אריה ארליך

מבואותיה של העיר עפולה, לא חוו מעודן עומסי תנועה כה כבדים. העיר הצפונית המנומנמת למדי, הפכה למספר ימים למרכז העצבים של העם היהודי, כאשר רבבות בניה של היהדות בארץ ובתפוצות הופכים אותה למוקד המוני לעליה לרגל.

בסמוך לבית משפחת רוזנברג במרכז העיר הוקם אוהל רחב ממדים שתפקידו היה לנסות ולקלוט לתוכו את המוני המנחמים הגודשים את המקום לאורך היממה כולה.
יחד עם עם ישראל, עשינו אף אנו את דרכנו צפונה, אל המקום בו יושבים בני המשפחות הולצברג ורוזנברג, מקיימים שבעה ימי אבל ותוגה על היקירים שעלו בלהבות של אמונה במקום שליחותם, בנסיבות טראגיות שהעולם כולו עצר נכחם את נשימתו.

כשרכבנו מצליח להזדחל לאיטו בשערי העיר, מקדמת את פנינו קבוצת נערים צעירים, שכיפות לבנות עם סימני קפלים מעטרות את ראשם. באחת הכיכרות בכניסה לעיר, מתגודדים הנערים, מספרים לאורחים הרבים הנוהרים מקרוב ומרחוק, אל האוהל שהוקם בסמוך לבית משפחת רוזנברג האצילה, המקרינה מהודה על העיר, ושבתם הקרינה עד לפני מספר ימים קדושה וזוך על הכוכים החשוכים של מומבאי המנוכרת. "סוכת האבלים של רוזנברג זה בהמשך הכביש", מכוונים את צעדינו, מבלי שנשאל אפילו.

פסיפס מגוון מזה הנגלה כאן מול העיניים, לא ניתן למצוא בכל מקום אחר. נדמה שעם ישראל בכל מקום שהוא, החליט לשלוח נציגות נכבדה על-מנת לנחם את יקיריהם של בני הזוג המופלאים שהפעילות הענפה שהספיקו לנצח עליה בחייהם הקצרים, הרעישה בימים האחרונים עולם ומלואו.

יהלומנים וסתם אנשי עסקים, גדולי ישראל וסתם 'עמך', כולם באים לנחם, לעודד, לחזק. בעיקר להתחזק ולשאוב מלוא חופניים עידוד ותקווה מבני המשפחה היושבים כאן על ספסל צמוד-קרקע ומנצלים את ההתעניינות ההמונית בכדי לשגר מסרים של חיזוק לעם היהודי על שדרותיו.

"עשרות אלפי פתקים כאלו אזלו מכאן בשבוע החולף", אומר לנו בן-משפחה שדש מעילו קרוע, ומציג בפנינו דף מיוחד שהוריה של רבקה הולצברג הי"ד הדפיסו. על הטופס המחולק כאן לכל נכנס יש לדווח על מעשה טוב או הנהגה ישרה שהמנחם מחליט לקבל על עצמו לזכרם של גבי ורבקה הי"ד. "אנחנו לא מסתפקים בניחומים שכולם מנסים להרעיף עלינו", מסביר לנו אביה של רבקה הי"ד, הרב שמעון רוזנברג. "אלפי אנשים באים לפה מדי יום. אנחנו רוצים להרוויח מכך רוח רוחני. עוד חיזוק בשמירת שבת, עוד קבלה להניח תפילין מדי יום. עוד רצון להגביר את האחדות שנוצרה בעם, עוד ציפייה אמיתית לביאת המשיח. אלו דברים שיגרמו עילוי אמיתי לנשמות הקדושים", מסיים ר' שמעון רוזנברג כשעיני מוצפות בדמעות.

"הקרבנו קרבן אישי. העלינו את הילדים, גבי ורבקה, על המזבח כעולה וכנסכים. אם העם היהודי ייצא מהטרגדיה האנושה הזו כשהוא מחוזק ומאוחד, תהיה נחת-רוח גדולה למעלה.

