מאת הרצל קוסאשוילי
(צילומים: שמואל בן צבי ומאיר דהן)

בכל בוקר, בנוסף לתפילת שחרית הסטנדרטית שאני מתפלל, מקננת בתוכי תפילה נוספת במילותיי שלי, תפילה קצרה ומאולתרת, בנוסח לא אחיד, על-כך שהקב"ה מזמן לי את פרנסתי ואת מזונותיי בכבוד.

אני באמת מרגיש בר-מזל על-כך שבכל עשירי לחודש ובדרך-כלל, אף לפני כן, חשבון הבנק שלי מחייך אליי מבעד למסך המחשב, כתוצאה מגלישת המשכורת לתוכו.

לא הייתי נוגע במוגלת השכר הפעורה והשותתת, לולא ראיתי בעיניי לא אחת, הפגנת חוסר כבוד משווע לכל נושא "חוק צנעת פרטיות הפרנסה" בכלל (חוק שהמצאתי זה עתה) וביחס הלא-הוגן ובחוסר הפרגון הבסיסי שלנו כלפי שלוחים ומקורות ודרכי פרנסתם בפרט.

"פזרנות" של שליח...

אני מביא בפניכם דיאלוג אמיתי כדוגמא:

"תראה את השליח הזה, ראית איזה רכב הוא שכר?", התקיף אותי בשאלה אברך מדרום הארץ, לפני מספר שבועות, בעודנו מתבוננים בשליח צעיר מחנה את הרכב הקוריאני הקטן ו"המפואר" שלו, אל מול בית-הכנסת השכונתי.

"עכשיו אני רואה, אבל זה ממש לא מעניין אותי איזה רכב הוא הוציא מחברת ההשכרה".

יכולתי לחוש היטב במרירות שבקולו. לא הייתי רוצה לומר שהוא קינא באותו שליח מאחד מערי אירופה הנחשבות שדרך-אגב, אני מכיר אישית מילדות. אבל ללא ספק, דעתו לא הייתה נוחה מ"פזרנותו" של אותו שליח.

וכאילו שהוא לא הבחין בעיני העגל התמהות שלי, המשיך בשצף קצף להזרים ארס רעיל במיוחד כלפי אותו שליח. "תראה איך הוא הסתדר, לאיזה רמת חיים הוא התרגל. פה בארץ, מה הוא היה עושה? מקסימום לומד בכולל".



לפני שנכנסתי ל'מצב צבירה' של טירוף ואי-שפיות זמנית, ניסיתי לרכך אותו בתוכחה מתונה: "תראה, קודם כל, הוא מגיע לארץ בסך-הכול פעמיים בשנה. הוא מנותק לחלוטין מהמשפחה ומהחברים, מהקן החמים שלו. הבנאדם, אבא לארבעה ילדים, איך רצית שהוא ינייד את משפחתו? באוטובוסים? במוניות? שנית, אני לא חושב שחייו קלים ונהנתנים כל-כך כפי שאתה חושב. הוא בפירוש מזיע בשביל כל גרם של הכרה ופרנסה במקום שהוא פועל".

הוא הביט בי מופתע, כמי שציפה ממני, כאחד שבא מתחום השכרת הרכב, הבנה והכרה "בבזבוז" שכרוך בשכירת רכב כזה או אחר. משהבין שאני רציני והתכוונתי לכל מילה, הפטיר כלאחר-יד: "אתה יודע מה, אולי אתה צודק, זה לא יפה שאני ככה מדבר על שלוחים של הרבי...".

מכיוון שלמרות המשפט המתקן האחרון שלו, הוא לא הצליח לרדת לסוף דעתי, אני מרגיש צורך לשטוח בפניכם את משנתי הסדורה בעניין, בין אם תסכימו איתה ובין אם לאו.

אני חייב הערת אגב בעניין הרכבים השכורים ששלוחים "מפנקים" את עצמם כשהם מגיעים לארץ אחת בשנה. נניח, מסיביר הרחוקה...

מכיוון שאני נחשב שלא באשמתי בגלל עיסוקי ל"בר סמכא" בנושא, יש בי הדחף להעמיד דברים על דיוקם ולתת פרופורציה אמיתית יותר לאשליית הרכבים השכורים שהשתלטה עלינו. אני נאלץ לחדש לכם, שבעולם דינאמי ומשתנה כשלנו, הרכב כבר לא מהווה פקטור לסטטוס הפיננסי האמיתי שלנו.

פעם, כש"רכב צמוד" ו"פלאפון" היו מנת-חלקם של יחידי סגולה, בדוגמת ראשי-ממשלה ונשיאים, רכבי השרד אכן ניקרו את עינינו באכזריות מהודרת. כיום, המצב שונה לחלוטין. כל מי שנמצא בדרגה אחת מעל לאחראי הניקיון במשרד, מחובר לרכב חדיש, מציי הליסינג המפלצתיים ולפלאפון מדור השביעי כאינפוזיה.

