מאת דוד דמן

"סוף סוף ניצחנו אותם", כתב מי שכתב היכן שהוא. בארצות הברית של אובמה התרחשה מלחמה שבסופה ניצח, כאמור, צד אחד. הניצחון היה כה גדול, כה מתוק וכה עצום, עד שהוא נשמע מקצה המדיסון סקוור גארדן ועד קצהו, והמשיך להדהד בכל העולם כולו, ועד לרגע זה מהדהד באוזניי, עד כדי סכנת התחרשות כללית.

בעצם, שום דבר משמעותי לא התרחש ביבשת הגדולה. הדרום לא הכריז שוב מלחמה על הצפון, ובעצם שום מדינה לא איימה להיפרד מארצות הברית של אמריקה. קבוצת צעירים, כך על פי אותם מקורות, ניצחו את הרבנים. פשוט כך. ולא סתם ניצחון דחוק, אלא ניצחון מוחץ. נוק אאוט מוחלט.

מדובר באלפי צעירים מסכנים, ששרויים זה זמן רב במרה שחורה של ממש. המצב הכלכלי הקשה, מצבו האנוש של הדולר, עיכוב משמעותי בביאת המשיח, להבדיל, וסתם צרות הדור ומכאוביו, נתן בהם את אותותיו. זה הפך אותם לאנשים עצובים, אפופי יגון ואנחה. לצל של עצמם.

כעת, הם ביקשו להתחזק מעט, לשכוח מהצרות. שמחה, הרי אמרו צדיקים, בכוחה לגאול אדם מצרותיו. והם, כמה פשוט, ביקשו בסך הכל לשמוח. אין דבר יותר מרגש מזה.

היות שיותר מצעיר אחד ביקש לשמוח – היו כמוהו עוד כמה אלפי לבבות רצוצים, והרי לא שייך לעשות זאת בבית הכנסת השכונתי. אז הם תכננו לשכור אולם גדול. באזורים החרדיים אין אולם כה גדול, וגם השכנים לא נותנים לרקוד לאחר חצות.

נוספה להם צרה על צרה, והם נאלצו, מסכנים שכמותם, להרחיק נדוד עד העיר הגדולה, מנהטן. במנהטן ישנו אולם גדול שכנראה מדיסון סקוור גארדן. שם הסכימו השמחה הגדולה. זכות לא פשוטה נפלה בחלקם. היה להם סבא יהודי או משהו כזה.

נותרה עוד בעיה אחת קטנה. הרי לא שייך להתאסף בעיצומו של לילה ירוק ולהתחיל לרקוד. אנשים מן היישוב הרי לא עושים את זה. גם לזה נמצא פתרון.

הביאו לאירוע איזה יהודי פשוט. לא סתם יהודי פשוט. אספו אותו מהרחוב או מכרכרת העגלונים שלו, וביקשו ממנו לשמח את הקהל.

ואז, כמו בסיפורים, הגיעו האנשים ה"רעים". הרבנים. הם קראו למארגנים והתחננו על נפשם, ביקשו מהם לבטל את האירוע. ביקשו מן היהודי הפשוט לא להופיע; הזעיקו את דעת הקהל; הסבירו להורים את המשמעות החמורה. מחנכים בכירים הזהירו מן הנזק החינוכי העצום שנגרם לנוער, התריעו מפני חיקוי מדויק של מנהגי הגויים, נקטו שורה של דרכי פעולה - ובסוף, כאמור, ניצחו הצעירים.

הם נסעו למדיסון, רקדו, השתוללו, צרחו והפכו בן לילה לאנשים שמחים ומאושרים. היהודי הפשוט שהוזמן לאירוע, סיפק את הסחורה. בסך הכל שילמו לו טוב. הוא השתולל כהוגן וגרם לאנשים להזיל דמעות של אושר. לא בגלל המוזיקה השמחה, אלא בגלל הניצחון המתוק הזה. סוף סוף הם ניצחו את הרבנים המיושנים האלו שמעזים לעמוד נגד ההלכה המפורשת של 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', ועוד מול עדת צעירים שחשך עליהם עולמם. שזהו הסיכוי היחיד לחלץ אותם ממעמקי
היגון והעצב.

בשולי הדברים, שנכתבו בהשראתו של הומור שחור, יש לומר דברים ברורים, שיש בהם משום נימה אישית כואבת.

אחד מסממני תנועת החסידות, הוא עניין ההרחקה המוחלטת מן הגוי. מאות 'קפידות' חסידיות, שלא מופיעות בשום סימן בשולחן ערוך, נגזרו רק מתוך ההיבט הזה - מתוך הרצון להיות רחוק כמה שאפשר מן הגוי, מאורחות חייו, מסגנון לבושו, ומכל דבר שריחו של הגוי נודף הימנו, גם אם לא היה בו שום איסור מיוחד.

בבעלזא, למשל, הפסיקו לשיר את אחד מניגוני ההקפה הקבועים בשמחת תורה, רק מפני שאנשים לא ראויים אימצו אותו לעצמם. והנה, דווקא מתוך הציבור שלנו, דווקא מתוך כור איש שהעז לעבור את שוט, עשה זאת.

חציית הקווים שלו נעשתה בפומבי וללא מורא. סגנונות חדשים של מוזיקה גויית עכשווית, שעד כה לא היה מי שהעז להחדיר אותם אלינו, הונחלו על ידו בסיטונות. קלטת אחרי קלטת. הופעה אחרי הופעה. שירים של גויים גוירו על ידו בגיורי אינסטנט שלא היו מקבלים אישור של שום רב קונסרבטיבי.