פסיפס מגוון מזה הנגלה כאן מול העיניים, לא ניתן למצוא בכל מקום אחר. נדמה שעם ישראל בכל מקום שהוא, החליט לשלוח נציגות נכבדה על-מנת לנחם את יקיריהם של בני הזוג המופלאים שהפעילות הענפה שהספיקו לנצח עליה בחייהם הקצרים, הרעישה בימים האחרונים עולם ומלואו.

פגישה בהר הזיתים

גדולי ישראל רבים, מכבדים את האבלים בנוכחותם מעוררת הכבוד. הס משתרר בין באי האוהל הרבים, כאשר דמותו ההדורה של כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ מפציעה בפתח. האדמו"ר מלווה במשמשיו ובסידים רבים שהצטרפו לרבם. אנחה חרישית מלווה את האדמו"ר, שעה שהוא מתיישב נוכח פני האבלים המשחרים למוצא פיו. "זו השריפה ששרף ה'", אומר הרב שמעון רוזנברג בקול בוכים. האדמו"ר, מהנהן בראשו כשעצב תהומי נסוך על פניו הטהורות.

"עברתי הרבה מלחמות בחיי, מציין האדמו"ר, כשהוא מתכוון לאימי השואה שעברו עליו. "התקופה הזו של השבוע האחרון, מחזירה אותי לימים ההם של השואה". "המדרש ממשיל את עם ישראל לכבשה בין 70 זאבים", מציין האדמו"ר. שם במדרש מובא גם, משל הסנה עם משה רבנו, כשהסנה לא אוכל, ולמעשה הוא היה סימן למשה רבנו, שעם ישראל יעבור גלויות קשות, אך יישאר תמיד בזכות התורה. למה בכלל צריכים סנה?", שואל האדמו"ר. "מדוע בכלל צריכים שיקרו דברים כאלו כמו שקרו בשבוע שעבר?".

לצידו של כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, יושב דוד הנרצחת, הגרי"ד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק. הרב גרוסמן מספר לאדמו"ר שליט"א על הניצול היחיד מבית חב"ד שהצליח להימלט מאחד החלונות ולקפוץ לרחוב מבין מנועי המזגנים שהיו קבועים על קירות בניין בית-חב"ד. כשהשתתף בהלוויה, היה האיש נסער ונרגש. במהלך הקבורה בהר הזיתים, צדו עיניו לפתע את דמותו של אחד מחסידי חב"ד, שדמותו מוכרת לו. שיחה קצרה שהתפתחה בין השניים העלתה את התמונה, כי מדובר באחד משליחי חב"ד בנתניה, שהרב גבריאל הי"ד הפנה אותו אליו זמן קצר לפני שנכנסו המחבלים לבית חב"ד. הוא הראה לו את תמונתו ואמר לו: "תפנה אליו, תתחזק ביהדות, תשתתף בשיעורים. קוראים לו נחום והוא השליח שלכם בנתניה". כאן, במקום הכי טראגי, קוימה הצוואה. הצעיר קיים את אחת מבקשותיו.

האדמו"ר שותק ממושכות, נאחז שרעפים, ואחר מתחיל להרעיף על בני המשפחה האבלים דברי חיזוק וטללי נוחם. הוא עובר לשוחח על מעלתם הגדולה של שליחי חב"ד באשר הם, בכל מקום בעולם. "הם מביאים את קרן היהדות למחשכי העולם, לכל מקום ומקום. זכיתם להיות הורים לאנשי מסירות-נפש כאלה, אשר השליכו את טובתם האישית מנגד ובסופו של דבר אף מסרו את חייהם, בכדי להביא את דבר ה' למקום הטומאה של הודו המרוחקת".

גלריית רבני חב"ד היושבת כעת מול האבלים, עוברת מנושא לנושא. הם מנתחים את דעתו של הרבי מליובאוויטש, המשלח שכונן את מפעל האדירים של שליחי חב"ד בעולם. הם מצטטים משיחותיו ואמרותיו. הם מדברים על כך שהרבי נטל אחריות אישית על ילדי השלוחים. הכוונה כמובן למוישהל'ה הקטן,ששרד את התופת באורח ניסי ועל-טבעי. "זו לא סנדרה. זה יד ה' ממש", קובע בנחרצות חבר ועד רבני חב"ד.

