1.
תמונה ראשונה:

ליל שבת, לאחר התפילה. אני מטפס במדרגות ביתי, ועל כורחי אני נחשף לוויכוח ער, נפיץ, ומלא תסיסה בין שני ילדי שכנים, בגילאי שמונה:

"אני שמעתי", מספר הצעיר וקולו נפוח מגאווה, "את הצפירות של האמבולנס... רצתי אחריו חמש דקות!"

"אני", אומר השני בביטול, "ראיתי לא רק את האמבולנס שבא לקחת את הילד. ראיתי איך משכיבים את הילד שנפצע לתוך כזה אלונקה כזה, ואיך מכניסים אותו ממש לתוך האמבולנס. אתה כבר לא היית שם כשהכניסו אותו ממש לאמבולנס".

קולו ושפת-גופו היו נפוחי חשיבות, על כך שהוא עצמו ראה במו-עיניו "איך מכניסים אותו לתוך כזה אלונקה כזה". גם ברקת כשכבש את עיר הקודש, לא נשמע יהיר עד כדי כך.

ילדים הם 'בעלי מקצוע' מיומנים, להתגאות בדברים הלא-נכונים.

2.
תמונה שניה:

לפני שנים התרחש בירושלים אירוע חבלני, עתיר נפגעים. הזדמנתי לחדר העריכה של עיתון נודע, שעסק בעיצוב גיליון יום המחר. מטבע הדברים והאירועים - הגיליון אמור היה לדמם. אל המערכת הובהלה תמונה הכי-עדכנית: שקית טלית ותפילין של ההרוג, שעליה הותזו כמה מטיפות דמו של הנרצח.

עיני העורך אורו: תפילין, טיפות-דם, ו'קידוש השם' – יוצרים "סיפור", שכמעט אין צורך לכתוב אותו.

הגרפיקאי של העיתון הגיע אל זירת-התפילין, דחוף-ומבוהל. כשראה את התמונה חשכו עיניו:

"אין", הוא אומר בניגון של 'איכה', "מה לעשות עם זה. בתהליך ההדפסה הגרוע של העיתון, לא יבלטו טיפות-הדם. הטיפות תיראינה כמו טיפות זיעה".

העורך נראה מוטרד:
"אולי", הוא הציע בהיסוס, ואני מסמיק עד היום כשאני נזכר במעמד, "אולי אתה יכול, אתה יודע... קצת לחזק את הצבע האדום של הטיפות עם תוכנת פוטושופ... רק ככה... להבליט קצת את האדמדמות..."

3.
לאחר הסיפור עם התפילין, הדם וצבע הפוטושופ, התהלכתי ימים רבים בהרגשת שפלות-דעת, מעצם העובדה שאני שותף לתאונה המתקראת 'עיתון'. מי שחייב לספק צבע מדמם להמוני סקרני-תקשורת, מאבד במידה רבה מהתום שליווה אותו.

פרק זמן ארוך ליוו אותי עיניו הצוהלות של העורך, מול שקית התפילין המדממת, שבעיניו לא ביטאה תפילין וכאב, רק "סיפור מוכר". ולפתע ראיתי את עצמי כמוכר בבאסטה, שבמקום תפוחי אדמה, עוסק במסחר רגשות.

עם השנים התברר לי שטעיתי.

4.
לא עכברא גנב.

אם ציבור הצרכנים היה אומר "לא" לעיתונות בת-ימינו, שהחליפה העברת אינפורמציה במציצנות; לו לפחות הציבור לא היה דורש את זה, ניתן היה לתבוע עיתונים ועורכים, ואת גרפיקאי-הדמים של פוטושופ.

תרבות הצבע הולכת ושוטפת את עולמינו. הציבור נעשה עם הזמן עיוור ל'שחור לבן', ואם לא מראים לו תמונות מדממות, וגופות עטופות טליתות רחמנא ליצלן, הוא לא יפנים.

אינני 'בעל-מוסר' ולא פסיכולוג, ואין לי לא זכות ולא אמת-מידה לבחון מה טמון בכמיהת ההמון לתמונות-צבע.

האם זו הרגשת 'ערבות' עד לטיפת הדם הניתזת בתמונה? - קשה להניח. האם זו רק סקרנות ילדותית? - אסור להניח!

5.

עמדתי ביום שישי השבוע, ליד קיוסק בני-ברקי. על חבל כביסה דק תלו יומונים ושבועונים מכל הצבעים והגוונים. ובכולם קול נהי אמיתי על השבר המחריד שפקד את כולנו בהודו. רק ש"קול הנהי" היה צבעוני מדי לטעמי. התבוננתי שעה קלה מהצד, לבחון לפי איזו אמת-מידה קונים היום עיתון.

