ההגשה המשמשת אותנו בליל הסדר היא ההגדה "עם לקוטי טעמים ומנהגים" שערך הרבי מליובאוויטש זי"ע. את ההגדה הזאת הרבי הוציא לאור עוד בחיי חותנו, וזו יצירה מופלאה כשהיא לעצמה. מצד אחד קצרה ומתומצתת, אך היא נותנת לך את כל הנחוץ כדי להבין את מבנה ההגדה וטעמי המנהגים המיוחדים של ליל הסדר.

אולי משום כך הקטע המרגש ביותר בעבורי הוא דווקא ההקדמה ל'סדר הגדה'. זה רגע ההתחלה של הלילה הגדול הזה. השולחן כבר ערוך, ה'קערות' מונחות לפני המסובים, כריות ההסבה מסודרות במקומן, ואנו עומדים לסדר את המינים על ה'קערה'.

כל פעולה נעשית תוך כדי הצצה בהגדה שלפנינו. וכאן, עוד קודם שבאים לסדר ה'קערה', מופיעים שני קטעים שמעבירים בך רטט. אלה קטעים החורגים באופיים מכל השאר. החומר הכללי שבהגדה הוא ענייני מאוד: הלכות, מנהגים, עיונים תמציתיים, סקירה קצרה של השתלשלות דברים. כאן באים פתאום שני קטעים התופסים את הלב.

תחילה מביא הרבי קטע מדברי חותנו, אדמו"ר הריי"צ, שאמר זאת בחג-הפסח תש"ב: "פעם אמר לי אדוני אבי מורי ורבי (אדמו"ר הרש"ב): יוסף יצחק, צריך לחשוב (במשך הסדר) להיות בן-אדם, וה' יעזור שכך יהיה. בפרט בעת פתיחת הדלת. אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".

ברגע הזה אתה פתאום קולט את גודל הרגע. זה לא סתם ערב של טקס נחמד, מחמאות לילדים על שירת 'מה נשתנה', והעלאת זיכרונות מימי יציאת מצרים. זה זמן שבו צריך לחשוב על הצורך 'להיות בן-אדם', והשיא הוא רגע פתיחת הדלת, שבו נפתחים כל השערים.

בהמשך מובא עוד קטע שמעמיד אותך על קדושתו המיוחדת של ליל הסדר. זה קטע מדברי המהרי"ל: "יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתיקנו מצוות הסדר והגדה, ולא יהא הדבר קל בעיניו. אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהם, ישכיל בדעתו לקיים, שאין שום דבר ריק בהם".

חסידים אנחנו. עבודת ה' כל השנה צריכה להיות מתוך שמחה, על-אחת-כמה-וכמה בחג. וכאן מורים לך לערוך את הסדר מתוך תחושת 'חרד באימה'. אתה חש פתאום את כל כובד משקלו של הלילה הזה, את האחריות המוטלת עליך לקיים את הסדר כהלכתו, עם כל מרכיביו וכל משמעויותיו, ולהנחיל זאת לדור הבא.

האתגר אינו פשוט, במיוחד כשיש לך ילדים ואורחים שכובד הראש וה'אימה' האוחזים בך אינם מובנים להם. כך אתה מתמרן בין הניסיון להיראות נינוח ונחמד כלפי חוץ וחרד מבפנים. ממש גילו ברעדה.