מערכת COL
|
יום ז' כסלו ה׳תשס״ט
04.12.2008
מתוך ההפיכה ● שיחזור הדרמה
בדרך הלוך הם עוד קיוו לחזור ארצה עם בשורות טובות, אבל במומביי הם גילו כי פעולת הטרור הותירה אחריה רק קורבנות ■ שרה גל מעיתון 'בקהילה' משרטטת בלעדית מפי שוקי בריף, איש זק"א והצלה גוש דן יומן אירועים מיוחד: מיום חמישי ועד יום שני ■ המראות, הקולות, האסון ■ על ימים ללא שינה וללא אוכל, על משפחות מלאות אמונה, על המחדלים ועל הקרבות ■ אחרי מות לכתבה במלואה
שרה גל
התמונה הראשונה בה פגשנו בהיכנסנו אל סלון הבית הייתה מראה האב, מחבק את בנו בן השנתיים אל חיקו. למעלה משלושה ימים שהה בקצה השני של העולם, רואה לנגד עיניו מחזות קשים מנשוא. עכשיו, מששב לביתו, צפו ועלו כל הרגשות.
הלילה שבין שני לשלישי מפנה אט אט את מקומו לשחר העולה. רק לפני שעות ספורות נחת מטוס חיל האוויר בנמל התעופה בן גוריון, מביא עמו את ארונות הקדושים. אחר כך, בזה אחר זה, יצאו מתוכו האנשים הטובים, מי שעזבו משפחה וילדים ונסעו אל הבלתי נודע, אל עיצומו של אירוע, שאיש לא ידע איך יסתיים.
שעות של עבודה מצמררת מול ההרס והשכול. הם גרפו את הדם, אספו בזהירות כל פיסה מוכתמת. מורגלים, למרבה הצער, בפיגועים, הם יודעים, יותר מכל אחד אחר, איך עושים את עבודת הקודש. עכשיו, מששבו, הם מנסים לשחזר את השעות הקשות אותן עברו, ולנסות להרכיב את חלקי הפאזל. מה באמת אירע בבית חב"ד שבמומביי החל מהרגע בו נכנסו מחבלים אל הבניין?
בעוד עיניו טרוטות מעייפות ומשעות ללא שינה, הוא עושה מאמץ עילאי לשחזר לפרטי פרטים את שראו עיניו, לפזר את התעלומות, שעדיין תולות בחלל, ולעשות סדר ביומן האירועים.
ארוכה הדרך להודו
בני ברק, יום חמישי, 11:30 בבוקר
זו אינה הפעם הראשונה בה אני מוקפץ, 'מהרגע להרגע' לאירוע רב נפגעים. אבל הפעם היה הכול שונה, הרבה יותר מתוח. "תוך 10 דקות אתה בשגרירות ההודית", זמזם מכשיר הקשר שבכיסי. אצלי בבית כבר מורגלים לתזמון המהיר מן הסוג הזה, למרבה הצער הוא חזר על עצמו במהלך שנות עבודתי בזק"א פעמים רבות, ה' ישמור. 'עוד 50 דקות אתם על המטוס', נשמעה ההודעה הבאה, וחני, רעייתי, כבר ידעה מה עליה לעשות. תוך דקה כבר הייתי מחוץ לדלת, כשהיא נשארת עם 'עבודתה הקבועה' להיות לי לעזר בפעולותיי. תוך דקות ספורות היה התיק שבידה מצויד מוכן ומזומן לדרך הארוכה, שאת סופה לא ראינו ולא יכולנו לדעת.
בניין השגרירות, רח' הירקון , תל-אביב, השעה 12:00
במבט לאחור, כשאני חושב על מה שעברנו במקום, אני חושב על כך שהיה זה סימן ואות לבאות. המחדלים החלו כבר שם. בעוד אנחנו בלחץ אטומי, אמורים להגיע עד לשעה 6 בערב לטיסה מטורקיה, להודים יש את כל הזמן שבעולם. ריצה לאחד הרחובות הסמוכים כדי להצטלם, ניסיון נואש להשיג מכתבים שונים אותם הם דורשים מאתנו, ותחושה איומה כי איש מולנו אינו מוכן להתאמץ ולהזדרז. כאילו הייתה זו נסיעה שלווה של מטיילים, המבקשים ליהנות מנופי הודו. מרצחים שפלים נמצאים בעת פעולה נפשעת על אדמת מולדתם, כל רצוננו הוא להגיע ולעזור, אבל איש אינו מוכן לשמוע ולהבין. בדקות הקרובות מצטרפת אלינו גם משפחת רוזנברג, הורים יקרים השרויים במתח נוראי ואשר כל רצונם הוא לנסוע ולראות במו עיניהם את ילדיהם היקרים. לאחר פרוצדורה לא פשוטה הצלחנו לעלות על המטוס הפרטי, אותו מימן הרב יצחק דוד גרוסמן, דודה של האם ורבה של מגדל העמק, עושים את דרכנו לטורקיה. יחד אתי חיים וינגרטן, ראש המשלחת, שימי גרוסמן, גרשי קלצקין, מתי גולדשטיין ואיל בן ארי, הפרמדיק. כולם אנשי זק"א מנוסים ומסורים.
טורקיה, 6:00 בערב
כצפוי, הגענו באיחור, אבל במשרד החוץ סידרו עם הטורקים המתנה של המטוס במיוחד עבורנו. עלינו על המטוס, בתוכו עוד 120 ישראלים הנוסעים לטייל בהודו. במהלך שעות הטיסה אנחנו עומדים נפעמים מול שמחת החיים של בני הזוג רוזנברג, הנוסעים אף הם במטוסנו, כל אות של מתח לא ניכר על פניהם. הם פשוט היו בשמחה עצומה, הביעו כל הזמן דברי תקווה לכך שהכול יסתיים לטובה. הרבה מאוד פרקי תהילים, לצד דברי עידוד ואמונה. האם חוזרת ומספרת לנו על הקשר החזק שלה עם מוישי, הנכד, על הטלפונים הארוכים שלה אתו ועל מה שהיא מצליחה ללמד אותו מבעד לשפופרת. סבתא אוהבת, העושה את הדרך הארוכה כדי לראות את ילדיה חיים בריאים ושלמים. למען האמת, כבר לפני הטיסה, התגנבה אליהם השמועה כי בתם רבקי וחתנם הרב גבריאל, כבר אינם בין החיים. חתנם, הרב יהודה דונין, ניסה לשכנעם להישאר בארץ, אולם הם היו נחושים בדעתם לעלות על המטוס. שמא, ואולי...
דם ואש ותמרות עשן
דלהי, ערב שבת, 6:30 בבוקר
מן המטוס הטורקי, שנחת בדלהי, טסנו בטיסה קצרה היישר אל העיר מומביי, שהייתה שקועה באותן שעות בפיגוע הרצחני ונלחמה על חייהם של עשרות אנשים. הסירחון הכה בפנינו מהרגע שבו יצאנו מדלת המטוס. אין מי שביקר בהודו ואינו מכיר את התחושה הקשה של הצעידה ברחובות הצפופים והמצחינים. ברוכים הבאים למדינת העולם השלישי. הקדמה, אם הגיעה לכאן, לא הגיעה לכל האזורים. לצד אזורי היוקרה והאנשים העשירים, מתגלגלים פה אנשים אחרים כדומן על פני האדמה. מלונות הפאר בולטים במראם על רקע הנוף הכללי. אחד מיהודי הקהילה, ממתין לנו עם רכבו, ומסיע אותנו אל בניין הקונסוליה הישראלית. הרחובות מלאים אדם כאילו הסיפורים על הקרבות המתחוללות כאן בכמה מוקדים אינם אלא סיפורי אגדות. רק באזור המלונות ובית חב"ד סגור השטח. אנשים עומדים במרחק של 50 מטרים ממקום הקרב עצמו, מקשיבים לקולות הירי ומנסים לפתור את החידה, המטרידה את העולם כולו: מה באמת קורה בדקות אלו בבית חב"ד? האם נותר שם עוד מישהו בין החיים?
