רבקה ערנטרוי

שנואה ואהובה? הכיצד?

הרמוניה של הפכים מוקצנים...

כיצד מהוות העובדות הבאות מסר תכני למשמעות חיינו בעוה"ז ובעוה"ב? מדוע נטה יעקב אחר רחל כ"כ ועבד עבורה את לבן שבע שנים ואילו את לאה הביא אליו ה' בהעלם ובהסח הדעת? מדוע בלט יופיה של רחל ולעומתה זכתה לאה בששה שבטים?

הוא המשפיע והיא המקבל, אך האם מסוגל אף הוא להיות, לעיתים המקבל?
האם מודע הוא לאותם כוחות רוחניים צפונים בה והם עומדים למעלה מתפיסתו בהם? האם עשוי אדם להנות ולאהוב את מה שנשגב, נעלם וסמוי ממנו  בשל היותו כלי צר מהשג עוצמה רוחנית זו?

האם אין מציאותם של אלו שאינה ברורה ומובנת לנו אך חולשת עלינו בעוצמה אמיתית ונצחית, מאיימת, מלאה (מלש' לאות - לאה) ומעייפת אותנו ואנו, אולי, נוטים אחר דמויות המביאות לשחרורם וגלויים של מאווינו וכסופינו?
 
יעקב, אכן, התקשה להעריך את לאה היות ושרש נשמתה היה רם  ונשגב מתפיסתו, שהרי הוא ייצג את עולם הרגש והמדות ואילו היא שיקפה את עולם המחשבה, שהוא המקור לרגש ולמדות.

אין הדבר מתמיה עוד, מדוע הופנה מירב תשומת לבו אל רחל שייצגה את עולם המלכות והמקבל ואת אותיות הדיבור, ולכן מהווה היא סמל להתגלמותו והתגלותו של עולם הרגש  באותיות של דבור.

ולכן אהב יעקב להיות המשפיע אליה והתקשה להיות משפיעה של לאה במערכת של נשואין, שהרי בעומקו של דבר, בעולם רוחני יותר, היתה לאה  המשפיעה של יעקב, היות ואותיות המחשבה אותן היא סימלה, בונות את הרגש ומתפעלות אותו ולכן, אכן, ילדה לאה שישה בנים, המסמלים את שש המדות...(הרגשות)

ואת רחל לעומת זאת, המסמלת את עולם הדיבור, המלכות והמקבל, אפיינו יופי של תואר ויופי של מראה, שהרי איך יוכל האחד להשפיע אל דמות שאינה נאה ונעימה? ולכן למדים מחז"ל שאין האישה, אלא ליופי, היות והיא מהווה את דמות המקבל ויעקב יכול היה להתענג בהיותו הממשיך והמשפיע  אליה, והיא, אכן, הביאה את עולם הרגש שלו לבטויו הגלוי ובלעדיה היה חש יעקב כמו האדם בטרם ניתנה לו האישה, ולכן כונתה האישה בבריאה "חווה" ולא "חיה", היות והיא הביאה את האדם למצב של חווי (הבעה והתבטאות) ומצב כזה, אכן, מחיה את האדם שלא יהיה נודם וקופא ומשותק בשתיקתו, כשאין כל מבע לקווי אישיותו....

ואילו עולמה של לאה, הרוחני יותר ונעלה יותר, נותר סמוי ונעלם, מלאה וכבד, ואף אם כי עולם המחשבה שלה, עשוי להיות מעניין מאוד וההווי התכני שלו אמור לענג מאוד ולשעשע, ואולם בשל העומק הטמיר שבו, שאינו נתפס בכלי השכל המצומצמים (של יעקב) וביחוד בשל היות המחשבה תמידית ואינה פוסקת, (רק בעת השינה) היא מלאה (מל' לאות ולאה) מאוד ומעייפת, והאדם מבקש לפנות ממנה ולהרפות...

לאה, המשקפת את אותיות המחשבה, היא זו שבונה את המדות, מתווה ומעצבת אותן שתהינה נוטות לקו שהשכל מפנה אותן...

הנשמה של המדות והרגש, הוא, למעשה, שכל רוחני... האהבה היא מציאות רוחנית של שכל המטה אדם לכוון בו הוא מתנהל אך אין כל ערוך בין השכל המתווה והמעצב (מחשבה) את המדות ובין השכל השוכן במדות.

ואכן, אין עולם המדות והרגש מודה בה (במחשבה) ומעריך אותה בשל היותה נשגבת, נעלה וההתעלות שלה סמויה וטמירה מהם, עד כי לפעמים אפילו, נוצר מצב של רגשות סלידה ושנאה כלפיה, למרות היותה טהורה כ"כ...

כך חש יעקב כלפי לאה ולא היה מודע לכך שהיא הבונה אותו והמקור למציאות עולם הרגש שלו והממשיכה אליו תמידות אור חדש ומחיה...

ואולם, בכל זאת, נשא אותה יעקב ונעשה המשפיע שלה, היות ועולם המחשבה עשוי להיות מקבל מהרגש באותן עיתות, שהמוח מתופעל ע"י הרגש והוא מהרהר ומתבונן בעמקות באותם מסרים שהעבירו אליו המדות, אזי הן משחקות את תפקיד המשפיע, כן יכול אז יעקב להיות משפיעה של לאה...

