הרב מרדכי שמואל אשכנזי
רבו של כפר-חב"ד

חיוב מצוות ספירת העומר בזמן הזה הוא מדרבנן וקיומו בדיבור, אך אפשר לצאת ידי חובה גם בשמיעה מהשני מדין 'שומע כעונה'. מלכתחילה עליו להתכוון לצאת ידי חובה בשמיעתו ובדיעבד אם לא התכוון יצא ידי חובה משום ש'מצוות דרבנן אינם צריכות כוונה'. 

משום כך פוסק רבנו הזקן (סימן תפט סי"ב) שאם "שמע הספירה מן אחד מן הציבור שספרו ולא נתכוון כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוון לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו לא יברך". כלומר, השומע את חברו סופר ספירת העומר והוא מקשיב סתם ("לפי תומו") ואינו מתכוון במפורש שלא לצאת ידי חובה או לצאת ידי חובה בשמיעה זו – יוצא ידי חובת קיום מצוות ספירת העומר מדין 'שומע כעונה' ואפילו לא התכוון כי 'מצוות דרבנן אין צריכות כוונה'.

[דין זה נאמר גם לגבי ברכות הנהנין וברכת המצוות, שאפשר לצאת ידי חובת אמירת הברכה בשמיעה מהשני מדין 'שומע כעונה'. ומכיוון שחיוב הברכה הוא מדרבנן לכן אפילו אם שמע את הברכה בלי כוונה לצאת בשמיעה זו ידי חובתו – יוצא ואינו צריך לחזור ולברך שוב.]

*

בדברי רבנו שכותב ש"שמע הספירה מן אחד מן הציבור" יש לדייק, שרק במקרה זה יוצא ידי חובה מהשני. היינו שישנו מניין המתפלל ואוחז בספירת העומר ושמע ("לפי תומו") את אחד מן המתפללים במניין סופר את הספירה – יוצא בשמיעה זו ידי חובתו.

אך אם שמע יחיד הסופר ספירת העומר – אינו יוצא ידי חובתו בשמיעה "לפי תומו" זו (אלא אם נתכוון לשמוע ממנו שאז יוצא ידי חובה).

ויש לעיין בטעם ההבדל בין השומע את הספירה "לפי תומו" מאחד המתפלל עם המניין, לבין השומע את הספירה "לפי תומו" מיחיד המתפלל?

יתירה מכך: כותב רבנו שהשואל את חברו בלילה כמה היום לעומר וענה לו חברו את המספר המדויק של היום (ולא השיב לו כמה היה אתמול, כפי שנהוג) יצא האומר ידי חובתו משום שאמר את הספירה המדויקת ו'מצוות דרבנן אין צריכות כוונה', ואילו השואל ששמע את התשובה לא יצא ידי חובת ספירת העומר בשמיעה זו משום ש"בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור...נמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו" (שם סי"ד). כלומר המחשבה לספור בעצמו נחשבת כאילו חשב לא לצאת ידי חובה מחברו. ומשמע שאילולי זה היה יכול לצאת ידי חובה בשמיעת חברו למרות שחברו ספר ביחידות ולא במניין ויש לעיין איך מתאים דבר זה עם לשון רבנו "שמע מן אחד מן הציבור" שמשמע שאם שמע מהיחיד "לפי תומו" לא יצא ידי חובה?  

להסברת הדברים יש להקדים 'קלאץ קשיא': לכאורה מצירוף שני הדינים - 'שומע כעונה' ו'מצוות דרבנן אין צריכות כוונה' יוצא, שבכל מצב יוצאים ידי חובה בשמיעת המצווה "לפי תומו". ואם כן אין לדבר סוף, שהרי כל פעם שמישהו מברך בקול רם  – האחרים יוצאים ידי חובתם בעל כורחם (אלא אם כן מתכוונים בפירוש שלא לצאת ידי חובה)?!.

לדוגמא: קידוש בליל שבת על היין (לאחר תפילת ערבית) הוא מצווה מדרבנן ואפשר לקיימה על ידי שמיעה מהשני מדין 'שומע כעונה'. ואם נאמר שמצוות דרבנן כל זמן שלא מתכוון בפירוש שלא לצאת בהם ידי חובה – נחשב שקיים את המצווה, אם כן שאר בני הבית שרוצים לקדש בעצמם יוצאים ידי חובתם בקידוש בעל כורחם מבעל הבית המקדש, אלא אם כן יתכוונו בשעת שמיעת הקידוש שלא לצאת ממנו, וזה לא ראינו ולא שמענו שמקפידים להתכוון על כך?!