מומביי, ערב שבת בבוקר
הדיבורים, על מחבלים המסתובבים בעיר, הולכים וצוברים תאוצה. אנחנו אחרי שעות ללא שינה וללא אוכל, תקועים בבנין הקונסוליה הישראלית אובדי עצות. האם להתקרב אל מקום האירוע, אל אזור בית חב"ד? התדרוך, אותו עברנו במקום, רק הפחיד עוד יותר. "לא להסתובב בשטח. לא לבלוט", ביקשו מאתנו. אחר כך ביקשו שנוריד את הכיפות, כדי שלא נזוהה כיהודים, אבל לכך סירבנו בתוקף. הפשרה הייתה חבישת כובעים, שיסתירו את הכיפות. כל אותה עת נשמעות מן השטח יריות והתפוצצויות, אך יש דיבורים על כך שלפחות חלק מהם פצצות דמה, שנועדו להפחיד ולהלחיץ את הטרוריסטים. הקומנדו ההודי מקיף את הבניין, ונראה כי המתקפה עומדת לפרוץ בכל רגע, אך אנחנו עדיין איננו יכולים לעשות דבר. השמועות מדברות על פתיחת חזית נוספת, על טרוריסטים היורים בחפים מפשע ברחובות העיר, וההודים ממהרים להכניס אותנו לחדרה האחורי של תחנת המשטרה הקרובה. עוד כמה שעות מורטות עצבים, בהם איננו מקבלים כל מידע על המתרחש ועל מה שאמור לקרות אתנו, ומודיעים לנו כי 'סידרו לכם מלון'. מהר מאוד מתברר כי הוא נמצא במרחק של שעת נסיעה. שבת הולכת ומתקרבת, ואנחנו מבינים כי הדבר אינו מעשי. מיהרתי להבהיר לנציגים ההודים כי המלון הזה אינו מתאים עבורנו, והפעם, לשם שינוי, הם הבינו זאת במהירות. תוך זמן קצר עשינו את דרכנו אל מלון סובה הנמצא במרחק הליכה רגלית ממקום האירוע. מיהרנו ללכת לשם, להניח את חפצינו, ושבנו אל הזירה.
ערב שבת, 1:30 בצהריים
בשעה 5:30 נכנסת השבת במומביי, ואנחנו די סמוכים למועד כניסתה. בינתיים איש אינו מעדכן אותנו על הנעשה בבית, ואנו ניזונים משמועות בלבד. נראה כי אנשי הקומנדו עדיין לא פרצו לבניין, וכי הם ממתינים להתפתחויות. למען האמת, במבט לאחור, ועם כל הניסיון לנסות ולשחזר, איש מלבד ההודים אינו יודע מה בדיוק התרחש במקום. מה הביא את ההודים להחלטה שלא לפרוץ אל הבניין ולהמתין במשך שעות? מה היה הרגע המדויק בו החליטו להיכנס פנימה, מה הביא להחלטה ולמה? כל מה שאומר לך מכאן ואילך הם דברים המבוססים על ניתוח הגיוני שלי ושל חברי המשלחת, ניתוח המתבסס על מה שראינו בשטח. חשוב לציין כי איש לא תדרך אותנו, ההודים שמרו על שתיקה לאורך כל הדרך, ואני לא חושב שמישהו כאן בארץ יודע את הפרטים. היינו במקום, עקבנו בעינינו אחר הנעשה, ואנו מנסים בניסיון נואש להרכיב את הפאזל המרתק. מה שברור הוא כי הנרצחים, הי"ד, הורידו אתם אל קברם את המידע המדויק אודות השעה בה נרצח כל אחד מהם, על ידי מי, ואיך. אין ממצאים מובהקים, כל שאוכל לנסות ולעשות הוא להפעיל את מוחי כדי לנסות ולהבין מה קרה בבית חב"ד בשעות הקשות מאז פרצו פנימה מחבלים מרצחים ועד לרגע בו הוצאו הקדושים אל מחוץ לפתח.
ליל שבת, 7:30 בערב
בישראל השעה היא בערך 4:00 אחר הצהריים, דקות ספורות לפני כניסת השבת. החדשות מתחילות לזרום, גם אצלנו. אנחנו מקבלים הודעה דחופה למהר ולהגיע מהמלון אל הזירה, 'הפריצה הסתיימה', אומרים לנו. אך בעוד אנחנו מגיעים במרוצה, הופתענו לשמוע כי עלינו להמתין...איש אינו מסביר לנו על מה ולמה ההמתנה המחודשת, אבל עד לשעה 10:30 בלילה אנחנו יושבים מחוץ לבניין ואיננו מורשים להיכנס פנימה. חום אימים, עייפות, הרעב מציק, אבל ההודים מסלקים אותנו כל אותה עת אל מחוץ לפתח, לא מניחים לנו להיכנס פנימה ולעשות את עבודתנו.
ליל שבת, 10:30 בלילה
רגע האימה מגיע. 2 הרוגים מוצאים אל מחוץ לפתח ומוכנסות במהירות אל מכונית הממתינה בחוץ. אנחנו ממהרים לעצור את הרכב, מנסים להסביר להודים עד כמה חשוב לנו שלא יפנו את המתים. הם מניחים לנו להיכנס אל הרכב ולזהות את ההרוגים, ואט אט מתבררת לנו התמונה הקשה. הראשון שבהם מזוהה על ידינו כרב גבריאל הולצברג, שליח חב"ד במומביי, השני כמשגיח הרב בן ציון קורמן, ומזוהה בידי גרשי קלצקין איש הצוות שלנו המכיר אותו היטב מהארץ. אבל אין זמן לאבל ולעצבות, אנחנו הולכים ותופסים מה עומד לקרות במקום הזה בשעות הקרובות. אמונתם ודתם של ההודים גורסת כי לגוף, אחרי הפטירה, אין כל ערך, והם נוהגים אף לשורפו. איך מסבירים להם, בלחץ הזמן הנורא העומד לרשותנו, עד כמה חשוב לנו כיהודים מאמינים בני מאמינים לשמור על כבוד המת? בסופו של דבר הם נעתרים לנו, ונציג חרדי, יהודי המשמש כרופא הקהילה, מצטרף אל הרכב ומבטיח להשגיח שלא יארע כל רע לקדושים הי"ד. אנחנו ממהרים להיכנס אל הבניין, אל הקרב על כבוד המתים, שמן הסתם מונחים בקומות השונות. אנחנו עדיין לא מסוגלים לתאר לעצמנו את עוצמת הזוועה, רק בדקות הבאות היא תלך ותתברר לנו".
