יעקב לידר

פעם שמעתי שני אנשים המתווכחים באיזה שלב על פי היהדות העובר נחשב ליצור חי? האדם הראשון טען שזה קורה מיד ברגע ההתעברות. השני לעומתו טען כי הדבר קורה רק כאשר הילד מקבל את התואר במכללה לרפואה או למשפטים...

הורים יעשו כמעט כל דבר עבור ילדיהם. הם סובלים לילות רבים חסרי שינה במהלך שנות ינקותם ודואגים לצורכיהם הפיזיים והרגשיים. כאשר הילד מגיע לגיל בית הספר, הם משקיעים זמן וכסף רב כדי לוודא שילדם יקבל את החינוך הטוב ביותר האפשרי. במהלך שנות ההתבגרות, הורים מבלים לרוב לילות ללא שינה בדאגות על מעשיהם של בני העשרה שלהם. אמא אחת אמרה לי פעם, "ילדים קטנים לא נותנים לך לישון; ילדים גדולים לא נותנים לך לחיות". אם אחרת אמרה, "ילדים קטנים אתה מחזיק בידיים; ילדים גדולים אתה נושא בראש".

אבל ישנו דבר אחד שאותו הורים מתקשים מאוד לעשות, והוא להרשות לילדיהם להיוולד באמת – להפוך לאדם בזכות עצמם!

פעם באו בעל ואישה לפגוש אותי בעניין דחוף מאוד. הם היו היסטריים. הם סיפרו לי שיש להם שני ילדים בהם השקיעו את כל חייהם ונשמתם. הבעיה היא שהבת עמדה להתחתן ותכננה לעקור למרחק אלפי קילומטרים ממקום מגוריהם. הם הרגישו כאילו חייהם עומדים להגיע לקיצם. הם תמיד דמיינו שבתם תגור בסמוך אליהם, וכי הם יוכלו להיות חלק מתהליך חינוכם וגדילתם של נכדיהם.

איך יוכלו לעצור בעדה? הם שבו והסבירו לבתם כמה חשוב להם שהיא וארוסה יבחרו לגור לידם. היה ברור שהם גרמו לה לחוש אשמה על כך שנטלה לעצמה את החירות להחליט בעצמה היכן יהיה מקום מגוריה.

הבת והארוס שלה התקוממו. הם חשו שאין זה צודק שיופעל עליהם לחץ כבד כל כך, שכן המקום שבו הם בחרו לגור התאים להם מאוד הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. כתוצאה מן הקונפליקט הזה המשפחה החלה להתפורר.

שאלתי את ההורים מה הם באמת רוצים עבור ילדיהם. הם השיבו לי, "כל מה שהם רוצים, כל עוד הם מאושרים. זה כל מה שמשנה. אבל אילו רק..."

יש הורים שכדי לשלוט בהחלטות של ילדיהם הבוגרים משתמשים בשיטות כמו יצירת רגשות אשמה או הפסקת תמיכה כספית ו/או מוסרית. הם נוטים שלא להבחין בעובדה, שבעשותם כך סביר שיגרמו למספר בעיות. ראשית, ילדיהם יחושו מקופחים בכל הנוגע לחופש לחיות חיים לפי בחירתם. תחושת קיפוח זו תיצור תרעומת כלפי ההורה. שנית, מקץ כמה שנים ההורים עצמם יתחילו לחוש אשמה, כשיתחילו להיווכח שהם לקחו לילדיהם את החופש שלהם. אין ספק שמכל בחינה זהו מצב בו כולם יוצאים נפסדים.1

כבני אנוש אנו צריכים להתרגל לרעיון ש"אם אנו לא מקבלים את מה שחביב עלינו, מוטב שנחבב את מה שאנו מקבלים". אמרתי להורים להתרכז בעובדה שבתם מתחתנת ומאושרת. יש לה מקצוע, והם כהורים גידלו וחינכו אדם שמח שמוכן כעת להתמודד עם אתגרי החיים. אמנם ביקור נכדיהם עשוי להיות קשה מבחינה גאוגרפית, אך לפחות הם ידעו מעתה, בכל פעם שהם מכריזים "כל עוד אתה מאושר אנו שמחים בשבילך" שהם באמת מתכוונים לכך.

1 מבוסס על מכתב של הרבי מלובאוויטש, אגרות קודש כרך 14 עמ' 15.