הרב ישראל אלפנביין
צילום: שלמה ניימרק

ידוע הפתגם שבעולם מקובל לצעוק בתפילות ראש-השנה במילים 'מי יחיה ומי ימות', ואילו חסידים צועקים במילים 'ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים'. כמי שעבר בנעוריו מישיבה ליטאית לישיבת 'תומכי תמימים', כיצד חשתם את ההבדל בין ראש-השנה שם לראש-השנה בליובאוויטש?

זהו הבדל עצום, מן הקצה אל הקצה. שם היו מדגישים שראש-השנה הוא יום של דין ומשפט, וכל אחד צריך לדאוג לחפש לעצמו מליצי יושר. וזה נכון, כמובן. אבל כשלומדים בחסידות את המאמר 'תקעו בחודש שופר', רואים שכל העניין של יום הדין הוא בעצם תוצאה מהעניין של 'בניין המלכות'. הנקודה העיקרית של ראש-השנה היא שהקב"ה ימלוך עלינו מחדש, ולשם כך עלינו להתחנן אליו ולקבל עלינו את עול מלכותו יתברך, כדי שיסכים למלוך עלינו. ובקשר לזה יש חשבון-נפש, האם בשנה שעברה היתה התנהגותנו כראוי לעבד כלפי מלכו, וממילא יש על זה דין ומשפט. ולכן זה גם יום הדין, 'מי יחיה ומי ימות'.

זה רק הבדל בהגדרת מהותו של יום, או שזה מתבטא גם באופן העבודה?

המשפיע ר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה היה חוזר פעמים רבות על מה שכתוב ב'ליקוטי תורה' על הפסוק 'כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב', שהמשפט בראש-השנה הוא 'לאלוקי יעקב', כמה אלוקות תומשך ב'יעקב'. והיה מסביר שאם למישהו היה קשה בשנה החולפת להתגבר על היצר-הרע שלו ולעסוק כראוי בעבודת ה', הרי שראש-השנה הוא ההזדמנות הטובה ביותר עבורו להתקדם בעבודת ה' ולקבל תוספת של המשכה אלוקית. ככל שההכנות לראש-השנה הנן מעולות יותר, כך מצליחים יותר לזכות במשפט ומקבלים יותר המשכה אלוקית מלמעלה.

זוהי הסתכלות שונה לחלוטין ('אינגאנצן אן אנדער קוק') על כל העבודה של הימים-הנוראים: מדובר כאן על עבודה של 'קבלת המלכות'. התפקיד להמליך את הקב"ה מוטל רק עלינו, כי הנשמות בגן-עדן הן בבחינת 'בנים' ולא 'עבדים', ואילו על אומות-העולם ובעלי-חיים הקב"ה מושל בכפייה. ורק אצל יהודים שייך עניין קבלת המלכות, 'ומלכותו ברצון קיבלו עליהם'. יוצא מזה שכל בריאת סדר-ההשתלשלות היתה אך ורק כדי שאנו, הנשמות שנמצאות כאן בעולם-הזה, נמליך את הקב"ה בכל שנה מחדש.

וכיצד אכן ממליכים את הקב"ה?

על זה מובא המשל הידוע מאדם שיש לו עסק גדול ומסועף, ופעם בשנה הוא עורך מאזן כללי של העסק. באותו יום הוא מסתגר במשרדו ועורך חשבון כללי. גם באותו יום העסק ממשיך לפעול, אבל בשעת מעשה מסתלקים כל החשק והתענוג שיש לו בעסק הזה כי הוא בודק אם שווה לו להמשיך או לא. והנמשל: בראש-השנה הקב"ה עורך חשבון, כביכול, אם כדאי לו להמשיך למלוך עלינו. לכן בראש-השנה אנו משתדלים לחזק את הביטול שלנו למלך, לקב"ה, ומבקשים ממנו שימלוך עלינו בהתגלות גדולה יותר, 'גלה כבוד מלכותך עלינו'. זאת אומרת: חידוש המלוכה תלוי בהתבטלות שלנו לקב"ה.

ההכנות לראש-השנה מתחילות בחודש אלול ובימי הסליחות. במה מתבטאת עיקר ההכנה לקבלת המלכות?