דם עבדיך השפוך
ליל שבת, 11:00 בלילה
כבר במבט ראשון אנחנו מבינים שהבניין, אליו אנו נכנסים ברגעים אלו, מופצץ והרוס לגמרי. מכל מקום ניבטים לנגד עינינו הקירות השבורים, מן הסתם מן הפגזים שנורו בעת ההפצצה. למען האמת, קשה לדעת מי ירה במי ומי נהרג על ידי מי, ונכון יותר לחשוב כי המחבלים המרצחים הם אלו שירו בכל ההרוגים. הפעולה ההודית פגעה בעיקר בקירות ובאבנים, מן הסתם גם במחבלים עצמם, אולם לא היה כבר את מי להציל. האם ידעו זאת ההודים בהיכנסם פנימה? לאיש אין את התשובה לכך. כשאני מנתח את הדברים נראה כי מה שחשוב היה לאנשי הקומנדו ההודי הוא להראות לטרוריסטים כי ממשלת הודו אינה נכנעת לטרור וכי לא ישתלם להם לבצע מעשה מן הסוג הזה בעתיד. חיסול המחבלים היה יעד חשוב נוסף, והוא הושג כמובן. אנחנו עוברים בין הקומות, רועדים מפחד. כבר במבט ראשון אנחנו מבחינים בפצצות, שעדיין מונחות בפתחי החדרים, ומבינים את גודל הסכנה. אבל המחשבה על כך שאולי אפשר עוד להציל מישהו אינה מניחה לנו לסגת. תחילה נסייר בכל הקומות, נבדוק מי נמצא ואיפה, ורק אחר כך נצא החוצה.
קומה ראשונה
קומת הכניסה מופצצת לגמרי, גם המדרגות המוליכות אל הקומה הראשונה הרוסות לגמרי. אנחנו מפלסים לנו דרך למעלה, ומוצאים גם את הקומה הבאה מופצצת לגמרי. מה שהיה פעם חדר האוכל המפואר של בית חב"ד, המקום אליו הגיעו ישראלים מכל העולם, היה ואיננו.
קומה שנייה
בקומה הזו היה ממוקם משרדו של הרב, וגם בית הכנסת והספרייה התורנית. גופתו של הרב טיטלבוים שרועה על הארץ, ואני לא מצליח לזהותו. בשמאל שוכן משרדו של הרב, ונראה כי לתוכו לא נכנסו המחבלים שכן המקום נקי מדם. ליד המשרד אני מבחין בכתם ענק ולמיטב הבנתי מקורו הוא בהרוגים שנגררו דרך השטח הזה. אני שב ומדגיש כי כל המידע הניתן מעל במה זו אינו נאמר במאת האחוזים, והוא מתבסס על השערות בלבד. אבל המחשבה שחלפה במוחי, על סמך כל מה שראו עיני בשטח, אני מעריך שהרב טיטלבוים היה בין הנרצחים ראשונה, אולי משום שהפחיד את המחבלים במראהו החזק. אבל אין כל דרך שבעולם לדעת מה חלף במוחם של המרצחים ברגעים הללו, כך שהכול הוא ניחוש בלבד. בכניסה לספריה אני רואה הרבה מאד דם, ואני מעריך שכאן רוכזו השבויים. אל בית הכנסת הממוקם בקומה הזו הגיעו הרב טיטלבוים והרב קורמן, שני המשגיחים, לתפילת מנחה וערבית לפני טיסתם. בשעה 8:30 היו אמורים לעלות על מטוס אל-על בדרכם ארצה.
קומה שלישית
כמו בקומות הקודמות גם כאן הכול הרוס. בכל השטח אין כל הרוג. הקומות שלישית ורביעית שימשו כבית הארחה עבור היהודים, שהגיעו למומביי וביקשו מקום ללון בו וכמובן גם אוכל כשר.
קומה רביעית
מימיני שוכב מחבל, מחורר לגמרי, מצד שמאל שוכב מחבל נוסף, במצב זהה . מסביבנו רימונים רבים, שעדיין לא התפוצצו, הפחד הולך וגואה, אנחנו מבינים את גודל הסכנה, אך עדיין חושבים למצוא הרוגים שניתן לחלצן מהמקום. הזוועה נגלית לנגד עינינו בחדר הפנימי. לצד בלון של גז מדמיע שוכבות 2 הרוגים הכפותים זו לזו, נורמה שוורצבלט רבינוביץ ויוכבד אורפז, שתי נשים יהודיות. מן הסתם בקשו המחבלים למנוע אפשרות של שיחה כלשהי בין השתיים. הנשים כפותות בחוטי טלפון, דוממות ומדממות. עוד חייל הודי מוטל בצד מת, אך עדיין אין כל זכר לרבנית רבקי.
קומה חמישית
בקומה הזו שכן ביתם של בני הזוג הולצברג. מיטת תינוק נטושה, ריהוט שחלקו נותר שלם וחלקו נהרס, חיי משפחה שנגדעו ברגע אחד. הקומה הזו נמצאת, יחסית לשאר הקומות, במצב סביר, אין בה כל זכר להרוגים. כנראה רבקי נלקחה מן הסתם לפני הגיענו לשטח. בדיוק כפי שביקשו ההודים להוציא את הרב גבי והרב קורמן, כך מן הסתם הוציאו את הרבנית זמן קצר לפני שהגענו אל המקום. אנחנו מקווים שעדיין לא קרה שום דבר רע, וכי היא נשמרת בקדושה, אך בשלב הזה אין בידינו לעשות דבר. התייעצות מהירה בינינו מביאה למסקנה כי קדושת החיים עדיפה על קדושת המתים, וכי כל דקה של שהייה במקום מסכנת את חיינו ואסורה עלינו. הסברנו להודים כי עלינו לעטוף את היהודים בשקיות של זק"א, כדי לדעת לאחר מכן את מי אפשר לנתח ואת מי לא, , ומיהרנו לרדת במורד המדרגות. בחוץ, הבהרנו לחיילים כי הבניין ממולכד וכי סכנה לשהות בו, ובקשנו מהם לטהר את השטח. נראה כי הם לא חשבו על כך קודם לכן, שכן מאותו רגע ואילך לא הניחו לנו להיכנס פנימה עד שכל השטח היה נקי מפצצות.
אחרי מות קדושים
ליל שבת, 12:00 בלילה
אנחנו מחוץ לבניין, רק עכשיו צפים ועולים הרגשות הקשים. התעלומות עדיין מרחפות בחלל, ואנחנו מנסים למצוא להן מענה. כלי התקשורת שבים ומספרים את סיפורה של הטלית, בה נופף כביכול אי מי מבעד לחלון אחת הקומות. אנחנו מקבלים טלפונים רבים של עיתונאים המנסים לברר האם נכונה השמועה, אבל ככל שאנו הופכים בעובדות, קשה לנו להבין איך קרה הדבר. ההשערות רבות, ולמעשה כל אחת מהן יכולה להיות נכונה בדיוק כמו שהיא יכולה להיות בלתי נכונה. אין כל דרך שבעולם לדעת מה קרה בבנין פנימה בשעות הקשות. האם היו אלו המחבלים, שהסתובבו חיים בין הקומות, ונופפו בבד כלשהו כדי לאותת כי מישהו חי בפנים וכי על הקומנדו ההודי לנהוג עמם במשנה זהירות ולהיכנע לתביעותיהם? האם היה זה הרב גבי, שעדיין היה בין החיים והצליח להניף בד כלשהו? קשה להניח, שכן עדותה של המטפלת סנדרה תומכת בכך שכבר ביום הראשון היה הרב מוטל על הארץ מחוסר הכרה. מצבו העיד על כך שהוא נרצח בין האחרונים, אולם קשה להעיד על סמך עובדות אלו על שעת הריגתו. אולי הייתה זו אחת הנשים הכפותות, שהצליחה להיחלץ מן הכבלים בטרם נכפתה בשנית ונורתה? ומי הייתה זו שצעקה ברקע, בעת שיחתם של המחבלים עם אנשי בית חב"ד בוושינגטון? האם הייתה זו הישראלית אורפז ז"ל שדיברה איתם בטלפון? האם היה זה קולה של רבקי שנשמע בחלל? הקדושים הורידו את התשובות לשאלות הללו אל קברם, ולאיש בעולם אין תשובה.