העיניים נתלו מדרך הטבע לצבעי האבל המחריד. ככל שהצעקה התעצמה – היא מכרה יותר.

הצבע העיתונאי בדורנו, צבע בכלל, הולך ומקבל תפקיד של ליסטים מזוין, הניצב ומלסטם את הקונים, וכופה עליהם בכוח נשק-הסקרנות, לקנות עיתון שאינם מעוניינים בו.

כזהו סוג ה'ליסטים' המודרני: את מקום האלות - החליפו הצבע והרעשנות.

אבל איש אינו יכול להאשים את עורכי העיתונים ואת גרפיקאי-הצבע, כל עוד הציבור מבקש, מתחנן, שיכו בו ב"אלות" הצבעוניות האלו.

6.

איך, שאלתי השבוע את ידידי הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד, איך אתה מסביר את סיפור הדם והתפילין והפוטושופ. זה לא מזעזע אותך?

"לא". הוא אומר בנינוחות הדרוכה שלו, שכל-כך למדתי להוקיר. "לא מזעזע. יתכן שאתה צודק, והגרפיקאי הפך, עם השנים ותביעותיו המלחיצות של המקצוע, לציניקן. אבל מה שקובע בנושאים כאלו הוא מבחן התוצאה:

"הגרפיקאי מעצים כמעט-בחדווה את צבע הדם, אבל ככלות הכל אנשים מושפעים! הנשמה שלהם מושפעת. ואם יהודי בודד, אי שם, נלפת מצבע הדם, עד שחייו הוסטו לרגע מבורך מהשיגרה להרהור תשובה, ואל 'ערבות' כלל-ישראלית עם דם עבדיך השפוך – החלטתו של הגרפיקאי היתה נכונה".

7.
תמונה שלישית:

לפני כיובל שנים, בעת הקמת אגף ב'אוהל קדושים' של ישיבת פוניבז', קרס אחד הפיגומים, ואלו שעמדו על גביו נפצעו או נחבלו. אחד מאברכי הישיבה שהיה שם, השתומם לראות את מרן המשגיח מפוניבז', רבי יחזקאל, ניצב שעה ארוכה לא הרחק, ומתבונן בכובד-ראש בנעשה.

המשגיח היה ביסודו איש דרוך. ניצב בכל רגע וכל תנועה בחזית מלחמה כלשהי. מעולם לא ראו אותו מורט בזקנו, או נוגע סתם כך נגיעה אקראית במשהו. בכלל לא שרתה 'אקראיות' בחייו. ולכן היתה העמידה הסתמית שלו תמוהה. הוא עמד צופה באופן סתמי באירוע טראגי, כאחד הסקרנים.

הוא שאל את המשגיח על מה ולמה.

הזדעזע המשגיח מעצם השאלה:

"אני מסתכל? 'וירא בסבלותם', אמרה תורה! 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם', אומרים רבותינו! בגילי אין בי הכוחות לסייע, אני משתוקק להיות בבחינה של 'נושא בעול עם חברו'. הדרך היא על-ידי נתינת העיניים והלב להיות מיצר בצער הפצועים".

הוא הביט בו לרגע, והוסיף:

"תאמין לי, זוהי מלאכה מפרכת! להרגיש כל יהודי ויהודי לחוד, לחיות כל קושי, כל פצע ופצע לחוד... אני עמל עבודת פרך!"

8.

זו אחת המסקנות החשובות מהטרגדיה בהודו.

לכאורה, הגזמנו השבוע בחלקה הצבעוני התוסס של המדיה. איבדנו את היכולת לחוש, להרגיש חיבור ושיתוף עם כאב-יהודי, בלי לשטוף את עינינו בתצלומי פרטיו האינטימיים של הכאב.

מוישי עם סנדרה, מוישי בלי סנדרה; מוישי בשדה-התעופה, בוכה, צוחק, בגינה. הוריו הקדושים, בני הזוג הולצברג השם יקום דמם, צולמו בעשרות פוזות ואירועים (ראוי להקדיש מאמר לעצמו, על צרימה קלה מגדרי הצניעות, וחדירה לא-ראויה לצנעת-הפרט).

בשלב כלשהו, עבר האירוע עם שלל הדיווחים התצלומים, והכניסה לפרטיה האינטימיים של כל התרחשות - משותפות עם הכאב קורע-הלב, למעין מסיבה-המונית רח"ל. וכל המרבה בידיעות סנסציוניות מרעישות הרי זה משובח.