לחמניות לאסירים, שוחד לסוהרים

הכול משתתקים כאשר בעל הכיפה הלבנה היושב בצד, פוצח בסיפורו המהפנט. פאות עבות סדורות על צדעיו של האיש. חזות ברסלבית מובהקת מעטרת את דמותו. ניכר עליו כי זה מקרוב בא, מארץ הבודהיזם והאמונות הטפלות. הסיפורים זורמים ממנו בשטף. משנתו סדורה. ניכר עליו כי הוא חווה את האירועים כאילו התרחשו ברגע זה ממש.

רונן דבש, קוראים לאיש. סיפורו עוצר הנשימה התפרסם בשבוע שעבר בין דפי 'חדשות משפחה', שיריעתם הורחבה בעקבות החדשות הרעות שהגיעו ממומבאי. הוא מספר על חודשים מסמרי-שיער בין חברי כנופיות טרור בכלא ההודי הידוע לשימצה. בשרו נעשה חידודין-חידודין כאשר הוא מספר על גזר דין המוות שכמעט הושת עליו. נשימתו נעתקת לרגע קט כאשר הוא נזכר כעת שוב במבטו המלטף, המעודד, של האברך הצעיר שפקד את תא הצינוק שלו תמידין כסדרן. ריח המאפים הטריים שגבי הביא לו במסירות, מכים כעת שוב באפו. "תאכל רק את זה", הוא הורה לי. "כך לא תיכשל באכילת פת עכו"ם", הטעים. ואני, בער ולא אדע. חילוני בין בודהיסטים. המ איכפת לי פת עכו"ם, פת ישראל. אני עומד לסיים כאן את חיי, בנסיבות טראגיות ומחרידות. גופתי תושלך לכבשן האש. מה אתה בא אליי עם פיתות, אבל הוא היה בשלו. הוא הגיע שוב ושוב, במסירות, בנאמנות. חיזק, עודד ואף שיחד כשהיה צריך. "תצעק בכל הכוח: אנא ה' הושיעה נא, ותראה ישועות".

כיום, הוא יושב כאן, בבית האבלים העמוס בעפולה. הוא מספר את סיפורו האישי, מתאר לאוזניים הכרויות את מסע הבריחה ההרואי ורווי הסכנות, ומצהיר: "את חיי, הגשמיים והרוחניים, אני חב לגבי ורבקה הולצברג, זוג המלאכים שכמו נשלחו אליי משמיים".

עודו מדבר, וידיעה בהולה מגיעה בפנים הבית, מקום ישיבת הנשים, על אישה אמריקאית שעשתה את דרכה מארצות-הברית לישראל לשהייה בת שש שעות בלבד. "ראיתי את הדיווחים בתקשורת, על פועלם של בני הזוג. התרשמתי והתרגשתי בצורה בלתי ניתנת לתיאור, עד שחשתי צורך עז ובלתי מוסבר לנסוע לישראל, לנחם את בני המשפחה ולשוב לביתי שבארה"ב". כך, באנגלית טיפוסית, מספרת האמריקנית בטבעיות וכלל לא מבינה את מבטי התהייה הננעצים בה. "ראיתי, התרגשתי, ניחמתי. כעת אני יכולה לחזור", היא מסכמת.

לא רק היא התרגשה. מכל הארץ באים לכאן יהודים שכלל לא הכירו את בני הזוג ואין להם כל קשר עם המשפחה. הם שמעו את שמעם של זוג השליחים, הוקסמו מאישיותם הכבירה והצפינו לעפולה, להזדהות ולהתחזק. עשרות שליחי חב"ד מרחבי העולם באים לכאן, במעין רכבת אווירית, מרובת ארצות מוצא. 'משפחת השלוחים' שולחת לכאן נציגים מארבע כנפות תבל.

חבורת עסקני הציבור המאיישים בשעת צהריים זו את בית האבלים, קמה מלוא קומתה כאשר פמלייתו של כ"ק האדמו"ר מצאנז מופיעה בפתח. דוק של עצב עמוק נשקף על פני האדמו"ר. הוא חש את הצער, חווה את הכאב. הימים האחרונים עברו על האדמו"ר כשהוא דואב ומיוסר. בקושי הסכים לצאת ל'טיש' בליל השבת. בכי חסר מעצורים קטע את מהלך עריכת השולחן הטהור.