מה שמסביר את התופעה החריגה והמגוחכת יש לומר, של ג'יפים אימתניים השווים בערכם לדירות ממוצעות, שעומדים בתור בתחנות הדלק בימי שישי, לפעמים אף יותר מעשרים דקות, עם מזגן בעוצמה מקסימאלית, בהמתנה לשטיפה ולעיתון בשקל...

כבר רדפתי אחרי "עשירים" עם עשרה כרטיסי אשראי בחזקת פלסטיק צבעוני ותו לא, בגין מוסר תשלומים מפוקפק ולא יציב, בעודם נוסעים ברכבי פאר שכורים כמובן... מה שאומר, שלא צריך להיות עשיר גדול במיוחד בשביל לשכור רכב, אפשר לקיים מצווה זו גם מתוך עוני לצערי... 



הדו-שיח המקומם עם האברך הנ"ל, משויך אצלי לקטגוריית: "משיח לפי תומו". יש את הנחרצים יותר שזורקים לחלל האוויר סיסמאות קשות הרבה יותר, כמו: "מה הוא משנורר כסף עלינו? שילך לגבירים ויחלוב אותם!", או: "מה הוא עושה כל היום? אני רואה אותו מטייל וטס לפחות שלוש פעמים בשנה לרבי, אני צריך לממן לו את זה? למה מה קרה?".

וישנם עוד הצהרות רבות מעין אלו, אם אתם ממש מתעקשים ואף גרועים מכך. משפטים - שלו אני כשליח, הייתי שומע אותם אפילו בגוף עשירי - הייתי בטח יורד למחתרת לאיזה שנה שנתיים...

לא יודע מה אתכם, אבל אני ממש לא מתחבר לכל אלה שנעשים לפתע רואי חשבון מדופלמים - שלא מהססים לרגע להכניס את ידם לכיס שלך ולהתחיל לספור בקול גדול את הכסף שמצוי שם או שחלילה לא... יש בפולשניות הזאת טעם רע מאוד, לכל המעורבים בעניין.

אפילו בשאלה הסתמית לכאורה: "תגיד, כמה אתה מרוויח?", אני לא נוגע עדיין בניסוח הלא-תקין בעליל של השאלה המיותרת הזאת.

פעם אחת, דווקא לא מזמן, ניגש אליי מישהו שלא הייתי מגדיר אותו כאיש סודי, או כקרוב משפחה מדרגה ראשונה ושאל אותי ישירות, לתוך הפנים, ממש כמו סטירה מצלצלת: "תגיד, כמה אתה מרוויח בהשכרת רכב? שמונת אלפים?"

מכיוון שהייתי במצב-רוח קליל וטוב, עניתי לו מבלי להתבלבל: "תראה, השאלה שלך כללית מידי. מה זאת אומרת כמה אתה מרוויח? ליום? לשעה? לחודש? או שאתה מתכוון לסך ההכנסות וההוצאות השנתיות שלי? בוא אליי לבית ונעבור על זה, יש לי את כל החומר בקלסרים..".

הוא כנראה היה שרוי בערפול חושים כבד ביותר. שכן, "הרמז העדין" ששיגרתי אליו לא סיפק אותו במיוחד. ואני שומע אותו ממשיך: "לא, אל תגזים... אני מתכוון לכמה אתה מרוויח בחודש?". אל תגזים הוא אמר לי... כמה טוב שהוא הבהיר את עצמו.
מכיוון שלא יצא לי (עדיין) לבצע מחקר אנתרופולוגי בעניין, עודני מתלבט אודות הדחפים שמביאים אדם באשר הוא, לשאלות בוטות שכאלה.

האם מדובר ברצון לברר לאשורו את מצבך הכלכלי ביחס לזולתך? או שמא זו סקרנות טבעית שעטופה באריזה לא מחמיאה במיוחד של חוסר טאקט? או אולי שניהם גם יחד? לא ברור.

מהו "שליח מוצלח"?

יצא לי לא אחת להיפגש עם שלוחים, בעיקר בארץ. שלוחים נורמטיביים לחלוטין, בשר מבשרנו, שלחלקם הוצמד התואר המטעה: "שלוחים מצליחים". ואני בטוח שלכל אחד מאיתנו יש בראש תמונה של "שליח מצליח ומוצלח". רק שרובנו נוטים לתרגם אוטומטית הצלחה לכסף. מה עם הצלחה בקשירת קשרים איכותיים עם צמרת השלטון המקומי? מה עם ההצלחה שבהיטמעות בתוך אוכלוסיה מגוונת וססגונית, לטוב ולרע? והכי חשוב, מה עם הצלחה בלקרב יהודים לאביהם שבשמיים ובפרט לתורת החסידות? זה כנראה לא חשוב... העיקר: "שליח מוצלח=שליח עשיר".

אין בי יומרה לחנך או לנזוף באף אחד, בסך-הכול אני בא במגילה הכתובה הזאת לנסות לתת מענה, בעיקר לעצמי, על הרהורי חטא מעין אלה, כלפי אותם שלוחים שבעמל גדול מנשוא עומדים במשימתם הלא קלה.