הוא שר אותם ביידיש עסיסית שאפשר להתמוגג ממנה. הוא מתבל בהם תוכן יהודי. מורח מעליהם ומתחתיהם מאמרי חז"ל, סיפורי צדיקים וכל מיני מוטיבים יהודיים. אבל בסופו של דבר, לאחר שהשכבה המזויפת הזאת מתקלפת, מתגלה במלוא קלונו הדבר האמיתי – הזוהמה המצחינה של תרבות העמים. הסגנון, הצורה והאריזה, מזכירים מוזיקה ממחוזות אחרים.

לא יעזור שום דבר. אפשר לשיר בפני ילדים חולים, להתנדב בערבי התרמה בלי סוף, לשמח חינם חתן שפונה מימית וסתם להיות בן אדם נחמד, ועדיין להישאר אותו שייגץ. גם הזמרים הגויים, אושיות התרבות הגויית, מתנדבים לרוב ומופיעים בערבי צדקה למכביר, ועדיין הם מייצגים את כל מה שאנו בורחים ממנו.

אפשר לחבוש שטריימל בשבת, לנעול מגפיים גבוהים ולהתעטף ב'טערקישע טלית' רחבה, ועדיין להיות רשום על הזכות המפוקפקת של הכנסת תועבת הגויים לתוך אלפי בתים חרדיים. ולא דיברנו מילה על ההופעות שהן בניגוד לדעת הרבנים, ועל שאר תופעות הלוואי שהתרבות הזאת מייצרת.

סבא שלי הבלתי נשכח, ר' איטשע דמן ע"ה, אביו של בעל המנגן החסידי שיבלדחט"א ר' ירמי', היה כל כולו מעולם הנגינה. הוא כבר נפטר לפני שלוש עשרה שנה, אך אני עדיין זוכר את קולו המתוק, המתנגן והמסתלסל. כשהוא היה שר את שירי דז'יקוב, אלו שהושרו בחצר הרבי בעיירת מולדתו רוזבדוב, מעיניו היו זולגות דמעות רותחות. 'כאן היה הרבי בוכה בדמעות שליש', היה אומר ובוכה אף הוא. וכשאני נזכר בכך, גם עיניי מתלחלחות מעט.

אוח, כמה זה היה מתוק. אלו היו ניגונים יהודיים אמיתיים, ניגונים שכבשו את הלב היהודי. זוהי השירה החסידית המקורית. זוהי השירה שעליה אמרו צדיקים שבכוחה לפעול גדולות. לא שירת הגויים, שאנשים בלתי אחראים העניקו לה את הכינוי המופרך והמקומם: 'שירה חסידית'.

הגיע הזמן להתאחד נגד התופעה החמורה הזאת. הגיע הזמן שהחסידים יגישו תביעת דיבה ייצוגית נגד אלו שהחליטו לכנות את הזמר הלועזי המגויר 'שירה חסידית'. וגם, הגיע הזמן לזנוח, להחרים ולנדות, את החיקויים הזולים הללו.

ואל צעירי הצאן אקרא: שובו לניגוני העיירה של פעם. לניגוני ההשתפכות, הדביקות והרגש, של חצרות האדמו"רים ושל היכלי הישיבות. התרפקו על היצירות הנפלאות הללו. עזבו את הזמרירים העלובים והריקניים האלו, את ההשתובבויות על הבמה ואת תרבות הזמר החדשה והקלוקלת, שמהיכן שלא תהפכו אותה, היא לא רק לא חסידית, אלא גם לא יהודית בעליל.

תארו לעצמכם את היהודי הפשוט מחליט שהוא שר רק את אותם שירים מקוריים, משקיע בהם את כשרונו המיוחד - והכשרון שלו הוא באמת נדיר - איזו מהפכה חיובית הייתה מתחוללת כאן. הרי בסופו של דבר, הוא לא סתם יהודי פשוט כמו שחשבתם. יש נשמה גדולה ורגישה, כשרון שלא ראינו כמותו זה דורות ויכולת מדהימה לסחוף אחריו המונים. אני רק מהרהר על כך וכבר מתחיל לקנא בגן העדן שלו.

***

ולאלו שיצטדקו ויאמרו: ומה יהא על אלו שרוצים מוזיקה אחרת וילכו בשל כך לרעות בשדות זרים? לפני שנשקע בוויכוח אם אכן זו הדרך למנוע מכשו־ לות, אקדיש להם את הסיפור האמיתי הבא:

באו פעם לרבי אחד, וסיפרו לו על יהודי מבני העיירה, שלפרנסתו הוא משחק, רחמנא לצלן, בתיאטרון העירוני. שלח הרבי לקרוא לו, ושאלו לפשר מעשיו.

"יהודי בתיאטרון - הייתכן?!"

היהודי לא התבלבל וענה: "בזכותי, היהודים שבאים לתיאטרון מתחזקים
ביהדותם".

חייך הרבי קלות, וענה לו: "צודק אתה. רק אספר לך, שלפני מספר שנים היה יהודי שחשב כמוך, וכשהגיע לשמים והתייצב לפני בית דין של מעלה, הציג את הטענה הזאת.

"הדיינים הקשיבו היטיב והציעו לו בתמורה הצעה הוגנת: 'אנו שולחים אותך לשערי גן העדן', הודיעו לו, 'רק עמוד שם ליד השער בסבלנות. ברגע שיבוא הראשון שהתקרב ליהדות בגלל המשחק שלך בתיאטרון, אתה נכנס הישר פנימה'.

"אומרים", רכן הרבי ולחש לו באוזנו, "שהיהודי עדיין מחכה שם עד היום..."