנפלאות, ואיך מה' מצעדי גבר כוננו והקב"ה משגיח מי יחיה ומי וכו', ולאן כל אחד יתגלגל בימי מלחמה ובימי רגיעה".

רבים מהנוסעים לא חשו בטוב כל המסע. בין ה'תמימים' היה הבחור ישראל-דוד רוזנברג, שבעת ההפלגה הארוכה הלחין ניגונים חסידיים. ישראל-דוד היה 'בעל מנגן' מוכשר, וחיבר כמה ניגונים המושרים עד היום בפי חסידי חב"ד.

לקראת הגעת הקבוצה החלו בניו-יורק ההכנות ל'קבלת פנים' חגיגית, וכפי שתיאר זאת בטאון 'הפרדס' מתמוז תש"ו: "אין לתאר השמחה הגדולה ששורה בבית הגדול של הרבי מליובאוויטש שליט"א והישיבה, על בואם בימים אלה, של תלמידי ישיבות ליובאוויטש משנחאי לניו-יורק, וממש צריכים לברך ברכת שהחיינו אשר זכינו לקיבוץ הנידחים מקצווי ארץ".

בתחילת חודש מנחם-אב הגיעה האוניה אל חופי ארה"ב. בנמל קיבלו את פני התלמידים נציגי ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית. זמן מה לאחר בואם נערכה לכבודם בניו-יורק קבלת פנים חגיגית נוספת, בהשתתפות יהודים מקומיים רבים שהתרגשו למראה קבוצת התלמידים ששרדה את אימי השואה ושקדה על לימודיה בשנחאי שבסין.

באגרת מיוחדת שפרסם הריי"צ עם הגעת בניו-תלמידיו משנחאי, כתב הרבי כי על התלמידים הניצולים להבין את 'הכוונה הפנימית' בכך שהקב"ה הביאם לאמריקה והיא – לחמם את הקור של הגשמיות האמריקנית, ביראת-שמים ובחום חסידי, מתוך אהבת-ישראל. "קחו על עצמכם את העבודה", כותב הריי"צ באגרתו, "רק עם דרכי נועם של קירוב, וכמאמר: על עצמך תראה את החסרונות, ועל השני רק את המעלות".

התלמידים הפליטים שהגיעו משנחאי היו יקרים מאד אצל הריי"צ, שאף ראה בהם בחורים נעלים בלימוד ובהנהגה חסידית פנימית, ועל כן ביקשם להשפיע מרוחם על חבריהם המקומיים.

ואולם 'קבלת הפנים' האמיתית לתלמידים משנחאי התקיימה כחודשיים לאחר הגיעם לארה"ב, כאשר בחלקם נפלו הכבוד והזכות להיות מוזמנים לסעודת ליל שבת (חול-המועד סוכות תש"ז) בסוכת הריי"צ, בצותא חדא עם הרבי ובחברת כמה מחשובי החסידים.

במהלך אותה סעודה התייחס הריי"צ אל התלמידים בדברים מיוחדים: "אתם עברתם יסורים רבים, אבל צריך לקלוט זאת בפנימיות. צריך לדעת מה שנעשה ומה שאפשר לעשות. הקב"ה יעזור לכם בגשמיות, והגשמיות של היהודי הרי זה רוחניות. הקב"ה יעזור לכם ברוחניות להשלים את הכוונה של ירידת הנשמה לעולם הזה". בהמשך הסעודה פנה אליהם הרבי שנית ואמר: "כל תנועה קלה של יהודי היא בהשגחה פרטית. אתם הייתם במקומות רבים. יהודי אינו הולך לבדו, את היהודי מוליכים בהשגחה פרטית, ובכל מקום צריך לעשות, וה' יתברך יצליחכם".

בתקופה הבאה עזבו גם שאר פליטי השואה את שנחאי. בכך הגיעה הקהילה היהודית בעיר לקץ דרכה. בעקבות זאת גם הרב אשכנזי התכונן לעזוב את המקום, לאחר כחצי יובל שנים של רבנות במקום נידח זה. ואכן, בשנת תש"ט עזב הרב אשכנזי את שנחאי וקבע את מקום מגוריו בניו-יורק, בסמיכות לרבי הריי"צ. לאחר הגעתו מינהו הרבי הריי"צ לטפל בפליטי שנחאי שהיגרו והגיעו לניו-יורק.

* *

עברו 50 שנה. לפני כעשור שבה רוח חב"ד לנשב ברחובות שנחאי, הנמצאת כיום בשלטון סין. הרב שלום דובער גרינברג הגיע למקום בשליחות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. בתחילה חווה התנכלויות מצד השלטונות, אולם כעבור שנים מספר הצליח למצוא את הדרך הנכונה לפעול במקום. הוא אף בנה מרכז יהודי מפואר לבית-חב"ד, והפעילות קרמה עור וגידים. בבית-חב"ד, השוכן כיום באזור יוקרתי בדרום-מערב העיר, שוכנים בית-כנסת, אולם אירועים, מסעדה כשרה וגן-ילדים, וחיי הקהילה היהודית שבים ופורחים.

