קור אכזרי אפף את הנוכחים. שורות של כיסאות לבנים שתקו בכאב. האנשים התקבצו אחד אחד, נתונים לאותה טלטלה רגשית שהחלה מאז טפטופי המידע בליל חמישי והתפתחה למסה רגשית עזה. פתאום, בתוך האפלולית, עמד המטוס ובגחונו הבשורות הרעות. על הכבש נראתה דמותו של הדוד הרב גרוסמן ובידו ספר תורה אחד. אחריו הופיעה גם דמותו של הרב ירוסלבסקי עם ספר התורה החי - מוישי.

באותו לילה חרישי, על רצפת האבן של נמל התעופה בן גוריון, הרכנו ראש עצוב בהכנעה. לא לכבודם. אותם קדושים טהורים אינם זקוקים לזאת. הרכנו ראש מבושה. מול אותם קדושים מקסימים שפיארו את העולם במותם יותר מבחייהם, צמחה לה מחשבה ששוכפלה באלפי לבבות אבל לא עלתה על דל שפתיים: מה עשינו אנו במאה הימים האחרונים ומה הם עשו. מה אנחנו עשינו בשלושת החודשים האחרונים ומה הם עשו כשאנחנו עשינו את מה שעשינו. איפה אנחנו ואיפה הם.

בחודש אלול נערכו גבי ורבקי לקראת הימים הנוראים. בחודש תשרי הם עשו חגים למאות אנשים. בחודש חשוון הם עשו יהדות במאור פנים. ומה אנחנו עשינו ביחסים שבין אדם לחברו? איך אנחנו התייחסנו ליהודים, כשבאותו זמן עצמו הם ישבו רחוק רחוק ושפכו דליים של אהבה על נשמות שבורות, בלי להתחשב בקשיים שלהם? 

זה היה הרגע שבו הכתה לרגע התודעה כי ההתמסרות של כולנו לזרועותיהם המלאכיות של קדושי מומבאי ונטיית הלב להיאחז בכל בדל מידע שהגיע משם, לא היה ממניע של מציצנות או מפעילות יתר של יצר הסקרנות. ממש לא. כולם רצו להיות חלק מהמשפחה האצילית הזאת, לחסות בכנפיה ולהתנקות מכל הרפש והבוץ של פירוד הלבבות ושנאת החינם, שלשם סחבה אותנו הפוליטיקה בחודשים האחרונים.

שלא ברצונם, הורם המסך ונחשפה לעולם כולו מסכת חיים מלאכית של זוג צעיר, אנשים כמונו וכמוכם שהפקירו את עצמם למען האחר. צעירים שכל התנהגותם היא אנטי תזה קוטבית לאנוכיות. אנשים שלא שאלו מה מגיע לי וכמה, שלא ערכו חישובים מסובכים של מי בראש ומי במקום השני.


טיהור האוויר

מלבד הזכויות הבלתי נדלות שצברו לעצמם שני האהובים, הם יכולים לרשום לעצמם בשקט זכות נוספת: טיהור האוויר.

האטמוספרה שלנו זוהמה מאוד לאחרונה. נעשה לנו דחוס ומחניק. מצמרר להיווכח שרק מלאך המוות יכול היה לחולל את הטיהור המתבקש. הוא שגילה לנו כי קיימים ייצורי מופת שקידשו את חייהם בנתינה ללא גבול, שטוו חיים של יראת שמים ואמונה ושתלו עולמות של קיום תורה ומצוות במקום שבו פרוסת לחם וכוס חלב, כלומר, פת ישראל וחלב לא עכו"ם, מצריכה ליל שימורים של בני הזוג וכל העוזרות. והם עוד היו מחייכים.

המפגש היהודי באותו לילה שפרצו בני העוולה אל מקדש הנתינה והפקרת האני, היה מצמרר מבחינת המסר ששידר. כאילו שבמאי מוכשר במיוחד עמל שנים רבות גם על מופע האימים הזה וגם, לא פחות חשוב, על התזמון הטרגי שלו. יד ההשגחה זימנה לפונדק מוגדר אחד שישה אנשים כה שונים וכה מאוחדים. השטריימל מבת-ים, הקנייטש מליובאוויטש ומגבעת הקטיפה ממאה שערים. כולם יחד, במסגרת שחורה אחת, מככבים כבר שבוע בעיתונים המושחרים שהרכינו ראש, אולי מקנאה, ודאי מהערכה. 

דווקא שם, בהרכב המוזר הזה, ביקר מלאך המוות ועשה שמות כמו שרק הוא יודע. הנעלמים בסיפור הזה גדולים. מה עשה מוישי, שהזכיר לנו את אורי סלונים מהטבח בתרפ"ט, בעשר השעות הראשונות? איך הניחו לו הרוצחים ללכת? כיצד הגיבו זוג השלוחים להתקפה - האם נאבקו בצמאי הדם? לעולם לא נדע מה באמת אירע בין כותלי הבית באותן שעות מסויטות.


השליחות האחרונה

אחת אנו כן יודעים. מפגש הנשמות המיוחד העניק לנו פרופורציה. קחו למשל נושא כמו השגרה השוטפת של הפוליטיקה. מבזה לחלק דפים של אותו עיתון בין אותו מפגש קדושים מדמם ובין העיסוק הדוחה בפוליטיקה למי מגיע למקום שלישי ולמי חצי מקום חמישי, לתאר באותה אכסניית נייר את גן העדן של הפקרת העצמי שנבנה במסירות, מול אותה זירת אנוכיות מגוחכת שמטריפה את עצמה לדעת. למה רק בניכר יכולים אנשים כה שונים לשבת וללמוד יחד דף גמרא או פרשת השבוע, לאכול ביחד ולתנות זה לזה את הצרות, ואילו כאן זה נחשב לדבר כמעט בלתי נתפס?

גבי ורבקי נמצאים תחת כיסא הכבוד. לא הם האישיו. 

החיים שלהם והמוות שלהם הם שמחייבים אותנו. האידיאליסטים האלו נתנו לנו שיעור על אותו מרחק שבין עיקר לטפל. בלכתם ציוו לנו את הפרופורציה הנכונה במבט חד ונכוח על המתרחש סביבנו וניקו את האוויר שהזדהם. בצאתם כמו בבואם, מילאו השניים שליחות נוספת, ולעולם לא נדע איזו שליחות גוברת על חברתה.

טבח תשס"ט שונה מטבח תרפ"ט כי הוא הביא אותנו לתודעה פנימית ועמוקה ששטפה את האוויר שלנו. היא שדחקה לשוליים הראויים את ההבלים על הרוטציות ורסיסי ההסכמים, ובעיקר את החשיבות כבדת הראש שאפפה אותם.

זו הייתה שליחותם האחרונה בדרכם לשכון תחת כסא כבוד.