*

הביאור בזה: 'מצוות דרבנן אין צריכות כוונה' פירושו שאמנם בדיעבד אם שמע ולא התכוון – יצא ידי חובה בשמיעה זו, אבל ודאי שחייב להתעסק בעניין המצווה ואז הברכה של המצווה או, במצוות שבדיבור, המצווה עצמה חלה גם על השומע. אך אם אינו עסוק בעניין קיום המצווה וגם אינו חושב לקיים עכשיו את המצווה אלא סתם שומע ("לפי תומו") מישהו מברך או מקיים מצווה בדיבור – ודאי שאין המצווה חלה עליו כלל ואינו יוצא בה ידי חובתו.

לדוגמא: בליל הסדר יש הנוהגים שבשעת הקידוש הנשים מגביהות את הכוס ושומעות מבעל הבית. ובהרמת הכוס - הן בעצם מתעסקות במצוות הקידוש. ולכן אם כוונו לשמוע את הקידוש ולצאת ידי חובה מדין 'שומע כעונה' – הרי זה קיום מצוות קידוש עם כוונה. ואף אם לא כוונו לצאת אלא סתם אחזו הכוס בידם ושמעו אגב כך את הקידוש - יצאו ידי חובה משום ש'מצוות דרבנן אין צריכות כוונה'. אמנם אם לא החזיקו את הכוס כלל אלא סתם שתקו בשעה שהאבא קידש  – לא יצאו ידי חובת קידוש שהרי אינם עסוקים וקשורים כלל למצווה.

*

ביאור הדברים: בסימן ריג ס"ד כותב רבנו "לדברי האומרים שמצוות של דבריהם אין צריכות כוונה, אף על פי שלא נתכוון המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוון לצאת בה, יצא...כגון מי שנטל פרי בידו  לאוכלו או מצווה לעשותו וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו אין צריך לברך וטוב לחוש לדבריהם".
כלומר, רבנו סובר שאם אחז את הפרי בידו על מנת לברך עליו ולאוכלו או שהחזיק בידו את המצווה כדי לברך עליה ולקיימה ושמע את השני מברך והוא לא התכוון במפורש לצאת בה ידי חובה (וכן לא התכוון הפוך, שלא לצאת בה ידי חובה) – יוצא ידי חובה. ומשמע שאם היה בדעתו לאכול (או לקיים את המצווה) אך לא אחז בידו את הפרי (או המצווה) ושמע את חברו מברך - לא יצא ידי חובה ועליו לברך בעצמו.

לאידך בסימן רו סי"ב כותב רבנו שהמברך על מנת לאכול "הברכה חלה גם על מה שביד אחרים אפילו לא אחזו בידם אלא היה לפניהם, הברכה חלה על מה שלפניהם" ולכאורה דבריו סותרים?

הביאור בזה: כדי לאכול מאכל או לקיים מצווה על האדם לברך קודם. ומדין 'עובר לעשייתן' (היינו שהברכה תהא סמוכה לאכילה או לקיום המצווה) עליו להחזיק את האוכל או המצווה בידו בשעת הברכה. ואם לא החזיק את האוכל ביד אינו יכול עדיין לברך. נמצא שבאחיזת הפרי או המצווה - הרי הוא מתחיל לעסוק במצווה.

וחידשו חכמים שאינו חייב לברך בעצמו אלא אף יכול לשמוע את הברכה מחברו וגם אז יוצא מדין 'שומע כעונה'. ואפילו שמע סתם את חברו מברך לעצמו (או מקיים מצווה בדיבור) – יצא ידי חובה משום ש'מצוות דרבנן אינן צריכות כוונה'.

לכן אם אוחז בידו באוכל או במצווה, הרי הוא מתעסק במצווה וחלה עליו החובה לברך, ובמקרה כזה אומרים שנפטר בברכת חברו למרות שלא התכוון לצאת בה ידי חובתו משום ש'מצוות אין צריכות כוונה'. אך אם לא אחז בידו את האוכל או המצווה – לא התחיל בקיום המצווה ועדיין לא התחייב לברך ואיך יפטר בברכת חברו.