שבת, 6:00 בבוקר
במהלך כל הלילה שהינו מחוץ לבניין, ממתינים לנטרול הפצצות בידי ההודים. אלא שהאחרונים לא מיהרו, ואנחנו נותרנו עוד לילה ללא שינה. וללא מזון, כמובן. לשבחם של ההודים ייאמר כי במהלך כל שעות ההמתנה חולקו לנוכחים עוגיות ושתייה, אולם מלבד לגימת המים לא יכולנו להרשות לעצמנו, מסיבות הלכתיות כמובן, לגעת בכיבוד. בשעה 6:00 בבוקר מודיעים לנו ההודים כי הם עומדים לפנות את הגופות. תחילה את המחבלים, אחר כך את הישראלים. התחננו בפניהם, משום כבוד המתים, לפנות תחילה את היהודים, אולם הם התעקשו לעבוד על פי הסדר המתוכנן על ידם. בשלב מסוים סיננתי לאחד מנציגי השגרירות האמריקנית כי יש חשד שאחת הנשים היא בעלת אזרחות שלהם, ומיד ניתנה הוראה להוציא תחילה את הנשים. משכבר הופר הסדר המתוכנן, לא הפריע להודים להוציא אחר את הרב טיטלבוים ורק לבסוף את המחבלים.
שבת בבוקר, 6:30
ההודים אינם מניחים לנו להצטרף אל הרכב, שאליו הוכנסו ההרוגים , ואנחנו נאלצים להגיע בכוחות עצמנו אל בית החולים המקומי. כולם נותחו מכל מוקדי האירועים , אולם אנחנו עמדנו על כך שבגופות היהודים לא יגעו. לא קל היה לשכנע אותם, כשעל כף המאזניים מונח רצונם העז לפענח את התעלומה ולערוך ניתוח שלאחר המוות לנפגעים. מי שסייעה בידינו הייתה הקונסולית הישראלית, שבביתה אף שהו בני משפחת רוזנברג, ולבסוף השגנו הסכמה. שם, בבית החולים, מצאנו את הרבנית רבקי, שפונתה בידי ההודים כבר בשלב הראשון של הפינוי. הרופא היהודי כיסה אותה בטלית ושמר עליה לאורך כל השעות האחרונות מפני ההודים ומפני נתיחה. במבט לאחור, הנקודה הזו היא שעמדה בבסיס אי ההבנה של כלי התקשורת בפרשת הטלית. כאשר ראיינו אותנו, אנשי זק"א, סיפרנו כי הרבנית כוסתה בטלית. העיתונות, שלא קלטה כי אנחנו מדווחים מבית החולים, פירשה זאת כאילו זה קרה בבית חב"ד, ומיהרה להסיק מסקנות כאילו כיסה אותה בעלה. על פי ראות עיני לא הייתה כל אפשרות ריאלית שהדבר יבוצע, אולם התקשורת מיהרה להשמיץ את אנשי זק"א, שאינם מדווחים דיווחי אמת. ה' עדנו כי כל מה שסיפרנו היה מדויק, כשאנו נצמדים לפרטים הקטנים ומשתדלים לעשות את עבודתנו נאמנה. איננו יודעים הכול, ובפרט בפרשה זו שרב הנסתר בה על הנגלה, אולם את המידע שהיה בידינו העברנו באופן האמין ביותר, כמסורת זק"א מימים ימימה.
מומביי, מוצאי שבת
סוף סוף, לאחר כמה יממות, הביאו לנו שתייה וקצת פירות. בשעה 12:00 בלילה הביאו לנו מביתו של הקונסול בשר, עופות קרים וסרדינים. את הבשרים והעופות שחט הרב גבריאל בבוקרו של יום חמישי, יום הפיגוע. מעניין לציין כי הודים מקומיים, אותם שאלנו על בית חב"ד, ידעו לספר לנו כי הם אינם מכירים את המקום, אולם 'כל הזמן קנו שם עופות'. מתברר כי הרב היה שוחט בעצמו את הבשר והעופות לתצרוכת המקומית, כאשר הוא ואשתו אף מכשירים אותם בעצמם. באותו בוקר שחט 400 עופות, והניח במקרר שבקומת המטבח. אני לא רוצה לחשוב על הרגע בו יפתחו את המקרר הזה, לאחר שהעופות שהו בתוכו כל כך הרבה זמן ועוד בחום ההודי.
מוצאי שבת, 1:00 בלילה, בית החולים
"בשלב הזה מתעקשים ההודים על הוצאת הקליעים מן ההרוגים, אולי משום שאינם רוצים לאפשר פעולת זיהויים ובדיקה של 'מי ירה במי, מתי ואיפה'. התייעצות מהירה שלנו עם הרב יעקב רוז'ה, רבה של זק"א, ועם הרב ברנסדופר מהבד"צ בירושלים מעלה פסק לפיו אם מדובר בתנאי הרי שצריך להסכים לו. אלא שעד שקבלנו את הפסק הצלחנו לשכנע את ההודים לוותר גם על כך, וזאת לאחר שהם קלטו כי איש בארץ לא יוציא את הקליעים, משום כבוד המת. הסברנו להם כי במהלך הוצאת קליע עלול לצאת דם , הזקוק לקבורה עלינו להביא לקבורה, כך שאין סיכוי שנאפשר לעשות זאת.
יום ראשון, בית חב"ד
סוף סוף אנחנו זוכים לארוחה חמה ולמעט שעות שינה. אחר כך נכנסנו פנימה אל הבניין ועסקנו במלאכת הטיהור. יהודה משי זהב, קמב"ץ זק"א, מגיע היישר מהארץ אל המקום ומצטרף אלינו אל המלאכה הקשה. בארון הקודש שבקומת בית הכנסת אנחנו מוצאים את ספר התורה המחורר, פותחים אותו ומגלים כי הרסיסים חדרו היישר אל המילים שבתחילת פרשת 'אחרי מות'. מצמרר.
מטוס חיל האוויר, יום שני
סוף סוף אנו בדרכנו חזרה ארצה. ושוב במטוס יחד עם בני משפחת רוזנברג, הפעם אחרי היוודע להם דבר האסון הגדול. אבל הייאוש מהם והלאה, הם מלאי אמונה וחזקים כמו שראיתי אותם בדרך הלוך. מדי פעם מתייפחת האם בבכי מר, אולם כל כולה מלאה באמונה. רק שם, במטוס, שמענו את סיפורה המצמרר של סנדרה, סיפור שמן הסתם עוד יסופר וינותח. כאשר הבחינה בחדירת המחבלים מיהרה לנעול עצמה בחדר המזווה שבקומה הראשונה, יחד עם הטבח ההודי. למחרת, בבוקר, שמעה את קולו של מוישי הקטן, הקורא את שמה של המטפלת היקרה שלו. "סנדרה, 'סנדרה", נישא קולו בחלל. היא פתחה את הדלת, הציצה, הכול מסביבה היה שקט, ותוך סיכון נפשה מיהרה לעלות ולקחת אותו אליה. אחר כך נסה עמו, כשהוא על ידיה, החוצה, אל החופש ואל החיים.