חיי הגלות של לאה מתגלמים בהווי הגלות היהודית,  כשהיהודי מקיים מצות, ואשר משמעותן האמיתית והעמוקה נעלמת ונשגבת ממודעותו ומיכולת תפיסתו הגלותיים.  ואולם בעתיד לבוא יתבררו ויתגלו כל אותם אורות סמויים ונשגבים של הנצוצות הצפונים במעשה המצוות, והדבר מתממש ע"י תפילה של לב נדכא, תשובה וצדקה בגלות,  עד שהאדם יחוש כלפיהם חיבה ואהבה עזה בשל תפיסתו בהם ממש כמו שיעקב יחוש כלפי לאה!

אין זו גלות מוחלטת, שהרי גם בחושך הזה, משוטטת המחשבה העליונה, בחינת לאה, זוהי ההשגחה הפרטית בה מתנהל העולם בגלות, ואין זה מצב של שינה מוחלטת, בה מסתלקת המחשבה אך זהו מצב המגלם את נשואיו של יעקב עם לאה, בו המחשבה העליונה מקבלת מהמדות, (לאה) זוהי שינה של גלות של "אני ישנה ולבי ער" הלב ער ומחזוריות הדם מתמשכת פה בתמידות ומניעה את הלב שידפוק... זהו קול דודי דופק... אלו רגשות דודים של אהבה, סמויים אך קיימים...

יעקב, אמנם עבד עבור רחל שבע שנים, היות וחשב שרק הדבור (רחל) הוא התולדה (מושפעת) של הרגש (יעקב) וטעה יעקב ולא ידע שגם המחשבה (לאה) היא תולדה של הרגש, ומשום כך, לא רצה להיות המשפיע של לאה ולכן הביא אליו ה' את לאה באופן סמוי ונעלם ממודעותו, שהרי נשואיו עם רחל נבנו עפ"י טעם ודעת ואילו נשואיו של יעקב ולאה נישאו ונתרוממו מעבר למגבלות הדעת....וע"כ זיכה אותה ה' בששת השבטים, (שש מדות) שבטאו את התמשכותה של המחשבה לעולם המעשי ואת בניית הרגשות.

אהבתו של יעקב לרחל בשל היותה המביאה את תכולתו לגלוי בפועל, שעה שהעוצמה הרוחנית של לאה נעלמת ממנו,מתגלמת ביעד של יופי האישה בעולם הזה, שאז קיים התוקף של אין האישה אלא ליופי בעוד לאה מגלמת עולם נעלם שיתגלה בעתיד ואז יתממש הנוסח של שקר החן והבל היופי, שהרי מקור היופי של האישה בעוה"ז הוא לאין ערוך מול היופי שיתגלם בעתיד והוא חפון ונעלם במהות נשמתה של לאה.

יופי התואר של רחל ויופי המראה שלה מגלמים הרמוניה בעוה"ז, בה משתלבים המדות ביניהם ללא תנועה מוקצנת של מידה זו או אחרת ומערכת מדות זו משתלבת עם המוחין והולכת עם המוח בת בבת. ורק במצב כזה יכול האדם לבוא לידי התבטאות של אישיותו היחודית בסמל של "חווה" ובטוי זה  משחררת מאוד ומענג ביותר, ופה טמונה אהבתו העזה ודבקותו בה.

בשל היות האישה המקבלת, היא נדרשת להיות בנויה תואמת וכשירה לקבל את ההשפעה, לכן היא "כלה" דהיינו, בנויה מהרמוניה כוללת של כל הכוחות הנשפעים אליה ועובדה זו ממשיכה אליה את היופי הנשי וההרמוניה הכללית (כלה) שלה...

החשה היא מופלית בכך שהיא עשויה מהעצם שלו ושהוא הממשיך והמשפיע והיא לעומתו שרויה במעמד נשפל של מקבלת? עמידה רוכנת זו, גורמת שה' ממשיך אליה אורות מייפים והיא זוכה בתכשיטים מהדרים ומוסיפים לה זוהר והיא נעשית אז בחינת כשושנה בין החוחים... אזי הוא נוטה להשפיע אליה ואינו מתעלם...

והאורות המשתפלים אליה, נמשכים ממקורות עלאיים, משם נמשכת הברכה לבית.
היא המקור לברכה ואילו הוא הממשיך, והדבר מתממש כשהוא מכבד אותה ומזכה אותה בתכשיטים.... אזי אישה יראת ה' - היא תתהלל.

יופיה, אומנם, מהווה בחינת אמצעי למטרת השפעתו אליה, ואולם בשל עמידתה הרוכנת והכנועה של יראתה, נמשכים אליה אורות נעלים יותר ונצחיים יותר מאלו המהווים סיבה ליופי שלה ואין יד החיצוניים עשויה לגוע ביופיה (חלילה!), ולכן הצהיר החכם מכל אדם כי שקר החן והבל היופי.. ואין האישה עתה אלא ליופי...

(עפ"י תורת חיים לאדמו"ר האמצעי, פרשת ויצא)