מערכת COL | יום ט' אלול ה׳תשס״ח 09.09.2008

הצד האחר של הנוסטלגיה ● הרצל פינת ליובאוויטש

שמונה-עשרה שנה אחרי שחבש את ספסל הישיבה בלוד, חזר הרצל קוסאשוילי לבניין הישיבה והרגיש בבסיס צבאי של ממש ● בטורו "הרצל פינת ליובאוויטש", הוא משתף את הגולשים בחוויות נוסטלגיות מהישיבה, אבל דווקא מהצד האחר שלהם לטור המלא
הצד האחר של הנוסטלגיה ● הרצל פינת ליובאוויטש

לו יכולתי לחזור אחורנית במנהרת הזמן, הישיבה-הקטנה בלוד הייתה לבטח אחת מהתחנות בהם היית רוצה להתעכב. אני מוצא את עצמי היום, מלא בתחושת פספוס על אותם ימי התום שלא יחזרו. ימים שבהם לא השכלתי לנצל אפילו עשרה אחוזים מסך הפוטנציאל שלי ושל הישיבה באותו הזמן. ביראת שמיים, בלימוד נגלה וחסידות וכו'.

השנים ההם, בהם יכולתי לשבת וללמוד, להתוועד ולחיות חיים חסידיים, בתוך חממה המגנה עליי כביכול מהעולם הגדול, יכלו לתת לי המון כלים לעתיד. וכבר אמר חכם אחד: "חבל על ימי הנעורים שלא ניתנו למבוגרים..."

ובכל זאת, את תקופת אלול-תשרי הראשונה שלי בישיבה, לא אשכח כנראה כל חיי, לטוב ולרע. למען הגילוי הנאות, אציין שהמקרה האישי שלי, לא מעיד על הקשיים הנלווים לאלול ראשון בישיבה קטנה. כילד מפונק שהמרחק מהמיטה בבית לישיבה הסתכם במאה צעדים בינוניים. עובדה זו, לשמחתי או שמא לצערי, איך שתרצו. מנעה ממני את החוויה במלוא עוצמתה. מה שכנראה היה מעצב את חיי אחרת מכפי שהם עכשיו. אולם, מרבית חבריי לספסל הלימודים דיברו וככל הנראה, ימשיכו לספר לדורות הבאים אחריהם, אודות החוויות המכוננות שהיו מנת חלקם בהגיעם לישיבה הקטנה בלוד, אלול תש"נ.

בל נשכח שאנחנו מדברים על "הישיבה" בה"א הידיעה של אותם ימים. למעשה, הישיבות לוד-כפ"ח, בהם עבר מסלול חייהם של רבים מאנ"ש. היו עד לא מזמן בתי החרושת הגדולים וכמעט בלעדיים לתמימים בארה"ק. היום, אולי משהו מזוהרה דהה ונמוג, עקב ריבוי הישיבות בכל רחבי הארץ. ואני ממש לא מתכוון לצלול במים העמוקים של השאלה המתבקשת, האם זה מעשה נכון ונבון או שלא?

משום-מה, שמתי-לב שהמילה "נוסטלגיה" מקובעת בתודעתנו כמילה נרדפת לחוויות חיוביות, מצחיקות ומרוממות נפש. מה שכמובן גורם להדחקת אירועים פחות מלבבים ושאלות מהותיות לשוליים, הרחק ממקומם הראוי.

לכן, ברשותכם, אני דווקא רוצה להתמקד באמצעות טור זה, בחלק מהקשיים והחוויות המרנינות שהיו מנת-חלקנו בישיבה-הקטנה, והיו הרבה כאלה.


ראש-הישיבה הרב יצחק קעניג והמשגיח הרב יוסף-יצחק בוטמן ● ארכיון: COL

רובכם בטח נזכרים בפרידה מההורים, במבטים הבוחנים והסוקרים של הסביבה. בדפיקות הלב המואצות למראה הזאל הרחב שמתמלא בקצב מהיר בבחורים צעירים, חלקם מוכרים ומרביתם זרים, מכל קצוות הארץ. בהתלבטות הקשה בבחירת מקום אסטרטגי בזאל, החלטה שיכלה להשפיע באופן קריטי וישיר על איכות שהותך בישיבה. כמו-גם לאפשר לך להשתחל למיקום טוב בהיררכיה החברתית שמבעבעת מתחת לפני השטח כבר מהיום הראשון.