האירוע האחרון
שוקי מסיים את סיפורו המצמרר, מחבק אל חיקו את ילדו הקטן אליו התגעגע בשלוש הימים האחרונים, ואחר כך עוצם את עיניו ונרדם. חני, אשתו, עוצרת את כפתור ההקלטה, "בשביל הבנים הגדולים, שישמעו מה בדיוק קרה שם", ומתפללת בליבה שיהיה זה האירוע הקשה האחרון אליו יוזעק. מי כמוה יודעת כי כל זמזום של מכשיר הביפר הוא פתיחתו של עוד אירוע אימים. שלא נדע מצרות.
התמונה הראשונה בה פגשנו בהיכנסנו אל סלון הבית הייתה מראה האב, מחבק את בנו בן השנתיים אל חיקו. למעלה משלושה ימים שהה בקצה השני של העולם, רואה לנגד עיניו מחזות קשים מנשוא. עכשיו, מששב לביתו, צפו ועלו כל הרגשות.
הלילה שבין שני לשלישי מפנה אט אט את מקומו לשחר העולה. רק לפני שעות ספורות נחת מטוס חיל האוויר בנמל התעופה בן גוריון, מביא עמו את ארונות הקדושים. אחר כך, בזה אחר זה, יצאו מתוכו האנשים הטובים, מי שעזבו משפחה וילדים ונסעו אל הבלתי נודע, אל עיצומו של אירוע, שאיש לא ידע איך יסתיים.
שעות של עבודה מצמררת מול ההרס והשכול. הם גרפו את הדם, אספו בזהירות כל פיסה מוכתמת. מורגלים, למרבה הצער, בפיגועים, הם יודעים, יותר מכל אחד אחר, איך עושים את עבודת הקודש. עכשיו, מששבו, הם מנסים לשחזר את השעות הקשות אותן עברו, ולנסות להרכיב את חלקי הפאזל. מה באמת אירע בבית חב"ד שבמומביי החל מהרגע בו נכנסו מחבלים אל הבניין?
בעוד עיניו טרוטות מעייפות ומשעות ללא שינה, הוא עושה מאמץ עילאי לשחזר לפרטי פרטים את שראו עיניו, לפזר את התעלומות, שעדיין תולות בחלל, ולעשות סדר ביומן האירועים.
ארוכה הדרך להודו
בני ברק, יום חמישי, 11:30 בבוקר
זו אינה הפעם הראשונה בה אני מוקפץ, 'מהרגע להרגע' לאירוע רב נפגעים. אבל הפעם היה הכול שונה, הרבה יותר מתוח. "תוך 10 דקות אתה בשגרירות ההודית", זמזם מכשיר הקשר שבכיסי. אצלי בבית כבר מורגלים לתזמון המהיר מן הסוג הזה, למרבה הצער הוא חזר על עצמו במהלך שנות עבודתי בזק"א פעמים רבות, ה' ישמור. 'עוד 50 דקות אתם על המטוס', נשמעה ההודעה הבאה, וחני, רעייתי, כבר ידעה מה עליה לעשות. תוך דקה כבר הייתי מחוץ לדלת, כשהיא נשארת עם 'עבודתה הקבועה' להיות לי לעזר בפעולותיי. תוך דקות ספורות היה התיק שבידה מצויד מוכן ומזומן לדרך הארוכה, שאת סופה לא ראינו ולא יכולנו לדעת.
בניין השגרירות, רח' הירקון , תל-אביב, השעה 12:00
במבט לאחור, כשאני חושב על מה שעברנו במקום, אני חושב על כך שהיה זה סימן ואות לבאות. המחדלים החלו כבר שם. בעוד אנחנו בלחץ אטומי, אמורים להגיע עד לשעה 6 בערב לטיסה מטורקיה, להודים יש את כל הזמן שבעולם. ריצה לאחד הרחובות הסמוכים כדי להצטלם, ניסיון נואש להשיג מכתבים שונים אותם הם דורשים מאתנו, ותחושה איומה כי איש מולנו אינו מוכן להתאמץ ולהזדרז. כאילו הייתה זו נסיעה שלווה של מטיילים, המבקשים ליהנות מנופי הודו. מרצחים שפלים נמצאים בעת פעולה נפשעת על אדמת מולדתם, כל רצוננו הוא להגיע ולעזור, אבל איש אינו מוכן לשמוע ולהבין. בדקות הקרובות מצטרפת אלינו גם משפחת רוזנברג, הורים יקרים השרויים במתח נוראי ואשר כל רצונם הוא לנסוע ולראות במו עיניהם את ילדיהם היקרים. לאחר פרוצדורה לא פשוטה הצלחנו לעלות על המטוס הפרטי, אותו מימן הרב יצחק דוד גרוסמן, דודה של האם ורבה של מגדל העמק, עושים את דרכנו לטורקיה. יחד אתי חיים וינגרטן, ראש המשלחת, שימי גרוסמן, גרשי קלצקין, מתי גולדשטיין ואיל בן ארי, הפרמדיק. כולם אנשי זק"א מנוסים ומסורים.
טורקיה, 6:00 בערב
כצפוי, הגענו באיחור, אבל במשרד החוץ סידרו עם הטורקים המתנה של המטוס במיוחד עבורנו. עלינו על המטוס, בתוכו עוד 120 ישראלים הנוסעים לטייל בהודו. במהלך שעות הטיסה אנחנו עומדים נפעמים מול שמחת החיים של בני הזוג רוזנברג, הנוסעים אף הם במטוסנו, כל אות של מתח לא ניכר על פניהם. הם פשוט היו בשמחה עצומה, הביעו כל הזמן דברי תקווה לכך שהכול יסתיים לטובה. הרבה מאוד פרקי תהילים, לצד דברי עידוד ואמונה. האם חוזרת ומספרת לנו על הקשר החזק שלה עם מוישי, הנכד, על הטלפונים הארוכים שלה אתו ועל מה שהיא מצליחה ללמד אותו מבעד לשפופרת. סבתא אוהבת, העושה את הדרך הארוכה כדי לראות את ילדיה חיים בריאים ושלמים. למען האמת, כבר לפני הטיסה, התגנבה אליהם השמועה כי בתם רבקי וחתנם הרב גבריאל, כבר אינם בין החיים. חתנם, הרב יהודה דונין, ניסה לשכנעם להישאר בארץ, אולם הם היו נחושים בדעתם לעלות על המטוס. שמא, ואולי...
דם ואש ותמרות עשן
דלהי, ערב שבת, 6:30 בבוקר
מן המטוס הטורקי, שנחת בדלהי, טסנו בטיסה קצרה היישר אל העיר מומביי, שהייתה שקועה באותן שעות בפיגוע הרצחני ונלחמה על חייהם של עשרות אנשים. הסירחון הכה בפנינו מהרגע שבו יצאנו מדלת המטוס. אין מי שביקר בהודו ואינו מכיר את התחושה הקשה של הצעידה ברחובות הצפופים והמצחינים. ברוכים הבאים למדינת העולם השלישי. הקדמה, אם הגיעה לכאן, לא הגיעה לכל האזורים. לצד אזורי היוקרה והאנשים העשירים, מתגלגלים פה אנשים אחרים כדומן על פני האדמה. מלונות הפאר בולטים במראם על רקע הנוף הכללי. אחד מיהודי הקהילה, ממתין לנו עם רכבו, ומסיע אותנו אל בניין הקונסוליה הישראלית. הרחובות מלאים אדם כאילו הסיפורים על הקרבות המתחוללות כאן בכמה מוקדים אינם אלא סיפורי אגדות. רק באזור המלונות ובית חב"ד סגור השטח. אנשים עומדים במרחק של 50 מטרים ממקום הקרב עצמו, מקשיבים לקולות הירי ומנסים לפתור את החידה, המטרידה את העולם כולו: מה באמת קורה בדקות אלו בבית חב"ד? האם נותר שם עוד מישהו בין החיים?