הרבי, בכמה ממכתביו שנדפסו ב'איגרות קודש', הורה ללמוד בחודש אלול את 'איגרת התשובה' ו'דרך חיים'. בזמננו, זה היה ידוע ומפורסם בין כל הבחורים. המשפיע ר' שלמה-חיים הדגיש את זה מאוד, וגם כשלמדתי בישיבת תומכי-תמימים המרכזית ב-770 ראינו את זה: מדי שנה היה תלוי ב'זאל' פתק מטעם הנהלת הישיבה, ובו הוראה בשם הרבי לתלמידי 'תומכי תמימים': החל מאחרי תשעה באב, ובפרט בחודש אלול ועשרת-ימי-תשובה, הבחורים צריכים ללמוד את המאמרים שב'ליקוטי תורה' החל מפרשת דברים (שעוסקים בענייני תשובה), וכן את הספרים 'דרך חיים' ו'עטרת ראש' של אדמו"ר האמצעי ומאמרי ראש-השנה. ובאמת, לכל הבחורים היה 'קאך' חזק בעניינים אלה.

אין סתירה בין תשובה לשמחה

הרבי, במאמרי 'אני לדודי', מדגיש כמדומני בעיקר את הצד ה'מעודד' של חודש אלול, שזהו זמן של הארת י"ג מידות הרחמים ושהקב"ה "מראה פנים שוחקות" לכולם. אולי זה מלמד על שינוי בגישה לעבודת-התשובה בדורנו זה?

זה לא נכון! אמנם ברור שהלימוד ב'דרך חיים' גורם למרירות, ואפילו לבכיות. ושמעתי בשם סבי ה'משפיע' ר' שלמה-זלמן הבלין ע"ה שה'משפיע' בליובאוויטש ר' גרונם, כשרק היה רואה את הכריכה של ה'דרך חיים', כבר היה מתחיל לבכות מאוד... אבל ברור גם שאין סתירה בין העיסוק בעבודת התשובה באופן פנימי לעניין השמחה.

זכיתי להיות אצל הרבי באלול תשכ"ט במסגרת ה'קבוצה'. היתה אז קבוצה של חסידים שיצאו זמן קצר לפני כן מרוסיה והתיישבו בנחלת-הר-חב"ד, ולקראת תשרי תש"ל ביקש הרבי שיבואו ל-770. הם הגיעו אל הרבי ביום ג' דסליחות ואז היתה התוועדות פתאומית שבה אמר הרבי את המאמר המפורסם 'אני לדודי' שמסביר בהרחבה את עבודת-התשובה. באותו מאמר הרבי אמר שאחרי שכבר עבר חודש אלול, עם ח"י אלול וימי הסליחות, וכבר מתקרבים לראש-השנה – בוודאי ובוודאי שכל אחד כבר עשה תשובה, שהרי הגמרא אומרת שבהרהור תשובה של רגע אחד יכול יהודי להפוך לצדיק גמור. וכעת, המשך העבודה הוא שכל אחד יחשוב 'מי אני ומה אני' ויהיה בטל בעיני עצמו. זכורני שהרבי בכה מאוד בעת אמירת המאמר. ודווקא כשאמר את המילים הקשורות לשמחה – שמכיוון שעשיית תשובה היא מצווה, לכן היא צריכה להיעשות בשמחה, ו'שמחה פורץ גדר' – בכה הרבי מאוד, בבכיות עצומות!...

אצל הרבי אין שום סתירה בין תשובה לשמחה. בוודאי שצריכים ללמוד 'דרך חיים' ולהתבונן בירידה הנגרמת לנשמה על-ידי החטאים. עם זאת, מדגיש הרבי שאסור ליפול בייאוש וצריכים להיות בשמחה על עצם הזכות לחזור בתשובה. זאת אומרת: כדי לדעת איך לחזור בתשובה, צריכים ללמוד 'דרך חיים'. רק כך יבין האדם במה בדיוק הוא פגם בנפשו, ומה נגרם כתוצאה מחטאיו. ואז, כאשר יעסוק בעבודת התשובה כדבעי, יוכל להיות בשמחה על זה שהוא שב לקב"ה בלב שלם. והרבי מדגיש שלכל אחד יש הכוח והיכולת לחזור בתשובה, ולכן אסור להתייאש.

ראו שהרבי רווה נחת מזה

ברשותכם, נעבור לזיכרונותיכם מתשרי אצל הרבי במשך השנים. היו מעמדים מיוחדים בראש-השנה שתוכלו לשתף בהם את הקוראים?