אינני יודע כיצד זה היום. אבל בתקופתי, הימלטות מ"קנס" של חמישה שקלים באכיפת המשגיח והמשפיע הרב בוטמן (שהיו משתלשלים ישירות לקופת המבצעים של את"ה. ונא לא לזלזל, מדובר בשווה ערך לשלושה קרטיבים אצל מוטי מרקט!!! כך שהמכה בהחלט צורבת בבשרך) בעבור איחור לסדר נגלה בבוקר, הצדיקה טיפוס לולייני ובלתי-אפשרי למרפסת הזאל, כולל צניחה ללא מצנח למטה, עקב רפיון רגעי בשרירי הידיים. ואני מדבר על מעשה שהיה בתקופתי, לפחות פעם אחת!

עבירות משמעת חמורות ומשמעותיות, גררו לרוב ובצדק, שיחת ועידה קשה ומוכיחה בנוכחות ההורים במקרה הטוב. ובמקרה הרע אף הרחקה לעשרה ימים של חרטה והתבוננות בין ארבעת קירות הבית. ואם, לאחר שריצית את עונשך ושילמת את חובך לחברה, חפצה ההנהלה ביקרך והואילה להחזיר אותך לכותלי הישיבה, היה זה לרוב בתוספת סנקציות והגבלות המקבילות לאלו שהאו"ם הטיל לפני כשלושה שבועות על איראן, עקב חוסר השקיפות בתוכניות הגרעין שלה.

כילדים שרוב המשחקים בהם הטבענו את כישורנו, כושרנו ומרצנו, היו משחקים ספורטיביים תחרותיים. נתבקשנו לוותר לחלוטין, על כל משחק תחרותי שהכדור תופס בו תפקיד מרכזי. כך קרה, שלעיתים רחוקות אמנם, בקעו מהפנימייה קולות קרב ושאון מלחמה. בעיניי ראיתי שולחן תמים למראה, הופך ברגע אחד של איבוד עשתונות לצלחת מעופפת ממרומי הקומה השלישית של הפנימייה, הנוחתת בקול רעש גדול היישר למרגלות הרב מוניא (מרדכי שניאור) שיחי' (זוכרים?), ברוך כבוד ה' ממקומו.

מסתבר שהישיבה כל-כך דומיננטית בחיי אלו שעברו בה, או בכל אופן הייתה כזאת בזמנו. עד היום, יוצא לי להיפגש עם "תמימים" וותיקים ממני בהרבה שזוכרים את "המדריך רייניץ". כך הוא היה עבורם וכך הם מכנים אותו גם היום. מסתבר, שכבר לפני 30 שנה חובת "שני מקיפים" לראש, בשעת הארוחה בחדר האוכל, הייתה בבחינת ייהרג ואל יעבור. והשיר המיתולוגי "המעביר בניו בין גזרי ים סוף" בביצועו הייחודי ובקולו המונוטוני והעמוק שמתיר לך ברגע אחד את כל הספיקות שאי פעם צצו במוחך, צעד בבטחה בראש מצעד הפזמונים. שלא לדבר על מלאכת מיון הסכו"ם ביציאה מחדר האוכל, טרום עידן המצאת מדיחי הכלים.

ר' יצחק מנדלסון שיהיה בריא, היה מדהים אותי בכל פעם מחדש ביכולתו החריגה לאתר בעיני נץ, את מספר המנות המיותרות שהונחו על השולחן בטעות. ולסלקם חזרה למטבח, בטרם ישגיחו בהם. ובכך למנוע מלחמת עולם שלישית, על שרידי פולקע כחוש וחסר חן.


לא מה שהיה פעם. תמימים חדשים בישיבה בלוד, בתחילת אלול ● צילום: יוסי רייכמן, COL

ואם כבר נגענו בנושא האוכל, אני חייב וידוי קטן ומביך. אנחנו-הלודאים, למרות הקירבה המקוממת לישיבה, כאמור, חויבנו לסעוד את ליבנו בחדר-האוכל עם כולם, להוציא שבתות וחגים. כך, מצאתי את עצמי בבוקר מעונן אחד, בלב סערת גורמה עם קופסת קוטג' ריקה ברובה במוקד העניינים, או יותר נכון על המוקד! בקצה המזרחי של חדר האוכל.

לתומי חשבתי, שכל בחור זכאי לקופסת קוטג' אישית לארוחת הבוקר. הגיוני, לא? מסתבר שההיגיון שלי ושל הישיבה, נעו בקווים מקבילים שנפגשו לעיתים רחוקות. עם לפחות חמישה עשר זוגות עיניים שננעצו בי כסכינים, היה ברור מעל לכל ספק, שלא ניחנתי בטקט בריא וביכולת מתמטית ולו הקלושה ביותר.