מומביי, ערב שבת בבוקר
הדיבורים, על מחבלים המסתובבים בעיר, הולכים וצוברים תאוצה. אנחנו אחרי שעות ללא שינה וללא אוכל, תקועים בבנין הקונסוליה הישראלית אובדי עצות. האם להתקרב אל מקום האירוע, אל אזור בית חב"ד? התדרוך, אותו עברנו במקום, רק הפחיד עוד יותר. "לא להסתובב בשטח. לא לבלוט", ביקשו מאתנו. אחר כך ביקשו שנוריד את הכיפות, כדי שלא נזוהה כיהודים, אבל לכך סירבנו בתוקף. הפשרה הייתה חבישת כובעים, שיסתירו את הכיפות. כל אותה עת נשמעות מן השטח יריות והתפוצצויות, אך יש דיבורים על כך שלפחות חלק מהם פצצות דמה, שנועדו להפחיד ולהלחיץ את הטרוריסטים. הקומנדו ההודי מקיף את הבניין, ונראה כי המתקפה עומדת לפרוץ בכל רגע, אך אנחנו עדיין איננו יכולים לעשות דבר. השמועות מדברות על פתיחת חזית נוספת, על טרוריסטים היורים בחפים מפשע ברחובות העיר, וההודים ממהרים להכניס אותנו לחדרה האחורי של תחנת המשטרה הקרובה. עוד כמה שעות מורטות עצבים, בהם איננו מקבלים כל מידע על המתרחש ועל מה שאמור לקרות אתנו, ומודיעים לנו כי 'סידרו לכם מלון'. מהר מאוד מתברר כי הוא נמצא במרחק של שעת נסיעה. שבת הולכת ומתקרבת, ואנחנו מבינים כי הדבר אינו מעשי. מיהרתי להבהיר לנציגים ההודים כי המלון הזה אינו מתאים עבורנו, והפעם, לשם שינוי, הם הבינו זאת במהירות. תוך זמן קצר עשינו את דרכנו אל מלון סובה הנמצא במרחק הליכה רגלית ממקום האירוע. מיהרנו ללכת לשם, להניח את חפצינו, ושבנו אל הזירה.
ערב שבת, 1:30 בצהריים
בשעה 5:30 נכנסת השבת במומביי, ואנחנו די סמוכים למועד כניסתה. בינתיים איש אינו מעדכן אותנו על הנעשה בבית, ואנו ניזונים משמועות בלבד. נראה כי אנשי הקומנדו עדיין לא פרצו לבניין, וכי הם ממתינים להתפתחויות. למען האמת, במבט לאחור, ועם כל הניסיון לנסות ולשחזר, איש מלבד ההודים אינו יודע מה בדיוק התרחש במקום. מה הביא את ההודים להחלטה שלא לפרוץ אל הבניין ולהמתין במשך שעות? מה היה הרגע המדויק בו החליטו להיכנס פנימה, מה הביא להחלטה ולמה? כל מה שאומר לך מכאן ואילך הם דברים המבוססים על ניתוח הגיוני שלי ושל חברי המשלחת, ניתוח המתבסס על מה שראינו בשטח. חשוב לציין כי איש לא תדרך אותנו, ההודים שמרו על שתיקה לאורך כל הדרך, ואני לא חושב שמישהו כאן בארץ יודע את הפרטים. היינו במקום, עקבנו בעינינו אחר הנעשה, ואנו מנסים בניסיון נואש להרכיב את הפאזל המרתק. מה שברור הוא כי הנרצחים, הי"ד, הורידו אתם אל קברם את המידע המדויק אודות השעה בה נרצח כל אחד מהם, על ידי מי, ואיך. אין ממצאים מובהקים, כל שאוכל לנסות ולעשות הוא להפעיל את מוחי כדי לנסות ולהבין מה קרה בבית חב"ד בשעות הקשות מאז פרצו פנימה מחבלים מרצחים ועד לרגע בו הוצאו הקדושים אל מחוץ לפתח.
ליל שבת, 7:30 בערב
בישראל השעה היא בערך 4:00 אחר הצהריים, דקות ספורות לפני כניסת השבת. החדשות מתחילות לזרום, גם אצלנו. אנחנו מקבלים הודעה דחופה למהר ולהגיע מהמלון אל הזירה, 'הפריצה הסתיימה', אומרים לנו. אך בעוד אנחנו מגיעים במרוצה, הופתענו לשמוע כי עלינו להמתין...איש אינו מסביר לנו על מה ולמה ההמתנה המחודשת, אבל עד לשעה 10:30 בלילה אנחנו יושבים מחוץ לבניין ואיננו מורשים להיכנס פנימה. חום אימים, עייפות, הרעב מציק, אבל ההודים מסלקים אותנו כל אותה עת אל מחוץ לפתח, לא מניחים לנו להיכנס פנימה ולעשות את עבודתנו.
ליל שבת, 10:30 בלילה
רגע האימה מגיע. 2 הרוגים מוצאים אל מחוץ לפתח ומוכנסות במהירות אל מכונית הממתינה בחוץ. אנחנו ממהרים לעצור את הרכב, מנסים להסביר להודים עד כמה חשוב לנו שלא יפנו את המתים. הם מניחים לנו להיכנס אל הרכב ולזהות את ההרוגים, ואט אט מתבררת לנו התמונה הקשה. הראשון שבהם מזוהה על ידינו כרב גבריאל הולצברג, שליח חב"ד במומביי, השני כמשגיח הרב בן ציון קורמן, ומזוהה בידי גרשי קלצקין איש הצוות שלנו המכיר אותו היטב מהארץ. אבל אין זמן לאבל ולעצבות, אנחנו הולכים ותופסים מה עומד לקרות במקום הזה בשעות הקרובות. אמונתם ודתם של ההודים גורסת כי לגוף, אחרי הפטירה, אין כל ערך, והם נוהגים אף לשורפו. איך מסבירים להם, בלחץ הזמן הנורא העומד לרשותנו, עד כמה חשוב לנו כיהודים מאמינים בני מאמינים לשמור על כבוד המת? בסופו של דבר הם נעתרים לנו, ונציג חרדי, יהודי המשמש כרופא הקהילה, מצטרף אל הרכב ומבטיח להשגיח שלא יארע כל רע לקדושים הי"ד. אנחנו ממהרים להיכנס אל הבניין, אל הקרב על כבוד המתים, שמן הסתם מונחים בקומות השונות. אנחנו עדיין לא מסוגלים לתאר לעצמנו את עוצמת הזוועה, רק בדקות הבאות היא תלך ותתברר לנו".
דם עבדיך השפוך
ליל שבת, 11:00 בלילה
כבר במבט ראשון אנחנו מבינים שהבניין, אליו אנו נכנסים ברגעים אלו, מופצץ והרוס לגמרי. מכל מקום ניבטים לנגד עינינו הקירות השבורים, מן הסתם מן הפגזים שנורו בעת ההפצצה. למען האמת, קשה לדעת מי ירה במי ומי נהרג על ידי מי, ונכון יותר לחשוב כי המחבלים המרצחים הם אלו שירו בכל ההרוגים. הפעולה ההודית פגעה בעיקר בקירות ובאבנים, מן הסתם גם במחבלים עצמם, אולם לא היה כבר את מי להציל. האם ידעו זאת ההודים בהיכנסם פנימה? לאיש אין את התשובה לכך. כשאני מנתח את הדברים נראה כי מה שחשוב היה לאנשי הקומנדו ההודי הוא להראות לטרוריסטים כי ממשלת הודו אינה נכנעת לטרור וכי לא ישתלם להם לבצע מעשה מן הסוג הזה בעתיד. חיסול המחבלים היה יעד חשוב נוסף, והוא הושג כמובן. אנחנו עוברים בין הקומות, רועדים מפחד. כבר במבט ראשון אנחנו מבחינים בפצצות, שעדיין מונחות בפתחי החדרים, ומבינים את גודל הסכנה. אבל המחשבה על כך שאולי אפשר עוד להציל מישהו אינה מניחה לנו לסגת. תחילה נסייר בכל הקומות, נבדוק מי נמצא ואיפה, ורק אחר כך נצא החוצה.