כמו-כן, אני לא באמת יכול להגדיר את עצמי כפילנתרופ נדיב במיוחד, אבל את המעשר שלי אני מקפיד כמו כולם, אני בטוח, לפזר בין כמה בתי-חב"ד, או שלוחים, תקראו לזה איך שתרצו, מה שמביא אותי לעיתים תכופות לעמוד מקרוב על קשיי השליחות שלמזלי הגדול - לא אני זה שמתמודד איתם.



אנחנו "מפונקים" ומבורכים! בעובדת היותנו רגועים שבכל עשירי לחודש, פחות או יותר, אל תתפסו אותי במילה, המשכורת נוחתת היישר לחשבון הבנק שלנו.

לו ידעתם, וסליחה על התיאור הקשה מבעלי הלב החלש והברכיים הרכות, כמה דם שלוחים יורקים בכל יום, רק בכדי לשרוד ולהחזיק את הראש מעל המים, הייתם פותחים ברגע זה ספר טלפונים ומרימים טלפון לכל שליח ושליח בהצעת עזרה כזו או אחרת, לאו דווקא כספית! רק מה, התרגלנו לזה שהשלוחים פונים אלינו בצר להם, כשהקופה ריקה. וזו נראית לנו צורת התקשורת היחידה בנינו ובינם.

תתפלאו, אבל ההתעניינות הפשוטה והתמימה בשליח ובמקום שליחותו, נוטעת בהם כוחות אדירים. כן, גם אם המעשר שלך לאותו שליח, מזערי ביחס לצרכיו האמיתיים. כדאי שנפנים שאין שום סיבה שבעולם ששלוחים ייאנקו תחת עול השליחות, בו בזמן שגם הם יכלו בדיעבד לבחור להם אורח-חיים נוח ומחייב הרבה פחות ממה שהם "חיים" כיום. ובנוסף, עליהם להתמודד עם המבטים הרעים והמאשימים: "מאיפה יש לך כסף לשכור רכב?", "כמה פעמים את טס בשנה?".

כמה כפוי טובה מצידנו להעניק לאלה שממלאים את מקומנו-החלשים יחס שכזה. במקום שיקבלו מאיתנו חיבוק של הבנה וחיזוק...

מה יותר נוח לכאורה מלגור בסביבה הטבעית שלך, לקבל עזרה מהמעגל הקרוב במשפחה. לא להידרש לסוגיית חינוך הילדים הרכים במקומות הבלתי אפשריים בהם הם פועלים? מי מאיתנו נתן את הדעת לאחרונה על הבדידות של אותו שליח שתקוע באיזה חור נידח? על הקשרים הקהילתיים שעליו לטפח, על הנחמדות שעליו להפגין לכל אחד, גם אם לפעמים ממש איך לך חשק, והספרות של המינוס בבנק קודחות לך במוח כמקדחת נפט. וסליחה ממקור הרחמים והסליחות על שאני בנאלי יתר על המידה ונשמע כמו איזה יחצן בשכר של השלוחים. אני לא. אבל אני בהחלט מצפה גם מעצמי וגם מהסובבים אותי לקצת יותר סולידאריות כלפיהם. גם אם אין ביכולתנו לפנק ולספק את כל צרכי השלוחים די בכל אתר ואתר.

● ● ●

האמת היא שהתלבטתי אם להיות נוקב וחריף כל כך ולחרוג מהסגנון הקליל וההומוריסטי המאפיין אותי. יש אף שהפליאו להציע בשנינותם כי רבה: "מה הבעיה? תאמץ לך 'שם ספרותי בדוי', נניח "ג.ד. קילשון", ושלום על ישראל". אך מפאת החשיבות העליונה שבעיניי לנושא זה. בחרתי, לטוב ולרע, (בתקווה לטוב) להעלות את הדברים כהווייתם ובשמי המלא והאמיתי. וה' הטוב יכפר.

● ● ●

סליחה אחרונה וסופית, על שלא צללתי לפרטי הפרטים, כפי שכבר הקדים אותי שליח אנונימי אחד ושטח את מצוקת השלוחים אשר תחת השלוחים. (הגדרה מקוממת לכשעצמה). אצלי, ואולי אני תמים באופן חריג. בסופו של דבר-חרף הקשיים, שניהם שלוחים, העליון והתחתון. שניהם בסירה אחת, בחתירה מאומצת הנראית לעיתים סיזיפית וחסרת כל תמורה, אל אותו היעד. לקיים את רצון רבנו המשלח: "להכין את העולם לקבלת פני משיח".

ואז, באותם הימים, אם יורשה לי כבר לחרוג עד הסוף ממנהגי, אצטט לסיום מהמקורות את הרמב"ם: "...לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". כך שבטוחני שאפילו הטור וכותבו יהיו לא רלוונטיים ומיותרים לחלוטין...