מערכת COL
|
יום ו' כסלו ה׳תשס״ט
03.12.2008
מכתב פרידה מגבי ● נועם זיגמן
"הטבח הנורא של בני עוולה שחיפשו רק הרג, שכול וכאב, מעלה בכולנו שוב את הרצון העז לעשות ביתר שאת את מה שהרבי רצה ולהפיץ את היהדות בעולם". נועם זיגמן נפרד מחברו גבריאל הולצברג ז"ל עם צוואה לעתיד לסיפור המלא
מסע ההלוויה (צילום: י. בלינקו, COL) ● משמאל: נועם זיגמן
גבי,
הרבה זמן שלא דיברנו, ומוזר לי שדווקא עכשיו, בנסיבות שכאלו, יוצא לי לכתוב עליך. הייתי שמח יותר לסקר את הפעילות שלך ושל רבקי בהודו הרחוקה. בימים האחרונים אתם בראש שלי כל הזמן, לא יוצאים משם. אני מקווה שלא תצאו לעד. זכיתי להכיר אותך בשליחותך הראשונה בישיבה בה למדנו יחד, ישיבת חב"ד בירושלים.
עצוב לי לכתוב על חבר שכבר איננו איתנו, עצוב לי עוד יותר לכתוב על חבר שנרצח. נראה היה שגיל המוות והשכול שעוד רחוק מאיתנו, ולא מובן למה זה קרה. את השאלה הזו שואלים כולם, אבל לאף אחד מסע הלוויה.
כאן אין תשובה.
בחודשים האחרונים יצא לי רבות לדבר עם חברים ובני משפחה על פעילותם של השלוחים. לפני שבע שנים השתתפתי בכינוס העולמי, והפעם ההיא המחישה לי את עוצמת האימפריה שהקים הרבי. אם אגיד לך שאני לא מקנא בשלוחים - אשקר. אני מסתכל על חברינו המשותפים ולא מצליח למצוא הרבה שיושבים כאן בארץ. זה בויטנאם, ההוא בשליחות בדרום קוריאה, אחר יושב בגרוזיה עוד אחד בקרסנויארסק (שמעת על זה פעם?), וגם אחד הבודדים שנשארו כאן בארץ יצא לאחרונה לבולגריה. כן, גם במומבאי היה לי חבר.
הטבח הנורא הזה של בני עוולה שחיפשו רק הרג, שכול וכאב, מעלה בכולנו שוב את הרצון העז לעשות ביתר שאת ויתר עוז את מה שהרבי רצה ולהפיץ את היהדות בעולם. אחרי לכתכם צצים עוד ועוד סיפורים שממחישים כמה עשיתם זאת על הצד הטוב ביותר במשך חמש שנות פעילותכם בהודו הרחוקה. אתמול דיווחתי ברדיו על דברי ראש הממשלה ושרת החוץ בעקבות האירועים אצלכם, ובהפקת יומן הצהרים ביקשו שאדבר עליך ועל שלוחי חב"ד. אמרתי שאני לא יכול. אז, למעשה, הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בקול בימים האחרונים. אני, שנשאר כאן בארץ, אדבר על פועלכם? קטונתי.
אחר כך הצטערתי. חשבתי שכאיש חב"ד שגאה ברבי, בחסידות ובאחיו השלוחים, אולי כן הייתי צריך לדבר. זה פשוט היה קשה לבכות ולדבר. ושוב שאלתי את עצמי: האם הקושי הזה הוא תירוץ טוב מספיק? אם עבודתי זו קשה לי, מה יגידו השלוחים בעולם שעוזרים מדי יום פתרונות לאלפי יהודים הרחוקים ממשפחותיהם להתמודד עם חיים במדינה זרה ועם אלף ואחד קשיים?
אני לא בטוח שבציבור הכללי מבינים את משמעות הבדידות שלכם שם בניכר. אם היה משהו שיכול להמחיש בכל הסיפור של הטבח הנורא את ההקרבה האישית-משפחתית של שליחות חב"ד, זו דווקא סנדרה, אותה מטפלת שחייה עם משפחת הולצברג במשך חמש שנים. מוישי הקטן שהכיר פה ושם חב"דניקים צעירים שבאו לעזור בשליחות, לצידם של מטיילים שעברו בבית חב"ד במומבאי, בקושי הכיר את משפחתו. גם את סבא וסבתא מעפולה ומניו יורק ואת הדודים מחיפה, תל אביב, קריית מלאכי וצפת הוא לא באמת הכיר. סנדרה המקומית גידלה אותו ולא משפחתו הביולוגית.
בימים האחרונים שמעתי חברים רבים, גם בתקשורת, שאומרים: "תראה איך חב"ד נמצאת בפרונט של החדשות העולמיות". כולם החמיאו לפעילות התנועה. חלקם אמרו: "ידענו שאתם כאלה". אחרים הודו: "רק עכשיו גילינו את האור". הדברים חיממו את הלב, והצטערתי שלא כולכם, אחיי השלוחים, שומעים אותם.
על דבר אחד אני חותם בשם כולם: היינו מוותרים על הכותרות, ובלבד שגבי ורבקי ימשיכו בפעילותם שם. כעת נותר לנו לחכות לביאת המשיח, שנמצא כבר כאן ממש. שלוחי כל העולם יתקבצו כאן, בירושלים. אז נוכל כולנו להוקיר להם תודה.
