שלמה גרוס

אחרי שסיימו את כל ההכנות והאימונים לקראת צאתם לאפגניסטן, לתגבור כוחות צבא בריטניה הלוחמים, ביקשו חייל ההנדסה הבריטיים להירגע עם כמה מגשי פיצה. הבסיס מרוחק מעט מן העיר במחוז אנטרים בצפון אירלנד וכניסת אזרחים אליו אסורה. את מגשי הפיצה הזמינו החיילים לשער הבסיס, ושני חיילים המתינו שם למגשים החמים.

ברגע שהמשלוחנים עם הפיצה הגיעו לשער הבסיס, נפתחה לעברם אש תופת. עדי ראייה שנסעו על הכביש הסמוך דיווחו על בין 30 ל-40 יריות שנשמעו. שני אנשי צבא נהרגו בתקרית וארבעה בני אדם נוספים נפצעו, שניים מהם שליחי חנות הפיצה.
הייתה זו יריית הפתיחה למסע שמערער את השקט השברירי בצפון אירלנד. "במשך עשר השנים האחרונות, אנשים חשבו שדברים כאלה קורים רק במדינות זרות. למרבה הצער, זה חזר אל מפתן דלתנו", אמר איאן פייזלי ג'וניור, חבר באסיפה הכללית של צפון אירלנד. "תקרית הירי עלולה להיות רגע מכריע בהיסטוריה של צפון אירלנד", הוסיף.


טרור של 'משוגעים ואידיוטים'

צפון אירלנד היא הקטנה מבין המדינות המרכיבות את הממלכה המאוחדת של בריטניה ונמצאת בצפון מזרח האי אירלנד. שטחה 14,139 קמ"ר בלבד, ואוכלוסייתה מונה מיליון ושבע מאות חמישים אלף תושבים.

על פי 'חוק הממשלה האירית' שחוקק הפרלמנט האנגלי ב-1920, חולק האי אירלנד לשתי מדינות: הצפוניות והדרומית. כאשר הוקמה מדינת אירלנד החופשית כלל שטחה באופן רשמי גם את שטח צפון אירלנד, אך למחוזות המרכיבים את צפון אירלנד ניתנה האפשרות לפרוש מהמדינה המאוחדת. הם עשו זאת ללא שהייה, וצפון אירלנד הפכה לחלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה.

מרבית תושבי צפון אירלנד נמנים על הזרם הנוצרי פרוטסטנטי, והמיעוט שרובו קתולי, המשיך להתנגד לסיפוח לבריטניה ודרש לאחד את אירלנד כולה למדינה עצמאית. עם ביטול דגלה של צפון אירלנד בתחילת שנות ה-70, מנופפים ה'יוניוניסטים', המהווים את הרוב בצפון אירלנד, בדגלי בריטניה, ואילו המיעוט הלאומני משתמש בדגל האירי. מאז ביטול הדגל העצמאי, התגברה המלחמה העקובה מדם בין הצדדים בצפון אירלנד.

בתחילת שנת תשל"ד הגיעו הצדדים, בתיווך ממשלת בריטניה, ל'הסכם סנינגדייל' שתכליתו הקמת ממשלה לצפון אירלנד שבה תהיינה מיוצגות הקהילות השונות. המחתרת האירית, ה-IRA, לא הייתה חלק מההסכם, ובתגובה היא הגבירה את האלימות. במקביל התנגדו היוניוניסטים להצטרפות הלאומנים האירים לממשלה, והשיבו באלימות משלהם.

שנות השבעים והשמונים הביאו מעשי טרור אלימים, בהם רציחות המונים, ומוות של אזרחים תמימים. כמה פוליטיקאים בריטים תמכו בנסיגה בריטית מצפון אירלנד, אך רבים התנגדו למדיניות זו וטענו כי התוצאה תהיה התפרצות של אלימות כללית בקנה מידה נרחב. החשש היה שמלחמת האזרחים תגלוש מצפון אירלנד לאירלנד שבדרום ולסקוטלנד שבצפון, משום שבשתי המדינות הללו קשרים אתניים לצדדים הנצים בצפון אירלנד.