בתשרי תש"ל ראיתי שהרבי קירב מאוד את האורחים שיצאו אז מרוסיה, וכנהוג באותן שנים, ביקש שיעמדו לידו על הבימה בעת ה'תקיעות'. אגב, פעם זכיתי לקבל 'גלילה' בראש-השנה וכשעמדתי בסמוך לרבי בעת ה'תקיעות' שמעתי את בכיותיו הנוראות בעת ההכנה לפני התקיעות. זה היה ממש נורא...

בהתוועדות יום ב' דראש-השנה תש"ל הרבי הזכיר את המובא בכתבי-האריז"ל שתש"ל הוא בגימטרייה 'קרע שטן' עם הכולל. אחרי ההתוועדות, ה'חוזר' הגה"ח ר' יואל כהן שיחי' דיבר על זה ב'קאך' גדול ואמר שברור מדברי הרבי שבשנה זו יבוא משיח (באותה שנה היה 'יו"ד שבט הגדול'). באותה התוועדות היה עוד משהו נדיר: הרבי הורה להרה"ח ר' בן-ציון שם-טוב ע"ה לנגן את הניגון 'מי ארמיא אדמורא'.

במשך שנים רבות היתה לכם הזכות להיות הממונה על סדרי הלימודים של האורחים בתשרי אצל הרבי. מה אפשר לספר על כך?

הרבי לא הסתפק בזה שהאורחים באים לצפות בעבודתו הקדושה ולשהות במחיצתו בחודש החגים, אלא דרש שיקדישו שעות רבות ללימוד. כן, גם בנוגע לאנ"ש האורחים הרבי דרש שיהיו להם סדרי לימוד קבועים ברבים, בתוך 770. הרבי לא רצה שהאורחים יסתפקו בענייני ה'מקיפים' שאפשר לקבל ב-770, ואמר במפורש שבחסידויות אחרות עיקר העניין הוא שבאים לראות את עבודתו של הצדיק, אבל חב"ד תובעת 'פנימיות'.

ואכן, זכיתי במשך מספר שנים להיות הממונה על סדרי-הלימוד שאורגנו עבור האורחים בתשרי. לפניי פעל בזה רבות במשך השנים הרה"ח ר' זושא וילימובסקי ע"ה, וסייעתי לו בזה. לאחר פטירתו של ר' זושא בחול-המועד סוכות תשמ"ז, הציע לי הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי ע"ה, שניהל את 'הכנסת אורחים', שאקבל על עצמי את התפקיד. הסכמתי. זה התחיל בנוגע לאנ"ש, ואחר כך המזכיר הרב חודקוב ע"ה מסר שורה של הוראות גם בנוגע לסדרי הלימוד של תלמידי ה'תמימים' שבאים לתשרי, והורה שאני אהיה הממונה גם על ה'סדרים' של ה'תמימים' בתשרי.

אחת ההוראות היתה שכל ישיבה שמרשה לתלמידיה לנסוע לרבי לתשרי חייבת לדאוג שמישהו מטעמה יהיה אחראי לסדרי הלימוד שלהם. ולא – שלא ישלחו את התלמידים לרבי! מאחר שהייתי הממונה הכללי על ה'סדרים' של הבחורים מכל הישיבות (לוד, כפר-חב"ד, קריית-גת, תורת-אמת וכו'), הייתי חייב לדווח לרב חודקוב מה קורה בנוגע לזה. סידרנו שהבחורים ילמדו בכמה מקומות: חלקם למדו ב'עזרת נשים' של קינגסטון, ואחרים למדו בבית-המדרש 'חובבי תורה'. הרב חודקוב עצמו הגיע כמה פעמים למקומות הלימודים של הבחורים, כדי לעקוב מקרוב אחר המצב. הדיווחים שלי אל הרבי הועברו דרך הרב חודקוב, ולפי התשובות הרבות והמהירות שזכיתי לקבל בנוגע לזה מהרבי היה ברור עד כמה זה 'נוגע' לרבי.