ההסתגלות שלנו לעולם המדיה, הצבע, התקשורת והתמונה, גובה מחיר יקר מפז:

אבדן היכולת להתרגש התרגשות פנימית. ולהתייחד עם הכאב התייחדות אישית.

9.

שוחחתי השבוע עם כמה מאנשי ושלוחי חב"ד, אנשים בעלי דעת רחבה, שנקודת-הנפש שלהם נבקעה לרסיסים. לא. הם אומרים בשפל-קול, לא הזדמן להם לראות עיתון, תמונות או עדכונים. הכאב ממלא אותם. כשהכאב ממלא, אין פנאי-נפשי להתעניין בפרטים.

ראיתי השבוע את אחד מאנשי השם בחסידות חב"ד, הגה"ח רבי חיים שלום דייטש; היה קשה להיכנס איתו בדברים. רבי חיים שלום, תלמיד חכם בעל שיעור-קומה וחיוניות מפעפעת, הקומה שלו שחה. משהו חי מאוד באדם המופלא הזה נסדק.

רבי חיים שלום לא נגע באף תמונה של מוישי, ולא ראה תצלומים של אנשי הקומנדו ההודי הפתטי - גולשים על גג בית חב"ד. הכאב שלו לא היה 'פוטוגני', אבל הוא היה הכאב החי מכולם. כל השבוע האחרון התהלך בכולל 'צמח צדק' בעיר העתיקה, אפוף דוק של עצב, ודריכות עליונה.

שמענו השבוע גם את דובר חב"ד, הרב מנחם ברוד, איש עם איכות אנושית, שפרץ בבכי בשידור חי מול רבבות מאזינים, והעביר לעולם את ההכרה המפעימה, שישנו כאב שהוא למעלה ממגבלות המקום והזמן.

10.

כיוון שכך יצרתי קשר עם הרב ברוד עצמו, אדם עם בהירות מחשבתית מרשימה, ושאלתי לדעתו על מפולת הצבעונים שעטפה את הטרגדיה.

"ראשית", הוא אומר, "אצל מי שמסתגל לעיסוק באירועים טראגיים, מתפתחת אדישות שבטבע. במלחמת המפרץ למשל, חששו מהנורא מכל. קבוצות אברכים התגייסו לקורס בזיהוי חללים רח"ל. גם אני הייתי ביניהם. לאחר כמה ימים החלו לצוף שם בדיחות שחורות.

"שנית, למרות שהיה בעניין ובסיקור התקשורתי השבוע מימד של מציצנות, נו, התקשורת מתפרנסת מזה. אתה שואל האם קדושי הודו צריכים לפרנס את התקשורת? זו לא שאלה נכונה. נוצר כאן מפגש אינטרסים... אנחנו ורגשותינו זקוקים לציניות הגרפית שלהם.

"עלוני הצדקה סוחטי הדמע והממון למשל. אתה יודע כמה אנשים מתפרנסים מתיאור וצביעת מצוקות? כמה גרפיקאים וקופירייטרים? אבל בסופו של יום, יש ליתומים אוכל ובטחון. זהו שילוב אינטרסים מבורך".

לדעתי, אני אומר לו, יש כאן דווקא ניגוד אינטרסים. הצבע האדום הרעשני, הצוהל, מפנה את מקומו של האבל הפנימי והטהור, למציצנות, לסקרנות-שווקים רדודה, ועם הפרזת התמונות והסער - מתפתחת גם כהות ואדישות.

"לפני שמונים שנה", הוא אומר, בעולם חף מתקשורת, "לא שלטה לא מציצנות, ולא כהות האדישות, אבל לעולם של אז גם לא היו הכלים להחדיר לרגשות הציבור כאב".

11.

יש פיכחון מרהיב בדבריו של ר' מנחם. היה בדבריו גם משהו הרואי. אדם המתהלך שבוע עם לב מרוסק, מסוגל להכיל בליבו גם תעלולני פוטושופ המתפרנסים מהעצמת הטרגדיה.

זוהי נדיבות-לב מרשימה. אבל למרות הפיכחון הזה, עדיין אני סבור שהגזמנו בהיסטריה הצבעונית המצולמת, שהפכה טרגדיה מחרידה - לאירוע מסקרן.

האמת מצויה מן הסתם, כמו תמיד, אי שם באמצע, כפי שהביע רבינו מהרי"ל חסמן:

"אני ה' חוקר לב", הוא אמר, "לב האדם מורכב עד כדי כך, שגם השי"ת צריך כביכול 'לחקור' אותו".