באופן מוזר למדי, פעמים רבות אנו מתוודעים לִמציאות, דווקא כשהיא חדֵלה. כשבית-תמחוי או ספרייה לעיוורים, נסגרים מחוסר תקציב – הכול שחים בתרומתם ובחיוניותם. כאשר טרקטור לא-זהיר עוקר עץ נדיר – אנו למדים על סגולותיו המופלאות של האילן הזקן ששנים חלפנו בצילו ואפילו לא שמנו לב. וכשהולך אדם לעולמו – אנחנו נחשפים לצדדים מרגשים ומפעימים באישיותו, צדדים שלא הכרנו. כאלה אנחנו: לומדים להכיר ולהוקיר דברים, דווקא כאשר הם ניטלים מעמנו.

מעבר לטרגדיה האישית הקורעת-לב של זוג שלוחי חב"ד המופלאים ושל עוד ארבעה יהודים קדושים וטהורים, ה' יקום דמם השפוך, שחייהם נקפדו ברוע ובאכזריות שאין לתארם; בצד הזעקה העולה ובוקעת רקיעים: "זו תורה וזה שכרה?!"; ביחד עם הלב השותת-דם לשמע קריאות ה"אמא! אמא!" של מוישי בן השנתיים, קריאות שנותרו ללא מענה, ולנוכח מכאובם הקשה כשאוֹל של שאר בני משפחות הנרצחים – המציאות שנחשפה השבוע לעינינו כולנו, סיפרה עוד סיפור אחד, חשוב ומרגש.

נעצום לרגע את העיניים וננסה לדמיין את הסיטואציה: תפילת ערבית בבית-חב"ד במומבאי הסתיימה זה לא כבר. רוב המטיילים ואנשי העסקים שהשתתפו בה, עזבו את המקום. נותר רק קומץ קטן. שבעה מבוגרים יהודים, פעוט בן שנתיים, ועוזרת הודית.

ארבעה מהמבוגרים הם גברים: הרב אריה-לייביש טייטלבוים, משגיח כשרות, איש מאה-שערים וחתן האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, הרב בן-ציון קרומן, חסיד באבוב מבת-ים, העושה גם-כן בהודו בענייני כשרות, הרב גבריאל הולצברג, הלוא הוא השליח המארח, ודוד ביאלקה, יהודי חובש כיפה סרוגה מנתניה. ביאלקה עייף והוא פורש למנוחה על מיטה המוצעת לו באחד החדרים. אבל השלושה הראשונים נותרים בבית-המדרש. ספרים פתוחים לפניהם והם, יש להניח, משוחחים זה עם זה בדברי תורה. השליח הרב הולצברג מצטט חידוש מפעים מ'ליקוטי-שיחות'. הרב טייטלבוים מתפעל ומצרף אִמרה ששמע פעם מבעל ה'שומר אמונים'. הרב קרומן מקנח בווראט מבעל ה'עטרת שלמה', האדמו"ר הראשון לבית באבוב.

באגף אחר מסיימת בעלת הבית, השליחה הרבנית רבקה הולצברג, לקרוא קריאת-שמע עם בנה הקטן, זהוב השיער, ומתפנה לארח חברה ליוכבד אורפז מגבעתיים שבאה להודו כדי לפגוש בני משפחה מטיילים, ובינתיים סרה לבית-חב"ד לשאוב מנה של חמימות אנושית ויהודית. לצידן גם נורמה שוורצבלט-רבינוביץ', אזרחית מכסיקו העושה דרכה לארץ, כאן שוהים שלושה מילדיה, אחד מהם תלמיד ישיבה. על מה הן משוחחות? אולי על חב"ד, אולי בענייני אמונה, ואולי סתם כך על החיים.

פיקחו בחזרה את העיניים. אתם מכירים עוד מקום שבו הסיטואציה הזו הייתה מתאפשרת? עוד קורת-גג שהייתה מזמנת תחתיה פסיפס אנושי ויהודי מגוון כל-כך?
המחבלים הארורים גדעו את פתיל חייהם של יהודים זכים וטהורים, ופגעו במעגלים רחבים מאוד של בני משפחה, חברים ו'עמך ישראל'. אבל המרצחים הללו, בכדוריהם וברימוניהם, כמו הקפיאו מציאות לא-מוּכרת, של יהודים שונים מאוד זה מזה, באורחות חייהם ובהשקפת-עולמם, ובכל זאת מרגישים טוב ביחד ומוצאים ביניהם שפה משותפת. הטרגדיה הנוראה אִפשרה לכולנו להציץ למציאות היום-יומית המתקיימת באלפי בתי-חב"ד בעולם כולו. מציאות של נפילת מחיצות ושל חיבור בין אחים.

ולא אמרנו מילה על גלי הדאגה וההתאבלות הכנים שבהם עטפה התקשורת הישראלית, על שלל ערוציה, גווניה ופלגיה, את משפחות הנרצחים הקדושים.
כי אם מניחים בצד את הוויכוחים הקטנים ואת המריבות המטופשות והמיותרות – כולנו משפחה אחת. חב"דניקים וחסידי תולדות אברהם יצחק וחסידי באבוב; חרדים ודתיים ומסורתיים ושאינם שומרי מצוות; חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים.

אז למה, למען ה', אנחנו זקוקים לחבורת פרימיטיבים צמאי-דם שיתנו לנו תזכורת כואבת ומייסרת כל-כך לעובדה שאחרי הכול ולפני הכול, אנחנו באמת משפחה אחת?
נו, למה?