קומה ראשונה
קומת הכניסה מופצצת לגמרי, גם המדרגות המוליכות אל הקומה הראשונה הרוסות לגמרי. אנחנו מפלסים לנו דרך למעלה, ומוצאים גם את הקומה הבאה מופצצת לגמרי. מה שהיה פעם חדר האוכל המפואר של בית חב"ד, המקום אליו הגיעו ישראלים מכל העולם, היה ואיננו.
קומה שנייה
בקומה הזו היה ממוקם משרדו של הרב, וגם בית הכנסת והספרייה התורנית. גופתו של הרב טיטלבוים שרועה על הארץ, ואני לא מצליח לזהותו. בשמאל שוכן משרדו של הרב, ונראה כי לתוכו לא נכנסו המחבלים שכן המקום נקי מדם. ליד המשרד אני מבחין בכתם ענק ולמיטב הבנתי מקורו הוא בהרוגים שנגררו דרך השטח הזה. אני שב ומדגיש כי כל המידע הניתן מעל במה זו אינו נאמר במאת האחוזים, והוא מתבסס על השערות בלבד. אבל המחשבה שחלפה במוחי, על סמך כל מה שראו עיני בשטח, אני מעריך שהרב טיטלבוים היה בין הנרצחים ראשונה, אולי משום שהפחיד את המחבלים במראהו החזק. אבל אין כל דרך שבעולם לדעת מה חלף במוחם של המרצחים ברגעים הללו, כך שהכול הוא ניחוש בלבד. בכניסה לספריה אני רואה הרבה מאד דם, ואני מעריך שכאן רוכזו השבויים. אל בית הכנסת הממוקם בקומה הזו הגיעו הרב טיטלבוים והרב קורמן, שני המשגיחים, לתפילת מנחה וערבית לפני טיסתם. בשעה 8:30 היו אמורים לעלות על מטוס אל-על בדרכם ארצה.
קומה שלישית
כמו בקומות הקודמות גם כאן הכול הרוס. בכל השטח אין כל הרוג. הקומות שלישית ורביעית שימשו כבית הארחה עבור היהודים, שהגיעו למומביי וביקשו מקום ללון בו וכמובן גם אוכל כשר.
קומה רביעית
מימיני שוכב מחבל, מחורר לגמרי, מצד שמאל שוכב מחבל נוסף, במצב זהה . מסביבנו רימונים רבים, שעדיין לא התפוצצו, הפחד הולך וגואה, אנחנו מבינים את גודל הסכנה, אך עדיין חושבים למצוא הרוגים שניתן לחלצן מהמקום. הזוועה נגלית לנגד עינינו בחדר הפנימי. לצד בלון של גז מדמיע שוכבות 2 הרוגים הכפותים זו לזו, נורמה שוורצבלט רבינוביץ ויוכבד אורפז, שתי נשים יהודיות. מן הסתם בקשו המחבלים למנוע אפשרות של שיחה כלשהי בין השתיים. הנשים כפותות בחוטי טלפון, דוממות ומדממות. עוד חייל הודי מוטל בצד מת, אך עדיין אין כל זכר לרבנית רבקי.
קומה חמישית
בקומה הזו שכן ביתם של בני הזוג הולצברג. מיטת תינוק נטושה, ריהוט שחלקו נותר שלם וחלקו נהרס, חיי משפחה שנגדעו ברגע אחד. הקומה הזו נמצאת, יחסית לשאר הקומות, במצב סביר, אין בה כל זכר להרוגים. כנראה רבקי נלקחה מן הסתם לפני הגיענו לשטח. בדיוק כפי שביקשו ההודים להוציא את הרב גבי והרב קורמן, כך מן הסתם הוציאו את הרבנית זמן קצר לפני שהגענו אל המקום. אנחנו מקווים שעדיין לא קרה שום דבר רע, וכי היא נשמרת בקדושה, אך בשלב הזה אין בידינו לעשות דבר. התייעצות מהירה בינינו מביאה למסקנה כי קדושת החיים עדיפה על קדושת המתים, וכי כל דקה של שהייה במקום מסכנת את חיינו ואסורה עלינו. הסברנו להודים כי עלינו לעטוף את היהודים בשקיות של זק"א, כדי לדעת לאחר מכן את מי אפשר לנתח ואת מי לא, , ומיהרנו לרדת במורד המדרגות. בחוץ, הבהרנו לחיילים כי הבניין ממולכד וכי סכנה לשהות בו, ובקשנו מהם לטהר את השטח. נראה כי הם לא חשבו על כך קודם לכן, שכן מאותו רגע ואילך לא הניחו לנו להיכנס פנימה עד שכל השטח היה נקי מפצצות.
אחרי מות קדושים
ליל שבת, 12:00 בלילה
אנחנו מחוץ לבניין, רק עכשיו צפים ועולים הרגשות הקשים. התעלומות עדיין מרחפות בחלל, ואנחנו מנסים למצוא להן מענה. כלי התקשורת שבים ומספרים את סיפורה של הטלית, בה נופף כביכול אי מי מבעד לחלון אחת הקומות. אנחנו מקבלים טלפונים רבים של עיתונאים המנסים לברר האם נכונה השמועה, אבל ככל שאנו הופכים בעובדות, קשה לנו להבין איך קרה הדבר. ההשערות רבות, ולמעשה כל אחת מהן יכולה להיות נכונה בדיוק כמו שהיא יכולה להיות בלתי נכונה. אין כל דרך שבעולם לדעת מה קרה בבנין פנימה בשעות הקשות. האם היו אלו המחבלים, שהסתובבו חיים בין הקומות, ונופפו בבד כלשהו כדי לאותת כי מישהו חי בפנים וכי על הקומנדו ההודי לנהוג עמם במשנה זהירות ולהיכנע לתביעותיהם? האם היה זה הרב גבי, שעדיין היה בין החיים והצליח להניף בד כלשהו? קשה להניח, שכן עדותה של המטפלת סנדרה תומכת בכך שכבר ביום הראשון היה הרב מוטל על הארץ מחוסר הכרה. מצבו העיד על כך שהוא נרצח בין האחרונים, אולם קשה להעיד על סמך עובדות אלו על שעת הריגתו. אולי הייתה זו אחת הנשים הכפותות, שהצליחה להיחלץ מן הכבלים בטרם נכפתה בשנית ונורתה? ומי הייתה זו שצעקה ברקע, בעת שיחתם של המחבלים עם אנשי בית חב"ד בוושינגטון? האם הייתה זו הישראלית אורפז ז"ל שדיברה איתם בטלפון? האם היה זה קולה של רבקי שנשמע בחלל? הקדושים הורידו את התשובות לשאלות הללו אל קברם, ולאיש בעולם אין תשובה.