משקלטתי את העובדה שאני הולך להותיר לחמשת חבריי לשולחן את מלאכת כרסום הפורמייקה המחוספסת לארוחת הבוקר, חייכתי חיוך נבוך ומתנצל. וכך, כשאני סמוק עד לתנוכי אוזניי. "סחבתי" קופסת קוטג' מ...השולחן הסמוך, אלא מה? אם כבר להיות מוכשר בחוסר טקט, למה לא עד הסוף? וכל זאת, מבלי למצמץ כמובן וללא נקיפות מצפון מעיקות ומיותרות. ואל תשאלו אותי מה עשו יושבי אותו שולחן בבקשה. באותו רגע זה ממש לא היה חשוב. העיקר, להימלט מהבושה. וכן, אני יודע שזה לא מוסרי ולא יפה. יושבי השולחן המדובר, מוזמנים למגש פיצה על חשבוני, בכל עת שיחפצו.

המקרה הנ"ל הספיק לי והותר, בכדי לרסן בעל כורחי, את תאוותי ואת יכולות הדחיסה והבליעה שלי, לנוכח מצוקתה הכלכלית של הישיבה. שהייתה בטח מחריפה שבעתיים לו המשכתי... (לצערי, האתכפיא הזאת לא החזיקה זמן ממושך. שכן, כבר בשיעור ב', בישיבה-הגדולה בכפר-חב"ד, המיטה שלי קיבלה קימור של סירת דייגים. גם בזכות נדיבות לב יוצאת דופן וכמות לא-מבוטלת של "דייסת ליובאוויטש" מעשי ידיה להתפאר של הרבנית אידה ריבקין שתחי').

מי יכול לשכוח את 'סדר הניגונים' בליל שבת בניצוחו של הרב בוטמן? שאם אינני טועה לא היה נהוג באף ישיבה-קטנה אחרת, עד היום! עכשיו אני מבין ובעיקר מרגיש, שאין ראוי מתוספת שכזאת לקדושת השבת, באמת. ה'יחד' המלוכד ועוצמתי הזה (מצד גובה הדציבלים שבוקעים מגרונם של 170 נערים שקולם עדיין לא התייצב), היה משרה קדושה אמיתית על הזאל בעת רצון זו. מרבית חבריי ביקשו לציין שחרף המגרעות, לא היו מחליפים את החוויה הזאת באחרת.

ובכל זאת, מדובר בהבדלים מהותיים בין הישיבה-הקטנה לגדולה, ביחס כלפי התלמיד. בישיבה-הקטנה, למרות השדרוג במעמדך מילד לבחור, ההתייחסות אליך עדיין כאל לא-בוגר די הצורך, מה שמצריך מצד ההנהלה, השגחה צמודה וכמעט רצופה במהלך כל היום. דבר שבין היתר בא לידי ביטוי בטקס "כיבוי האורות" הידוע. שגם בגין הפרתו היית נקנס מפעם בפעם בסכומי כסף שהיו מכלים אט-אט את דמי הכיס שבאמתחתך.

בישיבה גדולה, אתה כבר בחור בוגר ואחראי די הצורך לדעת שגם אם הלכת לישון מסיבה כזאת או אחרת, בשתיים לפנות בוקר, תצטרך להתייצב ויהי-מה לסדר חסידות בשבע בבוקר, מבלי שמוזיקה מחרישת-אוזניים שמורידה לך את עור התוף לברכיים, תקפיץ אותך בלב הולם ומפוחד, לעוד יום מפרך ומתיש נפשית.


צביטת נוסטלגיה הביאה אותי לטפס במדרגות המובילות לזאל ● צילום: יוסי רייכמן, COL

כיום, במרחק זמן ניכר, אני מנסה בעיקר להתחקות דווקא אחר הפיתרונות ודרכי ההתמודדות של הנהלת הישיבה אל מול מצוקות כאלו ואחרות הצצות בחייו של תמים טרי, בפרט בתקופת אלול-תשרי בישיבה קטנה ובכלל. וזה לא קל, אני בטוח. לכן, אני יושב מול המסך וכותב בקלות בלתי-נסבלת את אשר אני כותב, בעוד הצוות נאבק במציאות הזו יום אחר יום.

אין לי מושג ירוק, ואני בהחלט אשמח לקבל כזה, על מה שעובר בראש לר"מים/משפיעים כשהם ניצבים אל מול נער צעיר שאך לפני כמה ימים היה שקוע עד למותניו בבריכת פינוקים ומנעמים הכי קרוב שרק אפשר להורים? כיצד מכניעים נכונה את קשיות העורף הנהנתנית של הנפש הבהמית?