נסיונות להגיע להבנה בין הצדדים נמשכו עד תחילת שנות התשעים, אך ללא הצלחה יתרה. במקביל, בסוף שנות השמונים הצליח ה-IRA להגיע להישגים אלקטוראליים משני צדי הגבול של צפון אירלנד, והחליט לזנוח את דרך הטרור ולהעדיף בפתרון פוליטי על פני פתרון צבאי. המגעים הפוליטיים הסתיימו באביב תשנ"ח, עם חתימת הסכמי 'יום שישי הטוב' המכיר בזכויות כל הפלגים לזכויות דמוקרטיות בפרלמנט של צפון אירלנד.

בהסכם היו לא מעט חורים ובמשך השנים מאז, נמשכו שיחות השלום. במקביל הודיעו כמה עשרות פעילים המתנגדים להסכמים על פרישה מהארגון והקמת ארגון ה'IRA האמיתי' שהמשיך באלימות, אם כי במינון נמוך יותר.

גם האנטישמיות מתעוררת

לפני כשנה וחצי החליטו ראש מפלגת היוניוניסטים הפרוטסטנטית-קיצונית, ומנהיג המפלגה האירית-קתולית, להקים ממשל משותף לרוב הפרוטסטנטי ולמיעוט הקתולי. ההסכמה הושגה בפגישה בין ראשי המפלגות בבניין הפרלמנט בבלפסט, בירת צפון אירלנד. ההסכם שם קץ לסכסוך הוותיק, ובוואקום שנוצר הגבירו הפורשים, חברי ה-IRA האמיתי, את הטרור.

רק בחודש שעבר הודיע מפקד משטרת אירלנד כי הארגונים הקתוליים הבדלניים נותרו איום חמור לתהליך השלום בצפון אירלנד. "למרות שהיכולת שלהם מוטלת בספק, לא הייתי מציע לזלזל בארגונים האלה", אמר.

והם הוכיחו את היכולות שלהם. בסוף השבוע שעבר הצליחו מחבלי המחתרת האירית ה-IRA האמיתי לבצע פיגוע בבסיס צבאי ולהרוג שני חיילים. התקווה האירית שמדובר באירוע בודד התבדתה כעבור יומיים, כאשר פעילי ארגון 'המשכיות ה-IRA', הידוע גם בשם 'מועצת הצבא ההמשכית', ירו למוות בשוטר במארב מתוכנן היטב בעיירה קרייגוון שמדרום לבלפסט.

בעקבות שובו של הטרור לצפון אירלנד יצאו אלפי בני אדם לרחובות וקיימו משמרות מחאה על רקע ההסלמה האחרונה שאירעה בחבל הנשלט על ידי בריטניה. המפגינים ניצבו בדממה על מנת להביע את התנגדותם לשני פיגועי הירי שאירעו השבוע נגד כוחות הביטחון.

"לא נוותר כל כך מהר על מה שהתחולל כאן בעשור האחרון", אמר ג'ון באטץ', אירי פרוטסטנטי שהשתתף בהפגנה. "אני גדלתי על רקע האלימות בבלפסט, ואני לא רוצה שילדיי יעברו את מה שאני חוויתי".

במקביל, בעקבות מעצרם של חשודים במעורבות באירועי הטרור, פרצו מהומות בכמה אזורים במדינה על ידי קבוצות לאומניות שונות שהשליכו בקבוקי תבערה על כוחות משטרה, חסמו מסילת רכבת ופגעו בשוטרים.

מפקד המשטרה בצפון אירלנד, יו אורד, העריך כי בשני הארגונים הקיצוניים חברים כ-300 פעילים לשעבר ב-IRA, שזוכים לגיבוי מצד "כמה משוגעים ואידיוטים שרוצים לחבל בתהליך השלום".

"רוב הציבור כאן כבר לא שייך לטרור ומי שעשו את הפיגוע הם הקיצונים שבקיצונים. כבר שנים שאין כאן טרור, ואנו מקווים שזה לא ישוב להיות כמו שהיה", אומר ל'בקהילה' גם שליח חב"ד ומרבני קהילת בלפסט, הרב מנחם ברקמן (ראה תיבה) ומציין כי "בכל מקרה היהודים אינם שותפים בסכסוך הזה".