שבת, 6:00 בבוקר
במהלך כל הלילה שהינו מחוץ לבניין, ממתינים לנטרול הפצצות בידי ההודים. אלא שהאחרונים לא מיהרו, ואנחנו נותרנו עוד לילה ללא שינה. וללא מזון, כמובן. לשבחם של ההודים ייאמר כי במהלך כל שעות ההמתנה חולקו לנוכחים עוגיות ושתייה, אולם מלבד לגימת המים לא יכולנו להרשות לעצמנו, מסיבות הלכתיות כמובן, לגעת בכיבוד. בשעה 6:00 בבוקר מודיעים לנו ההודים כי הם עומדים לפנות את הגופות. תחילה את המחבלים, אחר כך את הישראלים. התחננו בפניהם, משום כבוד המתים, לפנות תחילה את היהודים, אולם הם התעקשו לעבוד על פי הסדר המתוכנן על ידם. בשלב מסוים סיננתי לאחד מנציגי השגרירות האמריקנית כי יש חשד שאחת הנשים היא בעלת אזרחות שלהם, ומיד ניתנה הוראה להוציא תחילה את הנשים. משכבר הופר הסדר המתוכנן, לא הפריע להודים להוציא אחר את הרב טיטלבוים ורק לבסוף את המחבלים.
שבת בבוקר, 6:30
ההודים אינם מניחים לנו להצטרף אל הרכב, שאליו הוכנסו ההרוגים , ואנחנו נאלצים להגיע בכוחות עצמנו אל בית החולים המקומי. כולם נותחו מכל מוקדי האירועים , אולם אנחנו עמדנו על כך שבגופות היהודים לא יגעו. לא קל היה לשכנע אותם, כשעל כף המאזניים מונח רצונם העז לפענח את התעלומה ולערוך ניתוח שלאחר המוות לנפגעים. מי שסייעה בידינו הייתה הקונסולית הישראלית, שבביתה אף שהו בני משפחת רוזנברג, ולבסוף השגנו הסכמה. שם, בבית החולים, מצאנו את הרבנית רבקי, שפונתה בידי ההודים כבר בשלב הראשון של הפינוי. הרופא היהודי כיסה אותה בטלית ושמר עליה לאורך כל השעות האחרונות מפני ההודים ומפני נתיחה. במבט לאחור, הנקודה הזו היא שעמדה בבסיס אי ההבנה של כלי התקשורת בפרשת הטלית. כאשר ראיינו אותנו, אנשי זק"א, סיפרנו כי הרבנית כוסתה בטלית. העיתונות, שלא קלטה כי אנחנו מדווחים מבית החולים, פירשה זאת כאילו זה קרה בבית חב"ד, ומיהרה להסיק מסקנות כאילו כיסה אותה בעלה. על פי ראות עיני לא הייתה כל אפשרות ריאלית שהדבר יבוצע, אולם התקשורת מיהרה להשמיץ את אנשי זק"א, שאינם מדווחים דיווחי אמת. ה' עדנו כי כל מה שסיפרנו היה מדויק, כשאנו נצמדים לפרטים הקטנים ומשתדלים לעשות את עבודתנו נאמנה. איננו יודעים הכול, ובפרט בפרשה זו שרב הנסתר בה על הנגלה, אולם את המידע שהיה בידינו העברנו באופן האמין ביותר, כמסורת זק"א מימים ימימה.
מומביי, מוצאי שבת
סוף סוף, לאחר כמה יממות, הביאו לנו שתייה וקצת פירות. בשעה 12:00 בלילה הביאו לנו מביתו של הקונסול בשר, עופות קרים וסרדינים. את הבשרים והעופות שחט הרב גבריאל בבוקרו של יום חמישי, יום הפיגוע. מעניין לציין כי הודים מקומיים, אותם שאלנו על בית חב"ד, ידעו לספר לנו כי הם אינם מכירים את המקום, אולם 'כל הזמן קנו שם עופות'. מתברר כי הרב היה שוחט בעצמו את הבשר והעופות לתצרוכת המקומית, כאשר הוא ואשתו אף מכשירים אותם בעצמם. באותו בוקר שחט 400 עופות, והניח במקרר שבקומת המטבח. אני לא רוצה לחשוב על הרגע בו יפתחו את המקרר הזה, לאחר שהעופות שהו בתוכו כל כך הרבה זמן ועוד בחום ההודי.
מוצאי שבת, 1:00 בלילה, בית החולים
"בשלב הזה מתעקשים ההודים על הוצאת הקליעים מן ההרוגים, אולי משום שאינם רוצים לאפשר פעולת זיהויים ובדיקה של 'מי ירה במי, מתי ואיפה'. התייעצות מהירה שלנו עם הרב יעקב רוז'ה, רבה של זק"א, ועם הרב ברנסדופר מהבד"צ בירושלים מעלה פסק לפיו אם מדובר בתנאי הרי שצריך להסכים לו. אלא שעד שקבלנו את הפסק הצלחנו לשכנע את ההודים לוותר גם על כך, וזאת לאחר שהם קלטו כי איש בארץ לא יוציא את הקליעים, משום כבוד המת. הסברנו להם כי במהלך הוצאת קליע עלול לצאת דם , הזקוק לקבורה עלינו להביא לקבורה, כך שאין סיכוי שנאפשר לעשות זאת.
יום ראשון, בית חב"ד
סוף סוף אנחנו זוכים לארוחה חמה ולמעט שעות שינה. אחר כך נכנסנו פנימה אל הבניין ועסקנו במלאכת הטיהור. יהודה משי זהב, קמב"ץ זק"א, מגיע היישר מהארץ אל המקום ומצטרף אלינו אל המלאכה הקשה. בארון הקודש שבקומת בית הכנסת אנחנו מוצאים את ספר התורה המחורר, פותחים אותו ומגלים כי הרסיסים חדרו היישר אל המילים שבתחילת פרשת 'אחרי מות'. מצמרר.
מטוס חיל האוויר, יום שני
סוף סוף אנו בדרכנו חזרה ארצה. ושוב במטוס יחד עם בני משפחת רוזנברג, הפעם אחרי היוודע להם דבר האסון הגדול. אבל הייאוש מהם והלאה, הם מלאי אמונה וחזקים כמו שראיתי אותם בדרך הלוך. מדי פעם מתייפחת האם בבכי מר, אולם כל כולה מלאה באמונה. רק שם, במטוס, שמענו את סיפורה המצמרר של סנדרה, סיפור שמן הסתם עוד יסופר וינותח. כאשר הבחינה בחדירת המחבלים מיהרה לנעול עצמה בחדר המזווה שבקומה הראשונה, יחד עם הטבח ההודי. למחרת, בבוקר, שמעה את קולו של מוישי הקטן, הקורא את שמה של המטפלת היקרה שלו. "סנדרה, 'סנדרה", נישא קולו בחלל. היא פתחה את הדלת, הציצה, הכול מסביבה היה שקט, ותוך סיכון נפשה מיהרה לעלות ולקחת אותו אליה. אחר כך נסה עמו, כשהוא על ידיה, החוצה, אל החופש ואל החיים.
האירוע האחרון
שוקי מסיים את סיפורו המצמרר, מחבק אל חיקו את ילדו הקטן אליו התגעגע בשלוש הימים האחרונים, ואחר כך עוצם את עיניו ונרדם. חני, אשתו, עוצרת את כפתור ההקלטה, "בשביל הבנים הגדולים, שישמעו מה בדיוק קרה שם", ומתפללת בליבה שיהיה זה האירוע הקשה האחרון אליו יוזעק. מי כמוה יודעת כי כל זמזום של מכשיר הביפר הוא פתיחתו של עוד אירוע אימים. שלא נדע מצרות.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