אבל כשמתכוון לשמוע את הברכה מחברו אינו צריך לאחוז את האוכל או המצווה בידו אלא מספיק שהם מונחים לפניו, משום שעצם כוונתו לשמוע את הברכה מחברו היא ההתעסקות בקיום המצווה ולכן נפטר מחברו מדין 'שומע כעונה'. (ואינו צריך להחזיק את האוכל או המצווה בשעת שמיעת הברכה אלא בכך שמונח האוכל לפניו על השולחן כבר נחשב 'עובר לעשייתן', משום שכל הדין שהברכה צריכה להיות 'עובר לעשייתן' נאמרה רק על המברך עצמו ולא על השומעים, ונרחיב על כך בהזדמנות אחרת ואכ"מ.)

לפי זה מובן שבסימן ריג מדבר רבנו במקרה שהתכוון לברך בעצמו ומשום כך נטל את האוכל בידו כדי לברך (מדין 'עובר לעשייתן') ואם כן הוא מתעסק במצווה לקיימה ולכן כששמע "לפי תומו" את חברו מברך - נפטר בברכתו כי 'מצוות דרבנן אינן צריכות כוונה'. (מה שאין כן אם לא נטל בידו שאז אינו מתעסק במצווה ואין קשר בין ברכת חברו אליו).

ואילו בסימן רו מדבר רבנו במקרה שהשומע מתכוון לצאת ידי חובה מחברו ולכן אינו צריך להחזיק את האוכל או המצווה בידו משום שעצם כוונתו לשמוע את הברכה מחברו ועל ידי כך להיפטר מהברכה – הרי זה מתעסק במצווה והברכה חלה עליו. 

*

לפי זה אפשר להבין את ההבדל בין השומע ספירת העומר מאדם המתפלל עם הציבור לשומע מיחיד המתפלל לבד. ספירת העומר נוהגים לספור דווקא במניין עם הציבור (והדברים נתבארו במדור זה בשנה שעברה). משום כך הנכנס לבית הכנסת ורואה מניין שמתפלל ואוחז בספירת העומר, חל עליו חיוב להצטרף למניין ולספור איתם (כמו בכל תפילה שאדם המאחר לתפילה במניין בבית הכנסת, מעיקר הדין עליו להצטרף למניין במקום שהחזן אוחז). והיות שצריך להצטרף למניין - נחשב כי הוא עסוק בקיום מצוות ספירת העומר ולכן אם שמע "לפי תומו" את חברו סופר – יוצא ידי חובה מדין 'שומע כעונה' כי 'מצוות אין צריכות כוונה'.

אבל אם שמע ספירת העומר מ'יחיד המתפלל', היות שאינו עסוק עכשיו במצוות ספירת העומר – לא יוצא ידי חובת קיום המצווה בשמיעה "לפי תומו". (אלא אם כן מתכוון בפירוש לצאת ידי חובה בשמיעה זו).

מה שאין כן במקרה ששאל את חברו כמה היום לעומר וחברו ענה לו את המניין של היום (ולא השיב לו כמה היה אתמול, כנהוג) הרי שאלה זו היא התעסקות במצוות הספירה וכששמע את תשובת חברו "לפי תומו" היה צריך לצאת בה ידי חובת הספירה, אלא בכך מחדש רבנו שאינו יוצא ידי חובה משום ש"בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור...נמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו" (שם סי"ב).

*

לפי זה ניתן לתרץ דבר נוסף: המנהג הוא שהחזן בבית הכנסת מברך וסופר בקול (להוציא את מי שאינו בקי בספירה) ולאחר מכן סופר הקהל. ויש לעיין איך יכולים המתפללים השומעים כבר מהחזן את הספירה לחזור ולברך ולספור בעצמם והרי הם מתעסקים בקיום מצוות ספירת העומר ובשעה ששמעו "לפי תומם" מהחזן – יצאו ידי חובתם?!

התשובה לכך פשוטה: בשעת מעשה מתכוונים השומעים מהחזן לחזור ולספור מיד בעצמם ולכן עצם מחשבתם לחזור ולספור בעצמם נחשבת כאילו התכוונו שלא לצאת ידי חובה מהחזן. וכלשון רבנו הזקן לגבי השואל את חברו כמה היום שאינו יוצא ידי חובה בשמיעת חברו משום ש"בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור...נמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו" (דברי נחמיה שם סי"ב).