לדוגמה: בשנת תש"נ המענה הראשון בסגנון כללי-פרטי בנוגע ל'שנת ניסים' ניתן על-ידי הרבי בנוגע ל'סדרים' של ה'תמימים' האורחים ב-770. הרבי כתב לי תמיד תשובות עידוד חזקות, כמו 'גרם נחת רוח רב'. וצריך לזכור שבתשרי הרבי לא היה עונה מיד על 'פתקים' שקיבל. היתה פעם שהכנסתי לרבי פתק בתחילת תשרי וקיבלתי עליו מענה מהרבי רק בסוף החודש. ובאותו תשרי, על כל דו"ח שכתבתי לרבי בנוגע ללימוד של ה'תמימים' – קיבלתי תשובה מידית! פשוט ראו שהרבי רווה נחת מזה.


ראש ישיבת מיר ב'יחידות'

אולי נשמע בהזדמנות זו גם על המעבר של כב' הרב מישיבת מיר לישיבת 'תומכי תמימים'?

בתור נכד של המשפיע ר' שלמה-זלמן הבלין ז"ל רציתי ללמוד חסידות, עוד כשלמדתי בישיבת מיר. היו תקופות שלמדתי עם הגה"ח הרב שלום-בער כהן שיחי' והגה"ח הרב יוסף-צבי סגל שיחי'. ראשי ישיבת מיר ידעו שאני חב"דניק, ולא הפריעו לי ללמוד חסידות. אבל כשהחלטתי לעבור לכפר-חב"ד, ראש הישיבה הגאון רבי נחום פרצוביץ ז"ל התנגד לכך נמרצות. הוא קרא לי וניסה לשכנע אותי בכל דרך אפשרית שאשאר במיר. הוא אפילו הבטיח לי שאם אשאר אצלו, ילמד עמי בחברותא. כחלק מניסיונות השכנוע שלו, השתמש ר' נחום בטיעון הבא: 'הרי אתה יודע שהרבי מליובאוויטש הוא למדן וגאון עצום, והרבי בוודאי מעוניין מאוד שחסידיו יהיו למדנים גדולים. לכן עדיף שתישאר אצלי, ואדאג לעשות אותך ללמדן גדול'.

וכאן ברצוני לציין שר' נחום היה באמת גאון ועמקן עצום, שירד לפרטים ולדקויות של סברות באופן נפלא. בתור ראש ישיבה היה מוסר פעם בשבוע שיעור-כללי, אבל היה מכין את השיעור הזה ביחד עם התלמידים: ביום ראשון היה מוסר 'בלאט שיעור' [=שיעור על הדף], ולמד את הסוגיה בדרך אחת, כשהוא מבאר את שיטות רש"י ו'תוספות' לעומק. ביום שני אמר עוד שיעור עמוק והסביר את הסוגיה באופן אחר. ביום שלישי אמר עוד שיעור, ושוב הסביר בדרך אחרת, וכן הלאה. בשבת, בעת סעודה-שלישית, ישב עם תלמידיו המובחרים וסיכם לפניהם את תמצית העניין העולה מכל השיעורים, וביום ראשון בבוקר אמר את זה בשיעור-הכללי...

לכן, כאחד התלמידים שנכחו אצלו בשיעור של סעודה-שלישית, ידעתי היטב מה אוכל לקבל רק ממנו. והיה לזה המשך מצד חמיו, ראש הישיבה הוותיק, הגאון רבי חיים שמואלביץ ז"ל, שהזמין אותי לשיחה בנידון עזיבתי את הישיבה. אבל פחדתי ללכת אליו. ר' חיים היה בעל רגש עצום, וחששתי שאם יתחיל לבכות לפניי באמצע השיחה, לא אעמוד בפני בקשותיו...

ומה עשיתם?

פשוט מאוד, עברתי ממיר לכפר-חב"ד... אחר כך כתבתי לרבי שבכפר-חב"ד יש שיטת לימוד שונה מזו שהורגלתי אליה במיר, וקשה לי להתרגל לזה. הרבי ענה לי שיש בזה דווקא מעלה, על יסוד דברי הגמרא במסכת עבודה-זרה על הפסוק 'והיה כעץ שתול על פלגי מים', שאינו דומה הלומד מרב אחד ללומד מכמה רבנים, משום שכך מכירים כמה שיטות בלימוד. אבל בסך הכל הייתי מרוצה. הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי ז"ל, שכיהן אז כראש הישיבה בכפר-חב"ד והיה ידיד של ר' נחום, היה מדווח בעצמו לר' נחום על התקדמותי בלימודיי בכפר-חב"ד.

הכתבה המלאה מתפרסמת השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'