***

"יהודי קדוש חי בשנחאי"

הגאון רבי מאיר אשכנזי שימש בעבר רב העיר ולדיווסטוק שברוסיה, לא הרחק מיפן. לאחר שבע שנות כהונה במקום קיבל הצעת רבנות באחת מערי ארצות-הברית, והוא נענה לה. בעודו עסוק בהכנות לנסיעה, הגיעה אליו בקשה לכהן כרב הקהילה האשכנזית בשנחאי. בני הקהילה התחננו אליו, באגרת ששיגרו, שיקבל עליו את משרת הרבנות. הרב אשכנזי ידע את מצבה העגום של הקהילה בשנחאי, קהילה של יוצאי רוסיה, שרובם התרחקו משמירת מצוות. לאחר לבטים לא-קלים החליט לקבל עליו את עול הרבנות בשנחאי.

בשנת תרפ"ו מונה לרבה של שנחאי,שבה פעלו באותה עת שתי קהילות – ספרדית ואשכנזית. הוא הגיע לעיר עם הוריו, הרב שניאור-זלמן אשכנזי ורעיתו, ועם בני ביתו. עם הגיעו החל לבסס את חיי הקהילה על יסודות איתנים. בטבעו ובמזגו הנעים הצליח ליצור קשר ידידותי עם שתי הקהילות.

בשנת תרצ"ד עלו הורי הרב אשכנזי לארץ-הקודש, ועמם נכדם, הרב משה אשכנזי, שהחל ללמוד בישיבה החב"דית 'תורת אמת' בירושלים. בתקופה שבה בה הגיעו ה'תמימים' לשנחאי היו בה רק שני חסידי חב"ד: הרב אשכנזי והשוחט החסידי, הרב חיים פלוטקין, שהגיע לעיר כמה שנים קודם לכן.

כחסיד חב"ד, ערך הרב אשכנזי מפעם לפעם התועדויות חסידיות, שבהן השתתפו חברי שתי הקהילות, אשכנזים וספרדים גם יחד. כך מתוארות ההתועדויות בספר 'הזריחה בפאתי קדם', המתאר את גלגוליה של ישיבת מיר: "בהתועדויות החסידיות שנהג הרב אשכנזי לקיים, בימי השמחה של חסידות חב"ד שעליה נמנה – ישבו פליטים רבים בכותל המזרח, הקשיבו בפה פעור לדברי תורה ולסיפורי צדיקים, האזינו בערגה לניגונים החסידיים מלאי הדבקות, ונסחפו בהתלהבות במעגלי הריקודים. תחושות לא נודעות של שמחה של מצוה הציפו אותם. זיוה של היהדות כאילו התחיל להאפיל על קסמה של 'התרבות הגרמנית' ולעמעם את הגעגועים אליה".

רבים מהפליטים היהודים שהגיעו לשנחאי היו יהודים מודרניים, יוצאי הקהילות המודרניות בגרמניה. הללו היו רחוקים מקיום תורה ומצוות, והרב אשכנזי נרתם ללמדם תורה ולעודדם לקיום מצוותיה. הוא עצמו מסר להם שיעורי תורה, ודאג לחינוך ילדיהם. הוא ועוד עסקנים פתחו תלמוד-תורה בעבור ילדי הפליטים. בראשו עמד הרב אליהו משה ליס, אברך מוכשר ונמרץ, מקבוצת ה'תמימים', ותחת ניהולו המוסד שגשג וגדל לתפארת.

כך מתוארת פעילות התלמוד-תורה בספר הנ"ל: "מאות ילדים מבני פליטי גרמניה ואוסטריה – שאפילו לא שמעו מעודם את המושג 'תלמוד תורה' – למדו על ספסליו. רבים מהם הביאו לבית הוריהם מושגים חדשים שלא שמעו מעולם – שמירת שבת, קידוש והבדלה, תפילה וכשרות, ציצית ומזוזה...".

להבדיל, גם המיסיונרים הנוצרים פעלו בשנחאי. פעולותיו של הרב אשכנזי, בעזרת תלמידי תומכי-תמימים, הצילו נפשות רבות, שהיו רחוקות מאד מהיהדות, מרשת המיסיון.

למרות כל עבודת הכלל, שהיתה עד מעל הראש, היה הרב אשכנזי דמות של חסיד אמיתי שראשו ולבו נותרו כל השנים כפי שהיו בימי צעירותו, ב'תומכי תמימים' בליובאוויטש, בצילו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב (רבנו שלום בער) זצוק"ל. הנה תיאורו של הגאון הרב שמחה עלברג זצ"ל (בספרו 'עיני העדה'), מפליטי שנחאי, ולימים יו"ר 'אגודת הרבנים' בארה"ב:

"עשרים ושלש שנים היה הרב אשכנזי בשנחאי. כל אותן שנים עסק בתורה בקדושה ובטהרה. קדושים היו ימיו וקדושים היו לילותיו. הוא אסף את כל ניצוצי הקודש של המקום וקלט אותם אל תוכו. הוא עבד קודם כל לתקן את עצמו. תמיד חיפש את הדרך אל השלמות הרוחנית, להזדכך ולהתקדש. ועבודתו לא היתה לחינם. הוא נעשה עובד ה'. שקל בפלס כל מילה, מדד כל צעד... כמה עבודת ה' היתה בכל תפילת שמונה-עשרה שלו בימי חול! כל מי שראה אותו בתפילתו – נעשה בעצמו חדור רגש של קדושה והתעלות. יהודי קדוש חי בשנחאי – ושמו היה: הרב מאיר אשכנזי".