הוא מתיישב מול דשי-המעיל הקרועים לאות אבל. דקה ארוכה של שתיקה מעיקה ומחשמלת אופפת את יריעות האוהל. הפנים מתכרכמות, העצב התהומי מעמיק את אחיזתו. האובדן מורגש בכל פינה, מעביר צמרמורת בכל גו. עיניו הטהורות של האיש אשר על עדת חסידי צאנז, דומעות בקול חלוש ומיוסר, הוא מבקש מבני המשפחה השכולים, שיספרו מכלי ראשון את אשר שראו עיניהם בזירת הקטל, בבית-חב"ד מומביי. עיניו של האדמו"ר נעצמות בדבקות. ניכר על דמותו הנעלית, כי הוא בורר את מילותיו, בבחינת: 'אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר'. כעבור רגעי השתיקה, פותח האדמו"ר באמירת דברי חיזוק ועידוד. במתק לשון ובשפה בהירה הוא משמיע אמירות נוחם, מרעיף טללי תחיה רעננים.

"חז"ל מלמדים אותנו", אומר האדמו"ר, "ש'חזקה על שליח שעושה שליחותו'. זוג השליחים הקדושים הללו, בוודאי עשו את שליחתם נאמנה. בוודאי ימשיכו בשמים לעשות את שליחותם ויפצירו אצל ריבונו של עולם על גאולתנו ופדות נפשנו.
"עובדת היותם של הנרצחים מכל הסוגים הקיימים בעם ישראל, והעובדה שהאסון הנורא התרחש דווקא בקצה העולם – כל אלו מלמדים אותנו שצריך להרבות באחדות במחננו", מסכם האדמו"ר.

למעלה ממחצית השעה יושב האדמו"ר מצאנז, ומנחם את ההורים ובני המשפחה. רגע לפני שהוא נפנה ללכת, מבקשים אחדים מהנוכחים להציג בפניו את ספר-התורה שחורר בידי כדורי המרצחים, בפרשת אחרי-מות שני בני אהרון, שעלו בשריפה אשר שרף השם, בקרבתם לפני ה'. האדמו"ר מתעקש להיכנס בעצמו לבית המשפחה ולראות את הספר. פניו מצטעפות בעווית של עצב בראותו כבלע את הקודש.

הגר חוזרת לאברהם

שטף בלתי פוסק של מברקים זורם לכאן לאורך שעות היממה. יהודים שנבצרה מהם ההגעה הפיזית, מבקשים אף הם להביע תנחומים. שרי ממשלה, שגרירים ומנהיגי מדינות, משגרים את תנחומיהם. נשיאה הנבחר של המעצמה האמריקנית, ברק אובאמה, משגר איגרת תנחומים משלו, באמצעות השליח השיקגואי, הרב דניאל מוסקוביץ. האיגרת מוקראת בהתפעלות על-ידי אבי השליחה הנרצחת, הרב שמעון רוזנברג. איגרת זו, היא עבורו הוכחה נוספת לכך שדבר היהדות מחלחל בעוצמה לכל מקום, אף למעוזי השלטון החזקים, גם לפסגות-המנהיגות הגבוהים. השליח משיקאגו, הרב מוסקוביץ, מוסיף ומספר בהשתאות, כי האירוע הטרגי נגע בלבבות יהודים בכל העולם. "כשהכרזתי על עצרת הזיכרון במדינתי, לא חלמתי שיגיעו כל כך הרבה אנשים", סיפר השליח.