אותו תמים שכתם הגלידה עדיין ניכר בבגדיו, אותו אחד שהמילים "גבול" ו"אסור" היו מצלצלים באוזניו אחת לכמה שבועות במקרה הטוב, מוגבל כעת לתלבושת אחידה (כיאה באמת לתמים) קרי: חולצה לבנה וכיפה שחורה (מבד)!

בטוחני, שהאילוץ להתמודד באחת עם סביבה זרה לחלוטין, כמו-גם כללי התנהגות נוקשים שלא הורגלת אליהם, לרבות, שיטוט רגלי כשמגבעת לראשך תמיד, ללא כל קשר לעונות השנה, רק מגבירים ומעצימים לדעתי, את הקושי העצום שטמון ממילא בסדר היום העמוס והסיזיפי, השונה לחלוטין ממה שהורגל אליו אותו נער עד-כה. סדר יום שמתחיל בסביבות שש וחצי בבוקר, בריצה למקווה ומסתיים בסביבות תשע וחצי בערב, וזה כמובן לא כולל פעילויות פורמאליות ומחתרתיות, לאחר הסדרים הרשמיים של הישיבה.

בפעם האחרונה שעברתי דרך מתחם הישיבה במהלך צעידת הלילה שלי לפני מספר לילות, רגע לפני פלישת הכוחות למתחם, צביטת נוסטלגיה הביאה אותי לטפס במדרגות המובילות לזאל. שם גיליתי להפתעתי, שרידי שלטים דהויים מהשנה החולפת. שמאפיינים בעיקר את הבקו"ם בתל-השומר בו ביקרתי לפני כחמש-עשרה שנה, שלוש פעמים ולא יותר, לבקשת הצבא כמובן.

שלטים בסגנון: "תמים, שפר הופעתך", או "תמים, זכור בשליחות מי אתה הולך", קידמו את פניי ותפסו אותי לא מוכן ומופתע. יצוין, כי סיסמאות מעין אלה לא היו נהוגים בזמני. ואולי, בגלל המשטר הנוקשה כיום, דבק בישיבה בשנים האחרונות צביון של בסיס צבאי ומבוצר. או שמא כרגיל, אני טועה. והבחורים של היום הרבה יותר מוכשרים ומפולפלים מבני דורי?

ועוד לא נדרשנו לסוגיית הסוגיות ולשאלת השאלות, בפרט בימים אלו, בהם ליטר דלק סילוני מאמיר לגבהים שטרם נראו: "תגיד, אתה נוסע לרבי לתשרי?" לשמחתי, בעקבות תעוזה שממש לא נמצאת ברשימת קווי המתאר שלי, לחץ פיזי ולא מתון שהפעלתי על הוריי, כתוצאה ישירה מאותו לחץ בו אני נלחצתי, בתוספת מניפולציות ותחבולות שלא היו מביישות סוכני מוסד אפופי מסתורין, זכיתי לנסוע לרבי ולהביט בו בעיניים מושפלות ונרגשות.

במקרה הזה אולי עברתי על אבק "אי כיבוד אב ואם", אבל זה השתלם בסופו-של-דבר, ולא מתוך התנשאות חלילה, אני סובר ומאמין- שחסיד, באשר הוא, חייו אינם חיים שלמים ומלאים, אם מבטו לא פגש מעולם את הרבי.

לסיום, אדגיש שוב, אל תראוני שאני במילים אלו מתלונן או מוחה נגד הנהלות הישיבות די בכל אתר ואתר, המשקיעות משאבים אדירים בכדי לדאוג באמת ובתמים, תרתי משמע. לתנאי רווחה גשמיים נאותים, בכדי שגם התוצאה הרוחנית תהא בהתאם. ואולי באמת כיום, בגלל ריבוי הישיבות שלא כבעבר, הדברים אינם רלוונטיים כל-כך?

בסופו-של-דבר, אני כנראה בסך-הכול, עוד טיפוס נוסטלגי מהזן הלא-פתור. אחד שמהרהר בקול ומנסה לתת מענה לשאלות שמתעוררות עכשיו במוחי, באיחור ניכר של שמונה-עשרה שנה.

תקצר היריעה ויכלו כוחותיי, מלתאר בפרוטרוט את שאר הדמויות הססגוניות והחשובות שעיצבו את אישיותנו באותם שנים. ועם כל הנפקדים והנפגעים מטור זה, הסליחה המחילה והכפרה, ברוח הימים הבעל"ט, אלול-תשרי.

תרגישו חופשיים להזמין את עצמכם לעיסת הנוסטלגיה הזאת. ולהזכיר לי ולכם, בטוב טעם ודעת כמובן, את הנשכחות והנגלות.

 טורים קודם:
חופשה גדולה עם סיכוי קטן מאוד
"לא תוכל להתעלם, אחיך הוא..."

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.