נועם זיגמן הוא הכתב הפוליטי-מדיני של רדיו קול חי, חבר מערכת COL לשעבר, ועורך אתר החדשות החרדי "לדעת"
הרבה זמן שלא דיברנו, ומוזר לי שדווקא עכשיו, בנסיבות שכאלו, יוצא לי לכתוב עליך. הייתי שמח יותר לסקר את הפעילות שלך ושל רבקי בהודו הרחוקה. בימים האחרונים אתם בראש שלי כל הזמן, לא יוצאים משם. אני מקווה שלא תצאו לעד. זכיתי להכיר אותך בשליחותך הראשונה בישיבה בה למדנו יחד, ישיבת חב"ד בירושלים.
עצוב לי לכתוב על חבר שכבר איננו איתנו, עצוב לי עוד יותר לכתוב על חבר שנרצח. נראה היה שגיל המוות והשכול שעוד רחוק מאיתנו, ולא מובן למה זה קרה. את השאלה הזו שואלים כולם, אבל לאף אחד מסע הלוויה.
כאן אין תשובה.
בחודשים האחרונים יצא לי רבות לדבר עם חברים ובני משפחה על פעילותם של השלוחים. לפני שבע שנים השתתפתי בכינוס העולמי, והפעם ההיא המחישה לי את עוצמת האימפריה שהקים הרבי. אם אגיד לך שאני לא מקנא בשלוחים - אשקר. אני מסתכל על חברינו המשותפים ולא מצליח למצוא הרבה שיושבים כאן בארץ. זה בויטנאם, ההוא בשליחות בדרום קוריאה, אחר יושב בגרוזיה עוד אחד בקרסנויארסק (שמעת על זה פעם?), וגם אחד הבודדים שנשארו כאן בארץ יצא לאחרונה לבולגריה. כן, גם במומבאי היה לי חבר.
הטבח הנורא הזה של בני עוולה שחיפשו רק הרג, שכול וכאב, מעלה בכולנו שוב את הרצון העז לעשות ביתר שאת ויתר עוז את מה שהרבי רצה ולהפיץ את היהדות בעולם. אחרי לכתכם צצים עוד ועוד סיפורים שממחישים כמה עשיתם זאת על הצד הטוב ביותר במשך חמש שנות פעילותכם בהודו הרחוקה. אתמול דיווחתי ברדיו על דברי ראש הממשלה ושרת החוץ בעקבות האירועים אצלכם, ובהפקת יומן הצהרים ביקשו שאדבר עליך ועל שלוחי חב"ד. אמרתי שאני לא יכול. אז, למעשה, הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בקול בימים האחרונים. אני, שנשאר כאן בארץ, אדבר על פועלכם? קטונתי.
אחר כך הצטערתי. חשבתי שכאיש חב"ד שגאה ברבי, בחסידות ובאחיו השלוחים, אולי כן הייתי צריך לדבר. זה פשוט היה קשה לבכות ולדבר. ושוב שאלתי את עצמי: האם הקושי הזה הוא תירוץ טוב מספיק? אם עבודתי זו קשה לי, מה יגידו השלוחים בעולם שעוזרים מדי יום פתרונות לאלפי יהודים הרחוקים ממשפחותיהם להתמודד עם חיים במדינה זרה ועם אלף ואחד קשיים?
אני לא בטוח שבציבור הכללי מבינים את משמעות הבדידות שלכם שם בניכר. אם היה משהו שיכול להמחיש בכל הסיפור של הטבח הנורא את ההקרבה האישית-משפחתית של שליחות חב"ד, זו דווקא סנדרה, אותה מטפלת שחייה עם משפחת הולצברג במשך חמש שנים. מוישי הקטן שהכיר פה ושם חב"דניקים צעירים שבאו לעזור בשליחות, לצידם של מטיילים שעברו בבית חב"ד במומבאי, בקושי הכיר את משפחתו. גם את סבא וסבתא מעפולה ומניו יורק ואת הדודים מחיפה, תל אביב, קריית מלאכי וצפת הוא לא באמת הכיר. סנדרה המקומית גידלה אותו ולא משפחתו הביולוגית.
בימים האחרונים שמעתי חברים רבים, גם בתקשורת, שאומרים: "תראה איך חב"ד נמצאת בפרונט של החדשות העולמיות". כולם החמיאו לפעילות התנועה. חלקם אמרו: "ידענו שאתם כאלה". אחרים הודו: "רק עכשיו גילינו את האור". הדברים חיממו את הלב, והצטערתי שלא כולכם, אחיי השלוחים, שומעים אותם.
על דבר אחד אני חותם בשם כולם: היינו מוותרים על הכותרות, ובלבד שגבי ורבקי ימשיכו בפעילותם שם. כעת נותר לנו לחכות לביאת המשיח, שנמצא כבר כאן ממש. שלוחי כל העולם יתקבצו כאן, בירושלים. אז נוכל כולנו להוקיר להם תודה.
נועם זיגמן הוא הכתב הפוליטי-מדיני של רדיו קול חי, חבר מערכת COL לשעבר, ועורך אתר החדשות החרדי "לדעת"
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
