חופשה גדולה עם סיכוי קטן מאוד...

"טוב, שבוע הבא אנחנו נוסעים לצימר. רק תבחרי, הגליל העליון, מישור החוף, או רמת הגולן"? אני מודיע בחגיגיות לאשתי, מנסה להלהיב אותה לבחור כבר כיוון. "שום צימר ושום בטיח" היא קובעת בפסקנות. "למה"? אני מזדעק. "שנינו עובדים כל כך קשה, לא מגיע לנו קצת לנוח, איזה שלושה ארבעה ימים בשקט וניתוק מוחלט מההמולה היומיומית שלנו"? "לא אמרתי שלא מגיע לנו לנוח, אבל זה לא כזה פשוט". "מה עם אוכל כשר כמו שצריך"? "מה עם מקווה לפני התפילה? אד­מו"ר הזקן המציא לנופשי הצימרים פטור ממקווה"?
"מה הבעיה"? אני מנסה כרגיל נגד כיוון הנסיעה, לתת מענה לכל קושיותיה. "ניקח איתנו אוכל. ומקווה, אני כבר אמצא שם". "אה, באמת? אתה רוצה שנצא לטיול מקוואות? כי ג'קוזי לא נחשב מקווה למיטב ידיעתי. וחוץ מזה במחירים האלה של אוגוסט, אני מעדיפה להוציא כבר על נסיעה לחו"ל". "אתה בכלל טס בעוד חודשיים לניו יורק, לא"?
כך בעוד אופציית הנופש בארץ דועכת לה, אני מוצא את עצמי מהרהר בדבר אפשרויות הנופש לאנ"ש נואשים כמוני... או שנופלים על איזה קרוב משפחה מדרגה שביעית, שהפעם האחרונה שראית אותו זה באלבום התמונות מהבר מצווה שלך לפני כעשרים שנה... או שמתנחלים אצל חברים במחיר כבד של לקחת תחת חסותך את עשרת ילדיהם ההיפראקטיביים להרי יהודה ולהתבונן מקרוב בצב זקן ואיטי מזן הולך ונכחד. מה עושים באמת אנ"ש כשהם רוצים לצאת לחופשה? יוצאים עם שחר למסע טרקטורונים בוואדי מחלול וחוזרים בחצות הליל?
איך קינאתי בשבוע שעבר ביושבי הסובארו סטיישן הלבנה והחבוטה שחלפה על פניי בכביש החוף מקרטעת ומעשנת. "אין ייאוש בעולם כלל" חייך אליי מהסטיקר סמיילי שעבר גיור כהלכה וליבי נחמץ בקרבי. מאחור היו דחוסים להם שמונה ילדים מיוזעים ומאושרים, כשחלקם מבצבצים מצידניות שעמוסות לבטח בבשר עסיסי וריחני. מלפנים, ההורים: האבא, בעל תשובה עם כיפה ענקית לבנה שמכסה את אוזניו. פאותיו הארוכות והסבוכות מתבדרות ברוח. בידו השמאלית סיגרית טיים מעוכה וכל כולו חיוך של קדושה מאוזן לאוזן למשמע בדיחותיו של הרב אמנון יצחק. לצידו, מאופקת יותר, האימא בשביס זרחני, קוראת בדבקות, בנענוע ראש מכני, מתוך ספר תהילים. לא מודעים כלל למלחמת העולם השלישית שמתחוללת בספסל האחורי. שקיות של במבה וביסלי מתעופפות מעל לראשיהם. הנה, כך נראית חופשה אמיתית, אני חושב לעצמי. למה אני לא יכול לצאת ככה בספונטאניות לתור את הארץ הקדושה לאורכה ולרוחבה?
"הנה חלק מהסיבות" אומרת לי אשתי ודוחפת לידי חוברת "נופש למהדרין". התבוננות חטופה בחוברת הפרסומית של צימרים "כשרים למהדרין", כך לפחות מופיע על הכריכה. מגלה, שלא מהדרין ולא נעליים. "כשר בהשגחה מקומית" "כשר בהשגחת מועצה מקומית הגליל העליון". "אפשרות לבשר גלאט בהזמנה מראש, צימר אבו חסן..." ממתי מועצות מקומיות מלוות תהליך בישול ואפיה? אני מדמיין לעצמי איזה קיבוצניק במכנסי חאקי ושפם עבות, מודיע לי חגיגית שהבשרים היישר מגוש קטיף והנענע נתלשה מגינתו של הרב לנדא". או משהו בסגנון הידוע, "בטח שזה כשר, אתה מעליב אותי, אתה יודע שסבא שלי היה רב גדול בעיראק...?". מסתבר, שאין גבול לשרלטנות ולחוצפה בתחום הכשרות ודווקא כאן, בארץ הקודש. תיירים שומרי תורה ומצוות שפגשתי בתל אביב, האירו את עיניי בעובדה שלא השגחתי בה. בחו"ל, נניח בניו יורק או בפריז, אפשר למצוא מסעדות בכשרות מהודרת, יותר מאשר בתל אביב. הייתכן?
ועוד איך. אחרת איך תסבירו את חוסר האונים שלי ושכמותי אל מול "נופש כהלכה" בכל "בין הזמנים"?
בלית ברירה, אני מרים טלפון לסוכן הנסיעות שלי ומתעדכן במחירי הכרטיסים לניו יורק השתא. הלב שלי כמו מכונת תפירה גוססת, הרגליים שלי מתחילות לרעוד והדם אוזל לי מהפנים לכיוון העקבים. "אם אתה רוצה באמת לחסוך", הוא אומר לי, "תטוס דרך לפלנד, עם עצירת ביניים נוספת בבנגלדש. וזה יעלה לך במקום 2000$ רק 1650$...". חופשה במחיר של פשיטת רגל ואשפוז ממושך, מעולם לא נראתה טוב יותר...