עם זאת ההתעוררות הקתולית מביאה עמה גם אנטישמיות, "לצערנו אכן יש אנטישמיות. רק לפני שבועיים רוססו כתובות אנטישמיות בחזית בית הכנסת, אולם הגישה של הקהילה היהודית פה דוגלת בשקט כדי שלא לעורר מהומות".


מספר החומות רק גדל

בקהילה קטנה כמו צפון אירלנד, קצת יותר מיליון ושלושת רבעי בני אדם, מעשי הרג כפי שבוצעו שם בשבוע האחרון, משנים לחלוטין את האווירה הציבורית ומעלים את זיכרונות העבר הלא כל כך רחוק. בבלפסט לבדה, עיר של פחות מ-250 אלף תושבים, נהרגו למעלה מ-1,500 בני אדם מאז החלו המהומות האלימות בין ה-IRA והשלטונות הבריטיים. הפיגועים האחרונים ניפצו את התפיסה שהסכסוך הצפון-אירי עבר לחלוטין לפסים פוליטיים, והציבו את מה שעיתונאים מקומיים מכנים "האתגר החמור ביותר לתהליך השלום בצפון אירלנד בעשור האחרון".

סמוך למוזיאון הקתולי המנסה להציג את נקודות החיכוך מהמאה ה-17 ועד הסכם 'יום שישי הטוב', עומד רוברט מק'לנהן, איש ה-IRA בעברו, ומרצה את משנתו לעיתונאים.

הליכה עם מק'לנהן ברחובות הללו היא מסע בתולדות המאבק הקתולי-רפובליקני בצפון אירלנד.

הרחובות מוזנחים. זה אזור של המעמד הנמוך, הפועלים, חיילי השטח של המהפכה הרפובליקנית. "אין לי שום יומרות להיות אובייקטיבי", מבהיר מק'לנהן, "אני מביא את הצד שלנו. אם תרצו, תעברו את החומה, מאה מטר מכאן, ותעשו סיור עם הפרוטסטנטים הלויאליסטים". חייו, כך הוא מספר, מגלמים את המאבק לגירוש הבריטים מאירלנד. הוא בן 50 ו-12 שנים מחייו בילה בכלא הבריטי.

"12 שנים זה הרבה זמן", הוא אומר. "סיימתי את החינוך האידיאולוגי שלי בכלא, והתחלתי את החינוך הפורמלי". הוא עובד בסניף המקומי של מפלגת ה-IRA, ומדריך 'סיורים פוליטיים' ברחובות מערב בלפסט.

את השקט ששרר ברחובות בלפסט בעשור האחרון, ניצלה העיר היטב. היא ייצרה לעצמה תדמית של עיר צעירה עם היסטוריה מרתקת. האיחוד האירופי והממשלה הבריטית נחושים להראות שתהליך השלום הצליח והשקיעו מיליארדים בשיקום מרכז העיר הקודר. בלפסט, שפעם הייתה ידועה בעיקר בתור העיר האירופית שבה נעשה השימוש הקבוע והרב ביותר בגז מדמיע ובכדורי גומי, ניסתה למצב את עצמה מחדש.
אולם מתחת לפני השטח והפריחה הכלכלית, תהליך השלום פתר מעט מאוד מהבעיות היסודיות של צפון אירלנד, ובראשן הפער הכלכלי והמעמדי בין הקתולים לפרוטסטנטים והמשך הדרישה הרפובליקנית לאחדות עם אירלנד.

"אנשים בשכונות האלה של המעמד העובד, לא הרוויחו דבר", אומר מק'לנהן. "הם לא ראו את הפירות של הפריחה הכלכלית". את הניגוד בין שכונות הפאר הפרוטסטנטיות לקתולית ניתן לראות. בניגוד לכל הציפיות, ההפרדה הפיזית בין האוכלוסיות רק הלכה וגברה. בזמן חתימת הסכם 'יום שישי הטוב' היו בבלפסט הבירה רק 20 חומות וגדרות שהפרידו בין שכונות קתוליות לפרוטסטנטיות. עכשיו, עשר שנים לאחר תחילת תהליך הפיוס, יש יותר משישים כאלו.