דמעות נקוות בעיני המצטופפים באוהל, כאשר קולו הנרגש וחדור האמונה של הרב שמעון רוזנברג נישא בחלל. זה עתה התקבל כאן מכתב, שהצליח להחדיר אלומת אור עתירת עוצמה, אל תוך האופל הסמיך, הכאב החד והשכול המציק. שולחת המכתב היא אישה העונה לשם הגר. היא מתגוררת בצפון תל-אביב ורחוקה מעולמה של יהדות כרחוק שמים מארץ. עד לטבח בבית-חב"ד. אירועי הימים האחרונים, טלטלו אותה טלטלה עזה. בהלוויה קורעת הלב שנערכה בכפר חב"ד, החלו צעדיה הראשונים בנתיבי חיי התורה והמצוות. "כבר כמעט וויתרתי", היא מתארת, "אולם מישהו למעלה דאג שאראה אותך בכל מהדורות החדשות. שאראה את דמעותיך, שקופות וצלולות, אך בטוחות כי 'ה' נתן ולקח ויהי שמו מבורך'. באותו רגע ידעתי כי זהו הסימן לו חיכיתי שנים. זוהי האות לכניסתי פנימה אל העולם היהודי. אם כך אבלים ביהדות, אז אני רוצה להיות יהודייה. אם כך בוכים ומספידים בתנועת חב"ד, אז היום, יותר מכל שעה ודקה אחרת בזמני הריק, אני רוצה להיות שייכת למעצמה שלך, הרב.

"רק תאמר לי דבר אחד, הרב רוזנברג היקר, איך עולים למעלה", ממשיכה בעלת התשובה הטריה לטוות את חוטי האמונה שהחלו לפעם בתוכה. "איך עולים אל האור הבהיר, הטהור הזה , מתוך עומק הבאר בו אני שרויה כעת? מי יציל אותי מעצמי, מהקריירה המדומה שלי? מהמעמד הטיפשי שיש לי בעולם העסקים הרווי אגוצנטריות, משחקי כבוד ומלחמה? ואני מרגישה מוכתמת כל כך מעצמי. ממעשיי עד כה. מהשקיעה בחומר הדביק שעוטף אותי בעולם שלי, ומהניסיון הכמעט בלתי אפשרי להיטהר ממנו.

"אני הגר", מסכמת שולחת המכתב המרגש. "כמו הגר המקראית המגורשת אל המדבר ונפשי שרועה על החול הלוהט, משוועת למעט מים, לבל אמות בצימאוני. בצמאוני הגדול לרוח טהורה. יודעת אני בבטחה, רב יקר, כי שוב אשוב לביתו של אברהם הצדיק. שוב אדדה רגלי בעולם הצחיח בו אני פוסעת כבר שלושה עשורים, ונחמה גדולה חבויה באמתחתי. נחמת האבלים על המתים מחד והקמים מן האופל- מאידך. השבוע מתחילה הגר של אברהם לחזור בתשובה. מסור את ניחומיי לשאר משפחתך, ואת חיבוקי האמיץ למוישה הקטן", מסיימת הגר את מכתבה.

"מי יודע", מסכם הרב שמעון רוזנברג בקול שנוק מדמעות. "מי ידוע, אם השליחות שגבי וריבקי מקיימים בימים אלה, כאשר אלפי-אלפי לבבות יהודים מתעוררים בתשובה - אינה גדולה מהשליחות שהם ביצעו בהיותם בעלמא-דין. מי יודע".

טבילה בשלג

יורם, הוא יהלומן העושה בהודו לעיתים קרובות. הוא מספר על כך שגבי נהג להביא לו למקום הימצאותו לחם טרי ומאפים ריחניים, בכדי שלא ייכשל באכילת פת עכו"ם, מעשה ידיה של זוגתו, רבקה הי"ד. "הם היו כמו האבא והאמא שלי", מצהיר יורם ומוחה דמעה סוררת המרטיבה את חולצתו המעומלנת.

"אתה יודע, אריה", אומר ר' נחמן הולצברג בהתרגשות מהולה בצער. "אני מתחיל להבין, שכמה שהכרתי את הבן שלי, בעצם לא התחלתי לעמוד על טיבו. מגיעים לפה מדי יום אלפי אנשים שהכירו את גבי וריבקי מהודו, והם ממררים בבכי נטול הפוגות. הם בוכים יותר ממני. זה פשוט לא יאומן. הסיפורים זורמים פה בשטף.