החומות הללו חוצות את פרברי בלפסט לאורכם ולרוחבם, ומדי פעם מוסיפים להן עוד מטר או שניים. הגדרות מצוידות באמצעים אלקטרוניים. יש בהן שערים, שמשמשים אנשים ליציאה לעבודה, אבל בעשר בערב השערים נסגרים והדרך היחידה לעבור מצד אחד לצד האחר היא לחזור למרכז העיר.

ההפרדה היא כמעט מוחלטת. קתולים ופרוטסטנטים לא הולכים לאותם בתי ספר, משתדלים לא ללכת לאותם בתי חולים ולא נקברים באותו בית קברות. הם מזהים זה את זה לפי מקום המגורים והשמות.

"אנחנו ויתרנו על הרובים שלנו", מודה רוברט מק'לנהן. "פעם, ה-IRA תפקד גם כמשטרה מקומית. השוטרים לא נכנסו לכאן, ואנחנו טיפלנו בפשיעה. היום, אנשים עדיין לא סומכים על המשטרה, אבל ל-IRA אין נשק. זה מצב מסוכן ואנשי ה-IRA האמיתי הם אנשים מסוכנים שמעורבים גם בפשיעה. הם הפכו להיות האנשים היחידים עם אקדחים ברחובות, וזה מושך צעירים. חלקם אומר לי: אתם גמרתם את המלחמה מוקדם מדי, לפני שהספקנו להשתתף בה. הם כועסים. ואני אומר להם: לחמנו כל עוד לא היה סיכוי לפתרון פוליטי. עכשיו, כשיש סיכוי כזה, זו החובה שלנו להימנע מלהרוג אנשים".


צמיחה מחודשת

במשך מאות שנים היו עדויות על חיים יהודיים באירלנד, אולם מעולם לא הצליחו היהודים לקבל דריסת רגל של ממש באי. עם זאת, במאה ה-17, בעקבות הסרת האיסור על מגורי יהודים באיים הבריטיים, החלו מעט יהודים להתגורר באירלנד. עם זאת, נוכחות משמעותית של יהודים באי החלה רק בסמוך לשנת 1880 כאשר זרם של ניצולים יהודים מהפוגרומים בליטא החלו להגיע לאירלנד, בעיקר אל הערים דבלין וקורק.

מרבית היהודים שהיגרו לאירלנד התגוררו בדרום האי ורק מעטים עברו לצפון. במפקד אוכלוסין שנערך בצפון אירלנד לפני ארבעים שנה היו באי 968 יהודים. 800 מתוכם התגוררו בבירה, בלפסט.

בבלפסט קיים בית כנסת וישנה חנות למוצרים כשרים למהדרין. בית הכנסת פעיל בעיקר בשבתות וחגים, כמו גם בימי שני וחמישי. אחרי מלחמת העולם השנייה עלו רבים מיהודי אירלנד ארצה, בהם גם הרב הראשי של יהודי אירלנד באותם ימים ולימים הרב הראשי לישראל, הרה"ג רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל שנולד באירלנד.

כיום מונה הקהילה 600 יהודים בלבד, וכרב מכהן בה הרב מנחם ברקמן. בעשרות השנים האחרונות שקעה הקהילה היהודית בצפון אירלנד, אולם לפני מספר שנים הגיע לבלפסט שליח חב"ד, הרב אברהם סיטרון, שחולל בעיר מהפכה יהודית.

"כיום הקהילה חיה ותוססת. עשינו הרבה פעילות, מעבר למה שכבר היה קיים. אני פועל בעיר כבר ארבע שנים. היו מורדות ועליות אבל פתחנו ספרייה ושיעורי תורה, פתחנו תלמוד-תורה לילדים בימי ראשון והחיים היהודיים התעוררו", סיפר הרב סיטרון בעבר. "בשבתות מגיעים לבית הכנסת 30 יהודים, ולבית ספר של יום ראשון מגיעים 10 ילדים".

בשנים האחרונות, עם התעוררות הקהילה היהודית בצפון אירלנד, היהודים שהתחזקו מהגרים ללונדון, שם האפשרות לחינוך הילדים טובה בהרבה. מאותה סיבה עזב גם הרב סיטרון את צפון אירלנד, ובמקומו מונה הרב מנחם ברקמן לשליח.