"תשמע סיפור שנזכרתי בו היום", פותח ר' נחמן הולצברג וממקד מבט רב-משמעות אל העבר הקרוב, שעכשיו נראה כה רחוק. "בן שש-עשרה בלבד היה גבי כשהסיפור התרחש", מקדים האב. "אתה מבין? אני צריך להספיד את בני", הוא נאנח אנחה גדולה ומרה המהדהדת בכל פינות הבית, ומטלטלת את כל שומעיה. "שלג כבד כיסה את ניו-יורק, עיר מגורנו. איש לא ההין לצאת אל הרחוב. שלושה מטרים של שלג הם בטרם ייגש לתפילת שחרית. 'אבל תראה מה קורה בחוץ', אמרתי לו. 'אי-אפשר לצעוד ברחוב'. אך הוא בשלו. הוא חייב מקווה. מה עשה הנער? הוא יצא לחצר, וחפר בור בתוך שכבות השלג. כשהתקבל העומק הרצוי, הוא שפך פנימה מים וירד וטבל, במסירות-נפש של ממש, בכפור-אימים ובתוך בור טבילה מאולתר העשוי שלג סמיך ומקפיא עצמות.

"שנתיים אחר מכן, כשגבי שהה במחנה הקייץ, בהרים המרוחקים, הוא לא השלים עם העובדה שאין מקווה במחנה. הוא החליט לצאת ולחפש אחר מקווה. בסופו של דבר הוא מצא מקום מאולתר ששנים רבות קודם לכן שימש אעת באי המחנה לטבילה. הוא ירד לטבול בתוך מים דלוחים ומזוהמים, קרים ושרוצי פרעושים ומרעין-בישין. אבל גבי לא וויתר. מסירות-נפש בפועל, היתה עבור גבי ורבקה הי"ד דרך חיים. הם השליכו מנגד את טובתם האישית והתמסרו כליל למען יהודים.

"כל-כך סימלי הדבר", מתפעם הרב נחמן הולצברג, אביו של ר' גבריאל הי"ד. "אבי, ר' מושה ראש-פינה'ר, עמד בצוואתו על כך שהלווייתו תהיה צנועה, חשאית ומעוטת משתתפים. בהלוויה של הנכד וזוגתו, הושלם הכבוד האחרון שהגיע גם לאבי, שהיה גאון-עולם מופלא. רבבות המלווים שחלקו לבני וכלתי כבוד אחרון, הביעו את הוקרתם לזוג המופלא שעשה בנכר את מה שכולנו מחוייבים לעשות, אולם מעבר לכך – יש כאן הערכה למשפחה ולסבא הגדול, שהוא חלק מההשראה למפעל החיים המיוחד הזה של בני וכלתי. מוישי, הנכד הקטן, קרוי על שמו של אבי. הוא ימשיך את הפעילות ביתר-שאת. הוא עדות ניצחית, חיה וקיימת. אני בטוח שעדיו לגדולות.

יהודים באים והולכים, מתיישבים, מנחמים ומפנים את מקומם לבאים אחריהם. אלפים רבים פוקדים את המקום מדי יום. הם באים בתחושת דכדוך ועצב ויוצאים מכאן חדורי תקווה והסתכלות אל העתיד. ההורים, ר' נחמן הולצברג ור' שמעון רוזנברג, אינם נותנים לעצב להשתלט על האווירה. הם מדברים כל העת על התחזקות. על הצורך להגביר את הציפייה לגאולה, ולהרבות אחדות בעם ישראל. "אחדות", זה צו השעה", אומרים שני ההורים השכולים פה אחד. "זה יהיה עילוי-הנשמה האמיתי. בחייהם ובמותם הם מסרו את נפשם וחייהם, עבור אחדות ישראל. תעשו הכול בכדי שזה יישאר, הם מתחננים.

"תנצל את הבמה שיש לך בעיתון", הם מפצירים בדם ליבם, "בכדי להרבות אחדות ושלום בעם. מספיק סבלנו", הם מפטירים, איש-איש בסגנונו, כשהאמירות נקטעות בשל יפחות בלתי-רצוניות המתפרצות ממעמקי ליבם.

תמו ימי האבל. מחוזקים מתמיד, מתרוממים בני המשפחה, נושאים עיניים אל העתיד. אוטובוס מאורגן מוביל את בני המשפחה ירושלימה, אל מקום קברות היקירים בהר הזיתים בירושלים. פרקי תהילים נישאים ברמה במרומי ההר. בכיות קורעות-לב של אבא ואמא, על בנים מופלאים שהיו ואינם.